היה שלום, להתראות מחר

 מאת ויליאם מקסוול, תרגם מאנגלית יואב כ"ץ, יצא בהוצאת שוקן

 
יש ילדים שפשוט צריך לחבק, בשקט, בלי מילים.
אבל מה עושים כשילד כזה הוא כבר מזמן לא ילד, ואפילו כבר לא חי, ורק המילים שכתב, מילים שיוצאות בעברית שנים אחרי שנכתבו, מהדהדות את הדמעות הכבושות מבעד למרחק האוקיאנוסים והשנים? לאן אפשר להוליך את החיבוק הזה עכשיו?

בספר הזה מקובצים למעשה שני ספרים– "כסנוניות באו" ו"היה שלום, להתראות מחר". שניהם מתרחשים בעיירה אמריקאית קטנה בשנות העשרים של המאה העשרים ושניהם מבוססים, כנראה, על חייו של מקסוול עצמו.
הספר הראשון כתוב בשלושה קולות – באני הילד הקטן שכרוך אחר אמו, רוברט אחיו הגדול – ילד קשוח עם רגל מעץ ואופי נחוש, ואבא שלהם, ג'יימס מוריסון. ביניהם משוטטים חייה ומותה של אליזבת האם, ששעון החול של חייה הולך ואוזל בזמן הסיפור, זמן שעובר ממציאות חיים יומיומית וחמה לאימת המוות מול הארון הפתוח.

הספר מתקדם מאחד לשני, שלושת הגיבורים שונים מאוד זה מזה, אבל שלושתם אוהבים אותה, זקוקים לה, תלויים בה ואבודים בלעדיה, ואנחנו נקלעים לתוך הרגע האינטימי והנורא הזה בחייה של משפחה.

הגיבור של הספר השני הוא ילד גדול יותר, עם שם אחר, אבל כל כך ברור שזה אותו ילד יתום שגדל.

הפעם הוא מתאר טרגדיה של משפחה אחרת. בילדותו, אדם בעיירה רצח את שכנו שהיה קרוב אליו כאח אחרי שניהל רומן עם אשתו. המספר היה חבר של בנו של הרוצח, והוא מנסה לספר, לעצמו ולנו, את השתלשלות האירועים העצובה שהובילה לרצח. גם כאן נקודות המבט מתערבבות ואפשר לקרוא את הסיפור מבעד לעיניהן של כמה דמויות, אפילו זו של הכלבה המשפחתית הנטושה, וכל העצב, הייאוש, רגשות האשם ותחושת ההחמצה האיומה קמים לתחייה בצבעים חיים, לצד החווה, הבקר, האבק וריח הלחם הנאפה בתנור.

במקור, שני הספרים הופיעו כנראה בנפרד, אבל החיבור ביניהם עושה להם חסד ומאיר באור נוסף את דמות המספר, אחרי שקראנו את הספר הראשון שהתעניינותו בכאבה של משפחת חברו מכסה בעצם על הפצע שעדיין מדמם בנפשו שלו.

למרות הטרגדיות האיומות אין פה דרמה, בוכים בשקט וכואבים בשקט, אבל את השקט הזה מפלח עצב גדול.
קצב האירועים והתיאורים איטי, אבל קראתי מהר. הביטוי "נהניתי" לא מדויק כאן, כי קשה ליהנות מספר שכמעט כל מילה בו רוויה בכאב מאופק ועקבי, אבל זה ספר מצוין, אנושי ולגמרי מומלץ.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 31.1.10.

 

קטע מהספר מתוך ynet

ביקורת מפורטת של נועה לימונה ב"הארץ"

ביקורת מתפעלת של פאר פרידמן ב"מעריב"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי מסיקה  On 31/01/2010 at 11:47

    עשית לי חשק לקרא!

  • מיכל  On 31/01/2010 at 22:16

    גם לי!

  • שועי  On 31/01/2010 at 23:24

    הספר נראה מעניין למדי, וממשיך מסורת סיפורית של קלאסיקונים אמריקנים, כגון: שרווד אנדרסון וויליאם פוקנר.
    אבל, הפסקה הראשונה של הרשימה הזו מצריכה רשימה בפני עצמה, כלומר: רשימה נוספת, היא משאירה אחריה הדהוד הנמשך לכל אורך סקירת הספר
    כמו דנדון של פעמון רוח או של שליש שנמשך…
    קול קורא הדורש ביאור נפרד.

  • נטלי ומיכל – איזה כיף לשמוע! (-:

    שועי – בזמן שקראתי את הספר הזה חשבתי שזה ספר שאתה עשוי לאהוב.

    ולגבי הקול הקורא – תודה תודה. כמה אתה צודק. זו באמת שאלה משמעותית שמבקשת מענה, אני רק לא בטוחה אם יש לי מענה כזה לתת לה. בינתיים, הסתפקתי היום בלחבק כמה וכמה ילדים שעונים להגדרה הזאת אבל הם בשר ודם. אולי זה סוג של מענה?…

  • יולי  On 01/02/2010 at 22:28

    טלי יקרה, מה שכתבת כאן עשה לי חשק לקרוא את הספר. תודה.

  • טלי  On 03/02/2010 at 13:32

    (-:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: