אלגנטיות של קיפוד

 מאת מוריאל ברברי, תרגמה מצרפתית שרון פרמינגר, יצא בהוצאת כתר

בדרך כלל אני רגילה לכך שאנשים מתייחסים לטעמם התרבותי המעודן בגאווה, רבים מתהדרים ביצירות האהובות עליהם ולכל הפחות, כשמדובר בתרבות שנחשבת גבוהה, לא פגשתי אף אדם שהתבייש באהבתו ליצירות מופת, בטח שלא אנשים שהסתירו את הנאתם מקלאסיקה איכותית ומאמנות אליטיסטית.

בספר הזה פגשתי שתיים שעשו בדיוק את זה: לכאורה, קשה למצוא שתי דמויות שונות יותר – שוערת בניין ענייה, מכוערת ומזדקנת, וילדה בת שתים עשרה, בת תפנוקים של משפחה עשירה ומכובדת. למעשה, שתי הדמויות האלה, השוערת רנה והילדה פאלומה, חולקות לא רק כתובת מגורים אלא גם תפיסת עולם – שתיהן אוהבות אמנות ופילוסופיה, שתיהן מתאמצות להחביא את ניצוצות הייחוד והמקוריות שלהן ומשתדלות בכל כוחן להצטייר כדמויות פשוטות וסתמיות הרבה יותר ממה שהן באמת, כל אחת מסיבותיה שלה.
שתיהן מתבוננות בחיים קצת מהצד, במבט מנתח ובוחן, בלי להשתתף עד הסוף, ושתיהן מושפעות עמוקות מהשכן החדש – גבר יפני שמצליח לראות מעבר למסיכות הטשטוש שלהן ועוזר להן, כל אחת בדרכה, להכניס את הרגליים למים העמוקים האמיתיים של החיים ולחוות אותם במלואם.

לכאורה, יש משהו קצת פשטני בסיפור, הטעמים דומים מדי, המקריות מושלמת מדי, אבל לטעמי, זה עובד, וכל עוד במימד מסויים מה שמתרחש בין הנפשות האלה הצליח לגעת במיתרי הנפש שלי, לא כל כך אכפת לי עד כמה זה סביר.

הספר ריאליסטי לחלוטין, אבל מעליו מרחף, כמו תבלין, ניחוח קל של אגדה.
אני לא מכירה היטב את התרבות הצרפתית ואין לי כלים לשפוט את מידת האותנטיות של הרומאן בעיצוב האווירה הפריזאית, אבל מבחינתי, חוויית הקריאה בספר הזה הייתה דומה קצת לטיול באירופה – הרבה תרבות, איכות ויופי ותחושה של דברים גדולים ומשמעותיים, אבל גם הרבה כיף, קלילות והנאה.

סוף הספר, שאני מתאפקת בכל כוחי לא לגלות, הוא סוף מרגיז ומקומם, מלווה בתחושת החמצה גדולה, ולמרות זאת, ואולי אפילו דווקא משום כך, לצד התסכול יצאתי ממנו עם נימה דקה של אופטימיות ושמחת חיים.

לפעמים, בתוך דפים מודפסים בין שתי כריכות, מסתתרים חיים של בני אדם, כאלה שמצליחים לגעת גם בליבם של בני אדם בשר ודם שחיים בעולם לא מודפס…

"אלגנטיות של קיפוד" הוא ספר עדין, אלגנטי ומאופק, שמצליח לגעת בלב הפועם של החיים וטעמם. הקריאה בו קלה ואוורירית, אבל הוא נוגע גם בנושאים כבדי משקל וקשים. הוא לא מושלם ולא חף מפגמים, אבל בשורה התחתונה, אהבתי מאוד.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב -7.1.10.

 

"…הרגעים האלה, שבהם נחשף לפנינו מארג קיומנו בזכות הטקס שאנחנו עורכות בעונג רב יותר דווקא מפני שהופר, הרגעים האלה הם סוגריים מופלאים שמניחים את הלב על סף הנשמה, מפני שלהרף עין, אבל במלוא העוז, יורדת פיסת נצח להפרות את הזמן. העולם שבחוץ נוהם או ישן, מלחמות ניטשות, אנשים חיים ומתים, אומות נכחדות וצצות אחרות שיִכלו עד מהרה, ובתוך כל הרעש והמהומה האלה, בתוך ההתפרצויות והנחשולים האלה, בזמן שהעולם מסתובב, מתלקח, נקרע ונולד מחדש, רוחשים חיי אנוש.

אז בואו ונשתה כוס תה.

{….}

טקס התה ניחן בסגולה המופלאה ליצור בתפלות חיינו מרווח של הרמוניה שלווה.

כן, היקום חותר אל הרִיק, הנשמות האבודות מבכות את היופי, חוסר המשמעות מכתר אותנו מכל עבר.

אם כך, בואו נשתה כוס תה.

שקט משתרר, משב הרוח נשמע מבחוץ, עלי הסתיו מרחפים ומאווששים, החתול ישן באור החם. ועם כל לגימה הזמן מזדכך."

 

מתוך "אלגנטיות של קיפוד", מוריאל ברברי, עמ' 88 (חלקים מתוכו).

 

פתיחת הספר באתר טקסט

 

ביקורת חיובית אבל לא מתמסרת וגדושת ספוילרים, דן לחמן ב emago

ביקורת מאוכזבת של ליאת אלקיים ב"הארץ"

ביקורת מתמסרת של פאר פרידמן ב nrg

ביקורת נלהבת של סיגל ריבה ב mako

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  On 07/01/2010 at 13:15

    ריפרפתי

    יש איש אחד עם כנפיים
    עכשיו הוא בחו"ל
    וקיבלתי ממנו את הספר לפני כמה זמן (עם אולטימאטום שאני קוראת)

    ועכשיו הזכרת לי שעד שהוא חוזר (שבוע…זה נורא מעט זמן)

    אני צריכה לפחות להתחיל לקרוא את זה
    מה עם כל האחרים שיש לי??
    (ספרים, לא מלאכים)

    אולי זה דוקא טוב שהזכרת לי את זה…

  • טלי  On 07/01/2010 at 13:20

    כי את, למשל, דוגמא מצוינת למישהי שאני בטוחה (או לפחות הכי בטוחה שאני יכולה להיות לגבי מישהו אחר בכלל, ומישהו שאני בינתיים מכירה רק וירטואלית בפרט) שתאהב את הספר.

    זה ספר בשבילך, תמיד כדאי להקשיב לאנשים עם כנפיים…(-:

  • כליל  On 07/01/2010 at 14:17

    אני מאוד מאוד אהבתי
    לטעמי הוא בכלל לא מציאותי
    אבל זה כוחה של ספרות שגם סיפור שלא יכול באמת להתרחש במציאות יכול כל כך לרגש
    ותחושות דומות קיבלתי מעוד שתי קוראות ספרים

  • טלי  On 07/01/2010 at 14:37

    אכן, זה כוחה של ספרות, או לפחות אחד מסודות הכוח שלה.

    קשה לומר על הספר הזה שהוא בכלל לא מציאותי, כי מדובר בספר ריאליסטי שמתרחש בפריז של ימינו, מקום וזמן אמיתיים לגמרי, והארועים שמתוארים בו הם אולי לא מאוד סבירים אבל כן מציאותיים, זה לא ספר פנטזיה, לדוגמא.

    כך או כך, העיקר זאת ושתי הקוראות שאת מכירה התרגשתן. גם אני. (-:

  • עידית פארן  On 07/01/2010 at 15:21

    כי כל הזמן הוא הסתובב פה ואמר
    אוף, זה כמו עידית

    בגלל זה קיבלתי את ההוראה (והספר)

    ובצהריים הלכתי להאכיל את הילדים
    אז אמרתי להם, תסלחו לי יש לי איזה חוב לאומה
    (את הספר שאני קוראת עכשיו השארתי בסטודיו)

    ופתחתי את הספר בעמוד הראשון
    אני לא יודעת על מה אתם מדברים
    וזה מה שעושה את הכל לפי אלף מסקרן….

  • טלי  On 07/01/2010 at 15:32

    וד"ש לפאלומה ולרנה, וגם לקאקורו.

  • שועי  On 07/01/2010 at 15:41

    טוב, לא קראתי, וגם לא שמעתי, שם נהדר אבל
    נשמע כמו קוקטייל מעניין בין ספרות יפנית לספרות צרפתית. זה יכול להיות מעניין מאוד אם זה קוקטייל שמרכיביו דומים ליאסונרי קוובטה ולאירן נמירובסקי. קצת פחות לטעמי לפחות אם זו תערובת בין מישל וולבק ובננה יושימוטו.

    לעתים אני מהרהר במנהג כיסוי הראש, ומגיע למסקנה הנוגה כי יהודים דתיים נהגו פעם לחבוש קיפוד בצאתם ובבואם, הדבר נלמד מן הפסוק: הודו לה' קיפוד כי לעולם חסדו.
    היו גם אופנות לקיפוד, וכך דובר לראשונה, כמדומני על אלגנטיות של קיפוד.

    בסוף הוחלט על כִּפּוֹת, בטח איזה רב שלא שמע טוב פסק את זה.

  • אהרן  On 07/01/2010 at 15:58

    מצד שני המבצעים בצומת סטימצקי ותמיר ספרים הותירו אותי מרושש. … דילמות.

  • טלי  On 07/01/2010 at 16:01

    מה לעשות, מה לעשות? הוא רוצה לרקוד…

    אמנם לא קוראים לך שמוליק, אבל תודה בעד התות!

    באמת לא שמעת על הספר הזה?

    אז זהו, שלא רק עידית, גם אתה סוג של מישהו שנראה לי שמאוד יאהב את הספר הזה, או לפחות חלקים ממנו. חשבתי את זה מזמן, כשקראתיו.
    קורה לו שהוא חוטא בפלצנות, לרגעים, אבל יש בו גם שפע של רגעים בצבע של אהבת האדם, וגם הרבה מחוות לתרבות היפנית ולהייקו.

    לבושתי כי רבה לא קראתי אף אחד מארבעת הסופרים שהזכרת כאן (כן שמעתי את שמעם, לפחות זה…) כך שאני לא יכולה להכריע לאיזה צד הוא נוטה.

    כפות תמרים? על הראש? זה לא נורא כבד ומסורבל? (טוב, נו, קיפוד על הראש זה יותר דוקר וזה גם צער בעלי חיים).

    קיפוד בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות…

  • טלי  On 07/01/2010 at 16:02

    ספריה?….

    זה לא שהוא יברח, אתה יודע…

    (-:

  • איריס ח.  On 07/01/2010 at 16:24

    ולדעתי גם הסוף שלו טוב ולא מקרי שככה בחרה הסופרת המרוקאית, מוריאל ברברי.
    כמי שמכירה קצת את הבורגנות שהיא כותבת עליה: לא מדובר במדע בדיוני והיא כותבת בעצם לאנשים כמוך טלי, שחושבים שאירופה זה תרבות ושוכחים את הצד הבהמי של האנשים.
    את הצד הזה גם הצרפתים הבורגנים לא רוצים לראות, ולכן היא מתארת ככה את האופן בו הצרפתיה בעלת הכלבלב יוצאת עם הכלב שלה לטיול ונגעלת מזה שהוא מרחרח את הכלבה של השכנה. דחפים זה משהו מאוד לא תרבותי בצרפת, שבה מין הוא הטאבו הגדול.
    הספר בדיוק נוגע במתח הזה בין האנינות הצרפתית, התרבותיות המעושה וההדחקה שלה למקום האינטלקטואלי.
    ספר תענוג וכבר בא לי לקרוא אותו שוב, אחרי שהפצתי אותו בין כל חבריי בשפות שונות.

  • מיכל  On 07/01/2010 at 16:24

    אני כל כך כל כך מסכימה איתך.
    ספר מקסים ביותר
    עם סוף…. אוף.
    חיפשתי את המילה המתאימה ואת אמרת אותה: סוף מקומם.
    מה זה צריך להביע?
    אבל לא הצטערתי שקראתי אותו.
    סלחתי לה על הסוף כי רובו היה טעים.

  • טלי  On 07/01/2010 at 16:32

    איריס – אין לי ספק שאנשים באירופה הם אנשים, ולכן יש להם צדדים בהמיים וצדדים תרבותיים ועוד ועוד.

    הפתעת אותי באמירה לגבי היותו של המין טאבו גדול בצרפת, כי לא כל כך מזמן שמעתי מחברה טובה שלי שחייתה בפריז לאחרונה עד כמה המין בפריז הוא דומיננטי, נוכח וטבעי ועד כמה לא עושים שם עניין מעירום וממין.
    אני מסכיה איתך מאוד שהספר, בין היתר, תוקע סיכה בבלון של הבורגנות הכביכול מהוגנת ומעודנת, וזה חלק מקסמו.

    קשה לי להבין איזה קשר את מוצאת בין העניין הזה לבין הסוף, אבל בואי נתאפק ולא נגלה לאלה שטרם קראו… והעיקר שבשורה התחתונה אנחנו מסכימות, ספר תענוג. (-:

    אוי מיכל, מיכל – גם אני לא הצטערת שקראתי, נהפוכהו. נראה לך הגיוני שאחרי שכתבת לי שאת מסכימה איתי אני אכתוב לך שאני מסכימה איתך?… כי זה בדיוק ככה. (-:

  • מיכל  On 07/01/2010 at 16:39

    עוד נמצא פעם נושא להתווכח עליו…

  • עידית פארן  On 07/01/2010 at 16:43

    מי מסתתר מאחורי האנשים האלה שלא מספיק להם תגובה אחת בפוסט של מישהו

    והנה אני מסתכלת במראה
    ורואה אחת
    די קרציה, אני חייבת להגיד
    יש שם קיפודים בספר??

  • עלמה  On 07/01/2010 at 17:34

    מישהו הזכיר משהו מהספר וציין את שמו " אלגנטיות של קיפוד" . זה הקסים אותי ומיד קראתי אותי. אהבתי אותי (חוץ מהסוף כמובן) אבל מה שנשאר עכשו, אחרי כמה חודשים, זה "מתוק". יש בו מתיקות בספר למרות הרהורי הפילוסופיה והבדידות והכאב ששזורים בו. מתיקות שהיא בעוכריו כי זה מה שנשאר לי ממנו. היא כנראה זו שגרמה לכך שביתי, החכמה ואנינת הטעם קראה אחרי שהצעתי לה, אבל חלקה עלי בהתלהבות הראשונית שלי. היא לא מעבירה הלאה את ההמלצה. בכל זאת שווה קריאה. כמו שכתבת.

  • איריס ח.  On 07/01/2010 at 19:58

    בענין הסוף: אכן לא רוצה לקלקל, אבל אני חושבת שזה שהוא מקומם זה בדיוק מה שרצתה ברברי להעביר על החיים…
    בענין הצרפתים והמין:
    לדעתי אין כמו הצרפתים כשמדובר בארוטיקה. כל שירי ההלל לאהבה, הקולנוע הצרפתי הגדול בענין הזה – אין עליהם. זה אבל רק חלק אחד של מין. כשזה מגיע לחלק הייצרי והדחפי, כמו אצל הכלבים, נו…זה משהו שהבורגנות הצרפתית שנותנת את הטון התרבותי, לא משתגעת עליו.
    חלק מזה שלא מדברים על הרומנים של ז'יסקאר דסטן או השרה למשפטים שבהריון, זה לא רק כי חושבים שזה ענין דיסקרטי ששייך למשפחה, אלא גם כי יש בזה משהו לא מהוגן.
    חשוב גם לדעת את זה בשביל להבין את האסתטיקה של הספר:
    חלון ראוה צרפתי הוא מקסים והכל נראה יפה מבחוץ, כמו המשפחה הבורגנית. בתוכה אבל יש ילדות סובלות (לאחת קוראים פאלומה, שזה יונה בספרדית, ולשניה קוראים קולומב, שזה יונה בצרפתית…) שסובלות.
    מה שמחבר לדעתי בין היופי של רנה לבין היפני, היא היכולת לראות את הנשגב שמאחורי הכיעור החיצוני, זה שהבורגנות לא מסוגלת לגרד.
    תנסי לבדוק מי הדמויות בספר שמהן קיבלת את ניחוח התרבות של אירופה: האם הן באות מהבורגנות הצרפתית או ממקום אחר?

  • טלי  On 07/01/2010 at 20:21

    מיכל – זה איום? הבטחה? כך או כך, אני לא דואגת…(-:

    עידית – מה קרציה, מי קרציה, כל המרבה הרי זה משובח, זה חלק מהקסם של הצעצוע הזה. אני אחת מהאנשים האלה, בעיקר בבלוגים של שועי ומרית, את מוזמנת לבדוק שם אבל קחי מצפן או בעצם עדיף פקעת של חוטים, אחרת תלכי לאיבוד…
    לא, אין שם ולו קיפוד אחד לרפואה. רק אנשים, חתולים וכלבים. אפילו קרציות אין. אלגנטיות של קיפוד זאת מין מטאפורה שכזאת. מטאפורה מקסימה, אם שואלים אותי.

    עלמה – מתיקות היא אכן מה שנשאר מהספר הזה לאחר זמן, גם אצלי, ולצד תוגה מסוימת.
    עברתי כלמיני שלבים ביחס שלי אליו, מהתלהבות גדולה דרך פקפוק קל ועד לשורה התחתונה שאומרת שאני בכל זאת בעדו, אבל כמובן שזכותה של בתך להרגיש אחרת.

    איריס – טוב, זה ברור שהדמויות שבאות מהבורגנות הצרפתית לא העבירו לי שום ניחוח של תרבות אירופאית, אבל זה גם קצת לא חוכמה, כי הן דמויות מאוד נלעגות בספר וגם מאוד שוליות…

    גם אני שמתי לב לשמות של שתי האחיות לבית ז'וס ואני מאוד מסכימה עם הניתוח היפה שעשית לעניין חלון הראווה.

    לגבי הסוף – במאמץ עז לא לקלקל- זה בדיוק מה שמקומם אותי כל כך בחיים, אז גם בספרים?…(-:

  • חנה בית הלחמי  On 08/01/2010 at 9:12

    קראתי אותו כשיצא לאור, בהנאה מרובה.

  • טלי  On 08/01/2010 at 15:21

    כן, כן, הביקורות שלי מתפרסמות כאן באחור בלתי אופנתי לעומת מועד היציאה לאוש של הספרים, לפחות רובן…

    אבל לספרים טובים אין תאריך תפוגה, מזל…

  • מרית  On 09/01/2010 at 15:18

    כיוון שלא קראתי את הספר, יש למילים משמעות אחרת לגמרי בשבילי. פעם כשנתתי לתלמידים תרגיל – ל"תרגם" חפץ מהחומר שלו לחומר אחר, מישהי הכינה מעין שַאל, צעיף פרווה, שפרוותו עשויה ממסמרים חדשים ענקיים (מסמרים מס' 10 קוראים להם, נדמה לי). צפופים צפופים. זה היה שאל יפהפה, כסוף ואלגנטי בתכלית. ממש התחשק להתעטף בו, ואז כשניסית הוא היה כבד נורא. קשה לתאר עד כמה. כל המתכת הזאת. זה היה מטורף. אבל לגמרי אלגנטיות של קיפוד.

  • טלי  On 09/01/2010 at 21:09

    כלומר – מרית יקירתי, איזה יופי!

    לא מכאיב, שאל כזה?

    איזה מזל שלא קראת את הספר ויכולת להתייחס רק לכותרת, אחרת היינו, אולי, מפסידים את התמונה הזאת שיש לי עכשיו בראש, שבטח לא באמת דומה לאיך שזה היה באמת, אבל היא מרשימה לכשעצמה.

  • מרית  On 09/01/2010 at 22:53

    את ממש דואג האדומי. תנוח דעתך. המסמרים היו מכוונים כלפי חוץ (כמו בפרווה) מה שנגע בגוף היה הראשים השטוחים שלהם. כל עוד לא חיבקו אותה הכל היה בסדר 🙂

  • טלי  On 10/01/2010 at 13:29

    לא שזה תמיד עוזר, אבל אני שמחה לשמוע, אם כי קצת עגום עבור המחבקים…ככה זה באמת נשמע כמו אלגנטיות של קיפוד.

    יש אגדה כזאת, עם נערה שבלילה עוטה על עצמה עור קיפוד…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: