זמר נוגה – מסע מחשבות אסוציאטיבי, היסטורי, אקטואלי, אישי ועצוב, בעקבות הופעה של רונה קינן

בחמישי בלילה, זוג חברים הזמינו אותי להצטרף אליהם להופעה של רונה קינן במרתף 10החיפאי.

אני מעריכה את המוסיקה של רונה קינן, יש לה כמה שירים שאני ממש אוהבת, אבל אני לא מכירה את הרפרטואר שלה לעומק.
הלכנו. התור הארוך בערב הסילבסטר תפס חצי מדרכה וכמעט גלש לרחוב הסמוך.
אנחנו הצלחנו להשתחל פנימה, בין האחרונים שנדחסו במרתף הנעים והצפוף, אבל רבים אחרים נשארו בחוץ.

 איתַי, מנהל המקום, הוא בנאדם, וכמוהו גם רונה קינן והנגנים שלה, ולכן הם עלו לרחוב עם שתי גיטרות ושרו כמה שירי פיצוי, בחוץ, בחינם, כדי להמתיק את האכזבה.

מצאתי מקום בפינה, צמוד לקיר, מקום שממנו יכולתי לשמוע כל צליל אבל ראיתי רק את היד של רונה קינן ואת הגיטרה, הפנים שלה נשארו רוב הזמן מחוץ ל"פריים" שלי, אבל המילים נכנסו ישר ללב.
"אני רוצה להיות כרית נוצות" היא שרה, "שתספוג ת'כדור במקומך".

זה שיר יפה שלא הכרתי קודם, שיר אהבה מתמסר לכל אדם אהוב, אבל הוא עשה לי עצוב.
השירים המשיכו, בקול צלול ויפה, וכל שיר הוסיף עוד חוט לפקעת העצב המפותלת שנבטה לי בבטן.

"האדמה תאהב את כל היצורים. היא תשתנה. היא לא תרצה יותר בדם הזה. אנחנו נתהלך זקופים"
היא שרה, ואני התכווצתי, והתקוממתי, כי אני מאמינה שהאדמה מעולם לא רצתה את כל הדם הזה, אפילו לא טיפה אחת.

(מדקה 0:46 והלאה)

"אז היו המלחמות יפות" היא המשיכה להצליף במילים ובמנגינה.
"הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות. האויב הסתכל לך בעיניים."

ואז, פתאום, בשיר על לוחם זקן שנאסף אל אבותיו, פתאום התגעגעתי לסבא אקסי שלי.
צירוף המילים הזה "סבא אקסי" משונה לי, כי הסבא הזה, מרדכי עמית שכולם קראו לו אקסי, מעולם לא הספיק להיות סבא שלי, הוא נפטר בגיל צעיר, הרבה הרבה שנים לפני שנולדתי.
במרתף 10 הצפוף, בחושך, הרגשתי פתאום תחושת החמצה עצומה על זה שסבא שלי לא היה איש זקן, לא הספיק להתפכח מכל המדים האלה שהוא לבש, ולא הספיק להיות סבא שלי.

אני לא יודעת מה הוא היה חושב היום על כל מה שקורה כאן מסביב, ואין לי יכולת או זכות לנחש.
אבל אני כן יודעת מה הוא בחר, כשהבחירה הייתה בידיו.
אני יודעת, ואחרי ההופעה של רונה קינן פתאום חשבתי על זה שוב, ואני גאה להיות נכדתו של אדם שבחר בחירה מוסרית כזאת.
כקצין בבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי, אקסי היה בין משחררי מחנות ההשמדה באירופה, בין הראשונים שראו את שרידי האדם ובין הראשונים שנרתמו לשקם את ההריסות.
הוא עצמו נולד בוורשה, וגדל שם עד גיל שלוש, ביידיש.
בין העזיבה בגיל שלוש לבין חזרתו לאירופה במדים, הוא עבר ילדות ונעורים תל אביביים של מחסור, והגחלים הלוחשות שקדמו את פניו של הקצין הגיבור לא היו "רק" גחלים של אובדן עולם שלם, זה היה העולם הראשון הפרטי שלו שנחרב שם.
ולמרות כל הרקע הטעון הזה, כששני חבריו הטובים ביותר הציעו לו לנקום, הוא סירב.

חיים לסקוב היה חבר קרוב של המשפחה של סבתא שלי, קרוב עד כדי כך שהוא האדם היחיד מחוץ למשפחה שישב איתם לשולחן שנים ספורות אחר כך, ב -48', בחיפה, כשהאדמה פערה את פיה ופערה חור גדול בלב המשפחה.

יאנוש פלץ' עבר עם סבא שלי את המסלול בצבא הבריטי ובהמשך גם בראשית ימי צה"ל.
לסקוב ויאנוש, שניהם היו לוחמים עתירי זכויות וגם חברי נפש שלו, חברים לנשק וחברי משפחה אינטימיים, אנשים שהוא סמך עליהם מאוד.
ולמרות כל זה, כששני החברים היקרים האלה הציעו לו להצטרף אליהם למסע נקמה, הוא אמר לא.
מזועזעים ופגועים מההשמדה, ברמה הכי אישית, הם רצו לנקום, אבל סבא אקסי שלי ידע שהרעלת בארות תהרוג ילדים, נשים וזקנים של נאצים, תהרוג אזרחים חפים מפשע, ולא תשיב אף יהודי לחיים. והוא סירב לקחת חלק בהרג אזרחים.

ועל הסירוב הזה אני גאה בו, כמו שאני גאה בו ובסבתי המקסימה, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, על שסירבו לקבל בית ערבי "נטוש" בחיפה של 48', והעדיפו להצטופף בחדר אחד עם תינוקת, לחלוק דירה צפופה עם זרים גמורים, ולהישאר בני אדם.

לא רציתי לכתוב עכשיו במלאת שנה ל"עופרת יצוקה" הארורה.
את כל המילים הכועסות, המתביישות, העצובות והמיואשות שהיו לי כתבתי בזמן אמת, לפני שנה.
בכל כוחי ניסיתי עכשיו  להתעסק בחיים הקטנים שלי, בתרבות, בעשייה, להמשיך לעשות את המעט שאני יכולה לעשות ולא לטבוע שוב בתוך ביצת הייאוש הזאת.

אבל אז הגיעו מילים של אחרים –
סיכום העובדות של עידן לנדו וסיכום המספרים של אסתי סגל, ואביגיל גרץ שתיארה את הערב של לוחמים לשלום, ונועם לסטר שהביא סיכום מצולם של אותו ערב, ויולי כהן, ואחרים, והבוקר הגיעו אלי במייל המילים הנוקבות, הקשות והמהדהדות של נורית.

ובין לבין ישבתי ביום חמישי בלילה בהופעה של רונה קינן, וניסיתי לחשוב ולחוות ולכתוב קצת רק על תרבות, רק על הופעה טובה, ולא הצלחתי, כי פקעת העצב הזאת שבבטן רק הלכה והסתבכה.

אחרי השירים מתוך "שירים ליואל" הייתה הפסקה, וההופעה נמשכה בקו קל יותר.
על הבמה היו בדיחות, ופרגון למרתף 10 שלדברי רונה קינן הוא המקום שהיא הכי אוהבת להופיע בו, והיה התקף צחוק והיו שירים אחרים.
רגע אחרי חצות היא ביצעה גרסא מלבבת במיוחד ל"כבר אחרי חצות", שאני מביאה כאן בגרסה מלבבת אחרת, של דין דין אביב, מהסרט האנושי "מוכרחים להיות שמח". (לא הצלחתי להעתיק הנה את הקליפ אבל תלחצו על הקישור, זה שם).

 בסרט, ואולי גם בלעדיו, השיר הזה מביא איתו תחושת קתרזיס גדולה – כל המעגלים נסגרים, כל החסימות נפתחות, ואצלי, בחמישי בלילה, וגם אחרי, בחשבון הנפש הפרטי שלי, כל השירים השמחים וכל סיכומי השנה וסיכומי העשור, הדהדו דווקא את קולם של האין, של הריק, של העוד-לא.

בעקבות ההופעה, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה בראש, חיפשתי את רונה קינן ביוטיוב.
גיליתי שיר בשם "נס".
"יופי!" חשבתי. הנה הקתרזיס שאני צריכה כדי לסגור בו את הפוסט, כדי לפוגג את פקעת העצב.
הופתעתי לגלות שבקליפ מככבת נעה ביזנסקי, זמרת סופרן מתוקה שאני מכירה מלפני מליון שנים, ומצאתי שם אסתטיקה, ומקצועיות, וקסם, אבל למרות כל אלה, מסתבר שגם זה שיר עצוב, בלי אף טיפה של נחמה.

Rona Kenan – "Ness" from Adam Bizanski on Vimeo.

שירים יכולים לאייר רגעים, לצבוע פתאום רגע  או רגש שפעם היה מאוד רלבנטי, וחי, ופועם, והיום הוא נראה רחוק ואחר, אבל כמה מהמילים עדיין מהדהדות.

המשמעות הפנימית השתנתה לחלוטין, אבל תדר העוצמה לא השתנה בכלל.

המדינה הזאת שלנו, שהנורמות המחרידות של הרג ילדים מחלחלות בה כבר מזמן אל כל צידי החומות, המדינה הזאת, לצערי, עוד רחוקה מקתרזיס.

ואני? אני מקווה שמצבי טוב בהרבה ממצבה.

יש הרבה דברים שאני לא יודעת. עדיין לא.

אבל אני כן יודעת, במילים של רונה קינן, ובכל כך הרבה משמעויות והקשרים, ש"אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה – שאי אפשר, כי אי אפשר ואי אפשר…".

 

שועי רז היקר  היטיב לכתוב על שירים ליואל  וגם כאן