זמר נוגה – מסע מחשבות אסוציאטיבי, היסטורי, אקטואלי, אישי ועצוב, בעקבות הופעה של רונה קינן

בחמישי בלילה, זוג חברים הזמינו אותי להצטרף אליהם להופעה של רונה קינן במרתף 10החיפאי.

אני מעריכה את המוסיקה של רונה קינן, יש לה כמה שירים שאני ממש אוהבת, אבל אני לא מכירה את הרפרטואר שלה לעומק.
הלכנו. התור הארוך בערב הסילבסטר תפס חצי מדרכה וכמעט גלש לרחוב הסמוך.
אנחנו הצלחנו להשתחל פנימה, בין האחרונים שנדחסו במרתף הנעים והצפוף, אבל רבים אחרים נשארו בחוץ.

 איתַי, מנהל המקום, הוא בנאדם, וכמוהו גם רונה קינן והנגנים שלה, ולכן הם עלו לרחוב עם שתי גיטרות ושרו כמה שירי פיצוי, בחוץ, בחינם, כדי להמתיק את האכזבה.

מצאתי מקום בפינה, צמוד לקיר, מקום שממנו יכולתי לשמוע כל צליל אבל ראיתי רק את היד של רונה קינן ואת הגיטרה, הפנים שלה נשארו רוב הזמן מחוץ ל"פריים" שלי, אבל המילים נכנסו ישר ללב.
"אני רוצה להיות כרית נוצות" היא שרה, "שתספוג ת'כדור במקומך".


זה שיר יפה שלא הכרתי קודם, שיר אהבה מתמסר לכל אדם אהוב, אבל הוא עשה לי עצוב.
השירים המשיכו, בקול צלול ויפה, וכל שיר הוסיף עוד חוט לפקעת העצב המפותלת שנבטה לי בבטן.

"האדמה תאהב את כל היצורים. היא תשתנה. היא לא תרצה יותר בדם הזה. אנחנו נתהלך זקופים"
היא שרה, ואני התכווצתי, והתקוממתי, כי אני מאמינה שהאדמה מעולם לא רצתה את כל הדם הזה, אפילו לא טיפה אחת.

(מדקה 0:46 והלאה)


"אז היו המלחמות יפות" היא המשיכה להצליף במילים ובמנגינה.
"הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות. האויב הסתכל לך בעיניים."

ואז, פתאום, בשיר על לוחם זקן שנאסף אל אבותיו, פתאום התגעגעתי לסבא אקסי שלי.
צירוף המילים הזה "סבא אקסי" משונה לי, כי הסבא הזה, מרדכי עמית שכולם קראו לו אקסי, מעולם לא הספיק להיות סבא שלי, הוא נפטר בגיל צעיר, הרבה הרבה שנים לפני שנולדתי.
במרתף 10 הצפוף, בחושך, הרגשתי פתאום תחושת החמצה עצומה על זה שסבא שלי לא היה איש זקן, לא הספיק להתפכח מכל המדים האלה שהוא לבש, ולא הספיק להיות סבא שלי.

אני לא יודעת מה הוא היה חושב היום על כל מה שקורה כאן מסביב, ואין לי יכולת או זכות לנחש.
אבל אני כן יודעת מה הוא בחר, כשהבחירה הייתה בידיו.
אני יודעת, ואחרי ההופעה של רונה קינן פתאום חשבתי על זה שוב, ואני גאה להיות נכדתו של אדם שבחר בחירה מוסרית כזאת.
כקצין בבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי, אקסי היה בין משחררי מחנות ההשמדה באירופה, בין הראשונים שראו את שרידי האדם ובין הראשונים שנרתמו לשקם את ההריסות.
הוא עצמו נולד בוורשה, וגדל שם עד גיל שלוש, ביידיש.
בין העזיבה בגיל שלוש לבין חזרתו לאירופה במדים, הוא עבר ילדות ונעורים תל אביביים של מחסור, והגחלים הלוחשות שקדמו את פניו של הקצין הגיבור לא היו "רק" גחלים של אובדן עולם שלם, זה היה העולם הראשון הפרטי שלו שנחרב שם.
ולמרות כל הרקע הטעון הזה, כששני חבריו הטובים ביותר הציעו לו לנקום, הוא סירב.

חיים לסקוב היה חבר קרוב של המשפחה של סבתא שלי, קרוב עד כדי כך שהוא האדם היחיד מחוץ למשפחה שישב איתם לשולחן שנים ספורות אחר כך, ב -48', בחיפה, כשהאדמה פערה את פיה ופערה חור גדול בלב המשפחה.

יאנוש פלץ' עבר עם סבא שלי את המסלול בצבא הבריטי ובהמשך גם בראשית ימי צה"ל.
לסקוב ויאנוש, שניהם היו לוחמים עתירי זכויות וגם חברי נפש שלו, חברים לנשק וחברי משפחה אינטימיים, אנשים שהוא סמך עליהם מאוד.
ולמרות כל זה, כששני החברים היקרים האלה הציעו לו להצטרף אליהם למסע נקמה, הוא אמר לא.
מזועזעים ופגועים מההשמדה, ברמה הכי אישית, הם רצו לנקום, אבל סבא אקסי שלי ידע שהרעלת בארות תהרוג ילדים, נשים וזקנים של נאצים, תהרוג אזרחים חפים מפשע, ולא תשיב אף יהודי לחיים. והוא סירב לקחת חלק בהרג אזרחים.

ועל הסירוב הזה אני גאה בו, כמו שאני גאה בו ובסבתי המקסימה, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, על שסירבו לקבל בית ערבי "נטוש" בחיפה של 48', והעדיפו להצטופף בחדר אחד עם תינוקת, לחלוק דירה צפופה עם זרים גמורים, ולהישאר בני אדם.

לא רציתי לכתוב עכשיו במלאת שנה ל"עופרת יצוקה" הארורה.
את כל המילים הכועסות, המתביישות, העצובות והמיואשות שהיו לי כתבתי בזמן אמת, לפני שנה.
בכל כוחי ניסיתי עכשיו  להתעסק בחיים הקטנים שלי, בתרבות, בעשייה, להמשיך לעשות את המעט שאני יכולה לעשות ולא לטבוע שוב בתוך ביצת הייאוש הזאת.

אבל אז הגיעו מילים של אחרים –
סיכום העובדות של עידן לנדו וסיכום המספרים של אסתי סגל, ואביגיל גרץ שתיארה את הערב של לוחמים לשלום, ונועם לסטר שהביא סיכום מצולם של אותו ערב, ויולי כהן, ואחרים, והבוקר הגיעו אלי במייל המילים הנוקבות, הקשות והמהדהדות של נורית.

ובין לבין ישבתי ביום חמישי בלילה בהופעה של רונה קינן, וניסיתי לחשוב ולחוות ולכתוב קצת רק על תרבות, רק על הופעה טובה, ולא הצלחתי, כי פקעת העצב הזאת שבבטן רק הלכה והסתבכה.

אחרי השירים מתוך "שירים ליואל" הייתה הפסקה, וההופעה נמשכה בקו קל יותר.
על הבמה היו בדיחות, ופרגון למרתף 10 שלדברי רונה קינן הוא המקום שהיא הכי אוהבת להופיע בו, והיה התקף צחוק והיו שירים אחרים.
רגע אחרי חצות היא ביצעה גרסא מלבבת במיוחד ל"כבר אחרי חצות", שאני מביאה כאן בגרסה מלבבת אחרת, של דין דין אביב, מהסרט האנושי "מוכרחים להיות שמח". (לא הצלחתי להעתיק הנה את הקליפ אבל תלחצו על הקישור, זה שם).

 בסרט, ואולי גם בלעדיו, השיר הזה מביא איתו תחושת קתרזיס גדולה – כל המעגלים נסגרים, כל החסימות נפתחות, ואצלי, בחמישי בלילה, וגם אחרי, בחשבון הנפש הפרטי שלי, כל השירים השמחים וכל סיכומי השנה וסיכומי העשור, הדהדו דווקא את קולם של האין, של הריק, של העוד-לא.

בעקבות ההופעה, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה בראש, חיפשתי את רונה קינן ביוטיוב.
גיליתי שיר בשם "נס".
"יופי!" חשבתי. הנה הקתרזיס שאני צריכה כדי לסגור בו את הפוסט, כדי לפוגג את פקעת העצב.
הופתעתי לגלות שבקליפ מככבת נעה ביזנסקי, זמרת סופרן מתוקה שאני מכירה מלפני מליון שנים, ומצאתי שם אסתטיקה, ומקצועיות, וקסם, אבל למרות כל אלה, מסתבר שגם זה שיר עצוב, בלי אף טיפה של נחמה.

Rona Kenan – "Ness" from Adam Bizanski on Vimeo.

שירים יכולים לאייר רגעים, לצבוע פתאום רגע  או רגש שפעם היה מאוד רלבנטי, וחי, ופועם, והיום הוא נראה רחוק ואחר, אבל כמה מהמילים עדיין מהדהדות.

המשמעות הפנימית השתנתה לחלוטין, אבל תדר העוצמה לא השתנה בכלל.

המדינה הזאת שלנו, שהנורמות המחרידות של הרג ילדים מחלחלות בה כבר מזמן אל כל צידי החומות, המדינה הזאת, לצערי, עוד רחוקה מקתרזיס.

ואני? אני מקווה שמצבי טוב בהרבה ממצבה.

יש הרבה דברים שאני לא יודעת. עדיין לא.

אבל אני כן יודעת, במילים של רונה קינן, ובכל כך הרבה משמעויות והקשרים, ש"אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה – שאי אפשר, כי אי אפשר ואי אפשר…".

 

שועי רז היקר  היטיב לכתוב על שירים ליואל  וגם כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 03/01/2010 at 18:13

    אני מאוד אוהב את רונה קינן, מאז שמעתי את שירי האלבום 'לנשום בספירה לאחור' לראשונה, כמה שבועות לפני צאת האלבום. היא כמובן היתה זכורה לטוב משיתופי הפעולה שלה עם טל גורדון ועם ערן צור לפני כן. מלבד כל דבר, שיריה בעברית: 'מבול', 'עיניים זרות' ו-'אתה מתעורר' הם מן השירים העבריים היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, גם מבחינת הטקסטים שלהם. ושיריה האנגליים ו- מדברים אליי עמוקות אל תוך היין 'Waltz' 'Train'.

    תודה על הסיפור האישי-משפחתי, אני ער לכך שפוסטים כאלו אינם קלים, ואינם מסוג שחשים בהם קלילות בלתי נסבלת, כי אם כבדות ומחנק.

    ובאשר ל'עופרת יצוקה', לאחר שנגעתי בכך ברשימת ראש השנה העברי שלי, העדפתי לחדול, הפצע יישאר אצל מי שפצוע בלב, יישכח לגמריי- אצל מי שלא נפצע מהילולת ההרג בעזה, זהו טבע העולם. זאת הבנתי בקדרות מה בחנות הירקות בערב שבת עת הרעים המוכר בקולו הייחודי : 'מבצעים' 'חיסולים' 'פיצוץ של מבצעים', והרעיד את שלוות הזגוגית.

    מה שמייאש הוא שאיני רואה לזה קץ כרגע. בטווח קצר או ארוך. הן הלא עוד ניפצע גם בעתיד מכל מיני תוצאות פעילויות ביטחוניות הורגות אזרחים חדשות, אשר דוברים מיומנים יסבירו מדוע לא היה מהן מנוס. ובשלב הבא יבוא שיח הלוחמים הבלתי נמנע. והכתבות על איך ניצחנו והרתענו.

  • עא  On 03/01/2010 at 20:00

    את חייבת להכניס גם את היפה מכולם, מבול.

  • מיכל  On 03/01/2010 at 20:07

    אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה – שאי אפשר, כי אי אפשר ואי אפשר…

    גם אני לא מאוד מכירה אותה, אבל השורה הזאת שורטת את הלב בכל פעם מחדש. כמו רונה קינן בעצמה, יש בה את הרצינות, המתיקות, הנואשות והנחישות, שמעוררות כאב מתוק.
    מבטיחה לשמוע אותה עוד. תודה.

  • שועי  On 03/01/2010 at 20:36

    ובסוף החלטתי להביא הנה קישורית למה שכתבתי בשעתו על 'שירים ליואל' של רונה קינן
    http://www.notes.co.il/shoey/60366.asp

  • אורלי  On 04/01/2010 at 0:03

    הרגישות שלך, חיבורי הכאב וחיפוש אחר הטוב, והמוסרי מרטיטים.
    תודה

  • רוני  On 04/01/2010 at 0:10

    שהופך את הכללי לפרטי לגמרי, כפי שראוי לו.

    תודה ששיתפת.

  • טלי  On 04/01/2010 at 0:12

    שועי יקר – את האלבום המשותף והיפה שלה עם טל גורדון יש לי, והוא גם זה שנתן לפוסט את השורה המסיימת…

    אכן, כבדות ומחנק, אבל איכשהו דוקא אחרי שכתבתי משהו התנקה קצת…

    ובאשר ל"עופרת יצוקה", מבצעי הירקן שלך הרעידו עכשיו גם את שלוות הזגוגית הפנימית שלי. כאמור בפוסט, כמעט כמעט לא כתבתי על זה מילה עכשיו, מה שאומר שאני מאוד מבינה את הרצון להימנע.
    ואנחה עצובה ומסכימה על השאר…
    ולתגובתך השניה – למה התלבטת והתלבטת? קראתי שוב את הפוסט הזה בשבת, כאשר הפוסט שלי התחיל לטייל לי בראש, ולגמרי התכוונתי לקשר אליו, בלהט ובגודש הכתיבה לא הגעתי לזה. בפעם הבאה אל תתלבט..

    עא – ע' במובן ע'?…(-:
    בכל מקרה, הוא באמת יפה, לא יודעת אם מכולם, חשבתי עליו, כמובן, אבל איכשהו היתה לי כאן תחושה חזקה מדי של אפוקליפסה גם בלי מבול.לא?..

    מיכל – ברוכה הבאה (-: מרגש לראות עקבות שמטיילים מבלוג לבלוג.
    על לא דבר, אני חותמת על כל מילה בהגדרה שלך. לגמרי.

  • טלי  On 04/01/2010 at 0:21

    פספסתי את תגובותיכן המרגשות (שנכתבו, כנראה, כשעניתי לקודמיכן) – תודה רבה! (-:

    אורלי – החיים של כל אחד קטנים למול עניינים הרי גורל ולאומיים של חיים ומוות, אבל אני לא רואה את החיים, שלי או של מישהו אחר, כקטנים. ההיפך, החיים, כל חיים, הם הדבר הכי גדול שיש.
    וריגשת אותי מאוד עם המילה "מרטיטים".

    רוני – "הופך את הכללי לפרטי לגמרי כפי שראוי לו", זה משפט שאני אוהבת. אני משתדלת…

    שוב תודה.

  • כרמית  On 04/01/2010 at 8:31

    טלי, לא שיערתי לעצמי כשישבת שם בשקט ובעיניים רחבות שכל כך הרבה סוער בפנים.

  • נטלי מסיקה  On 04/01/2010 at 10:34

    על הסיפורים והשירים והקישורים
    ולגבי הסבא שלך – הוא היה איש תעצומות נפש גדולות במיוחד. אני זוכרת שראיתי פעם תוכנית על חיילים יהודיים ששרתו בצבא הבריטי שביקשו לנקום בנאצים אחרי המלחמה. היה מעניין לשמוע את האנשים שדיברו שם.הצורך האנושי בנקמה הוא צורך מובן ומוכר לכל אחד מאתנו, מין קרתזיס כזה.
    טרנטינו היטיב לבטא את הצורך הזה בסרטו האחרון – קשה להשאר אדישים כשצופים בסצינה האחרונה של הסרט כשכל הרעים-הנאצים כולל היטלר עולים בלהבות לקול צחוקה של היהודיה שמוקרנת לפניהם על המסך. טרנטינו נתן לנו פתרון אפשרי לדילמה המוסרית הזו: היצירה היא-היא הנקמה הראויה בעצם.

  • עא  On 04/01/2010 at 11:47

    את קוראת לי ענבלי 🙂

  • טלי  On 04/01/2010 at 13:46

    כרמית – תודה על הזמנתך שהעלתה אצלי חוויה כל כך משמעותית… כן, הרבה סער שם בפנים…(-:

    נטלי – מהסיפורים שמעתי אכן כן, הוא היה איש עם תעצומות נפש גדולות. את הסרט של טרנטינו לא היה בי כוח לראות, כשיש כל כך הרבה אליות במציאות לרוב אין לי אנרגיה לעוד אלימות על המסך הגדול. אבל כן, יצירה היא נקמה ראויה, וחיים, כמו בסצינה המסיימת של "רשימת שינדלר", הם היצירה הגדולה מכולם והם גם הנקמה הגדולה ביותר.

    ענבלי מותק – איזה כיף! (-:
    עזבי, טעיתי בזיהוי, יש איזה ע' שמתקשר איתי ועם כמה מהמובחרים בחבריי הוירטואליים, השם שלו נהיה קטע כזה, אז חשבתי שמדובר בו.
    באמת לא הבנתי למה עא, עכשיו, כמובן, אני מבינה.
    וגם לגמרי מסכימה איתך ש"מבול" הוא שיר מעולה.

  • איתמר  On 04/01/2010 at 14:03

    מצוין

  • טלי  On 04/01/2010 at 14:33

    (-:

  • אייל גרוס  On 04/01/2010 at 16:26

    רונה כה נפלאה ושירים ליואל הוא אלבום מדהים, כשהקוצים היו קוצים, אבל גם "אתה מתעורר" ועוד … יש לי כל כך הרבה מה לומר על היצירה שלה שאני אפילו לא אתחיל כאן. אולי יום אחד אכתוב…. ראיתי אותה בהופעות בעבר אך לצערי לא את שירים ליואל עקב השהייה בחול, מקווה לתקן את זה ….

  • טלי  On 04/01/2010 at 16:48

    מהחלקים הנכבדים ששמעתי, אני מסכימה בלב שלם.

    מאחלת לך שתצליח לתקן את זה בקרוב, וגם שתכתוב…

  • יולי  On 04/01/2010 at 21:46

    כמה נעים להרגיש לא לבד… תודה על הכתיבה הזו. המון תודה. רק עכשיו הגעתי לקרוא (הייתי בחו"ל בשלושה ימים האחרונים) את מה שכתבת והעלית כאן. התרגשתי המון ואני מודה לך על הכול ועל ההפנייה אלי.
    וגם, כמובן, רונה קינן נהדרת. אם היא מחפשת במאית דוקומנטרית לעשות עליה סרט, אני כאן. רוצה נורא. מי ייתן ותהיה סיבה טובה להפסיק לבכות על כי "משורה משחרר רק המוות"

  • טלי  On 04/01/2010 at 23:17

    נעים גם לי…

    וואו, רעיון גדול, שתעשי סרט על רונה קינן, נראה לי שאם את באמת רוצה שווה לך לנסות לפנות אליה להציע, לכי תדעי…

    מי יתן – אכן ואמן. הרבה אסוציאציות קשות עושה לי המשפט הזה. מאוד.

  • נטע  On 14/01/2010 at 16:44

    רונה קינן מעצבנת אותי

    התחלתי לשמוע אותה לאחרונה כי הלחנים משובחים והעיבוד מצוין והקול שלה נעים ויפה, אבל היא מעצבנת אותי.

    יש בשירים שלה תחושה של "תסמונת שלמה ארצי", היא כאילו יורה מילים טעונות בלי לקשר אותן היטב זו לזו. התחושה שלי היא שמתקבל משהו מאולץ. הרבה שירים שלה אהבתי והרבה ניסיתי להבין מתוך המילים מה היא רצתה להגיד, והגעתי למסקנה שהמסר נבלע במילים הטעונות – או שהוא נשגב מבינתי.

    כן הצליחה לעבור תחושת התסכול שעולה מרוב השירים – אבל זה עובר גם במוסיקה, אפילו המילים מיותרות…

  • טלי  On 14/01/2010 at 21:15

    אני מסכימה עם ההערכה שלך למנגינות ולקול שלה אבל אלי המילים שלה דוקא מדברות מאוד.
    בכלל, אני מתחברת לשירים קודם כל דרך מילים, וכאן המילים, לטעמי, חזקות.

    את צודקת שהן לא תיד מתחברות זו לזו, זו הסיבה שציטטתי כאן בפוסט משפט אחד בכל פעם, כי בכל שיר היה משפט אחד או שניים שהפעילו אותי, הטעינו אותי, העציבו אותי.

    אצלי השירים האלה עוררו בעיקר עצב עמוק, אבל אולי זו אני…

  • נטע  On 15/01/2010 at 22:45

    שמעתי עכשיו כמה מתוך "שירים ליואל" (בכל זאת זמרת סמולנית ולסבית שממצבת את עצמה כאינטלקטואלית, אני צריכה להתעניין…)

    בדיסק הזה התסמונת פחות בולטת, הצלחתי למצוא תוכן אמיתי בכל שיר וקישור של המילים הטעונות לכדי סיפור – יצירה אומנותית שלמה שמדברת בגובה העיניים.

    אני עדיין מוצאת טעם לפגם באופי של רוב השירים בדיסקים הקודמים ("נס", למשל, הוא שיר כזה), כאילו שנאספו כמה משפטים טעונים והם הוקלטו בקול דרמטי.

    אני מרגישה צורך לכתוב על זה כי היא כאילו שייכת לאיזור שאני מכירה ואוהבת במוסיקה הישראלית, אבל בכל זאת אני לא מבינה מה היא רוצה להגיד (או שזה שטחי מידי או שזה עמוק מידי בשבילי…).

    שבת שלום לכולם

  • טלי  On 16/01/2010 at 16:42

    שירים ליואל, שלא שמעתי במלואו אלא רק בהופעה ובעקבותיה קצת ביוטיוב(…) הוא אכן יצירה שלמה שמספרת סיפור, כמעט יצירה ספרותית.

    את נס, כמו שכתבתי כאן, לא הכרתי קודם, הוא בעיקר גרם לי מועקה…

    אבל מה שאת עושה כאן נראה לי נורא נכון וגם, אפילו, אמיץ – כי תמיד תמיד צריך לשפוט יוצר לא באמצעות מה שהוא מייצג והמילייה שאליו הוא משתייך אלא בזכות מה שהיצירה עושה (או לא עושה…) לך.

    המשך שבת שלום גם לך…(-:

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: