"מייקל" – הערב המצחיק הכי עצוב שיש (ולהיפך)

ל"מייקל" בתיאטרון הסטודיו החיפאי הגעתי באחור של כמה דקות.
על הבמה עמד דובי ברוש, ואמר מילים נרגשות לזכר מייקל. מסתבר שהוא ביקש מראש שיודיעו לו על בואם של המאחרים וכשאמרו לו שהגעתי הוא הסתכל לרגע ואמר "אה, זאת טלי. טוב, היא תמיד מאחרת, זה ידוע…".
אז לא, אני לא תמיד מאחרת, ממש לא, אבל ככה יכולתי להבין מהר מאוד שבניגוד למה שחשבתי, לא הגעתי להצגת תיאטרון, אלא לטקס אזכרה וכמו כל הקהל, גם אני חלק מההתרחשות.

אני לא יודעת מי היה מייקל ברוש הבדוי ולא יודעת ממה הוא מת (למרות שבאחד הסרטונים בהמשך יש רמז אפשרי לנסיבות מותו ההזויות), אבל זה לגמרי לא חשוב.
מה שחשוב הוא שמצאתי את עצמי משתתפת בטקס אזכרה הזוי, מגוחך, נלעג ומפיל מצחוק, וגם נורא נורא עצוב.

חברי אנסמבל מייקל לוקחים ג'סטות, חפצים, טקסים והתנהלויות – רגעים שכולנו מכירים מחיי היומיום ומהמציאות הישראלית, מגחיכים אותם, מגדילים אותם ומציבים אותם מול הפרצוף של כולנו. הפרצוף שמשתקף בחזרה במראה המעוותת הוא פרצוף מצחיק ומשונה, מוזר, "אחר", אבל לרגעים הוא גם נעשה קרוב ומוכר.

כולנו היינו בטקסים כאלה, כולנו ראינו איך האמא דוחפת את הבת לרקוד ריקוד או לשיר שיר מול כולם, איך בני משפחה נשארים מנומסים אחד לשני אבל בעצם שונאים וכועסים, איך מנסים להגיד משהו מיוחד על מישהו שמת אבל כל מה שיש להגיד הוא שמתגעגעים אליו. כולנו עמדנו מול במות שמי שעומד עליהן לא יודע איך לעמוד על במה וראינו איך מי שעומד ליד הנואם מדקלם איתו בלחש את המילים, או ראינו איך מנסים לכבד את הקרוב המוזר שהגיע מחו"ל כי בכל זאת, לא נעים, אבל גם מתביישים בו ומסתירים אותו.

מה שקורה על הבמה במייקל מצחיק כל כך כי זה מוכר כל כך, ומגוחך כל כך, וכי לא באמת הכרנו את מייקל אז אין לנו בעיה להתגלגל מצחוק באזכרה שלו.
וזה מצחיק, באמת באמת מצחיק.

אז צחקתי. צחקתי כמעט עד כאב בטן, אבל אז, פתאום, באמצע הצחוק, הבנתי שאני תיכף מתחילה לבכות.

לבכות על דובי שבניסיון נואש להחיות את זכרו של מייקל מוציא אחד אחד את כל אוסף המחקים הישן שלו ומציג אותו בפני הקהל, לבכות על רבקה שמתרגמת את הגעגוע לבנה המת להכרח להגיד את הדברים הנכונים ולחלק לכולם בורקס, לבכות על פלג המסכן שניפח את המצופים בתוך המכונית, על איקיאה המתעמלת המזרח אירופאית המוזרה ששוטטה מבולבלת בקהל ולחצה לי את היד באצבעות רועדות ובעיקר לבכות על יסמיניש, אחותו של מייקל, הנערה המתבגרת ששרה "מי אמר לך שאת מוזרה", נגעה לי בלב וגרמה לי לרצות לחטוף אותה ולהבריח אותה רחוק מהמשפחה הפסיכית שלה, אבל גם לוותר על זה, כי היא תתגעגע.

"מייקל" התחיל כפרויקט גמר בביה"ס לתיאטרון חזותי ונולד אצל אבי דנגור הווירטואוזי, הוא דובי ברוש, שאני מכירה בכלל כארמון גביש, גדעון בר ודמויות נוספות מדוז.פואה (מה זאת אומרת "מה זה דוז.פואה?" איך יכול להיות שאתם קוראים את הבלוג שלי ולא זוכרים מה זה דוז.פואה? מהר לכאן וגם לכאן בבקשה!).

בשיחה המסכמת שנערכה עם היוצרים אחרי המופע, מנהג יפה ומבורך של תיאטרון הסטודיו , הסתבר שהמופע נולד מאימפרוביזציה ו"נתפר" יחד בעבודה משותפת. בשיחה הזאת מישהו מהקהל שאל מה פשר מזרון ההתעמלות הענק והכבד שנמצא על הבמה לאורך כל אורך הטקס. את התשובה שנתן השחקן המגלם את פלג, אני חייבת לצטט: "כל משפחה סוחבת משהו. אנחנו סוחבים את המזרון הזה".

אז כן, יש הרבה אבסורד ב"מייקל", ולא מעט מבוכה, מישהי אחרת בקהל תיארה את ההקלה שהיא חשה כשהשחקנים השתחוו ללא פיאות ומשקפיים. עד אותו רגע היא פחדה שמדובר באנשים עם צרכים מיוחדים. "אבל אנחנו באמת אנשים עם צרכים מיוחדים!" ענו לה השחקנים.

נכון. ?Aren't we all

כל זמן האירוע, היתה לי תחושה שמה שאני רואה זה רק קצה קצהה של מציאות. זו לא הצגה עם מחזה מסודר וכתוב, והרגשתי שהדמויות ממשיכות לחיות ולהתקיים גם בלי קהל.
כנראה שצדקתי. מצאתי ברשת שלל סרטונים שמוכיחים בדיוק את זה, בחרתי בשבילכם כמה דוגמאות:

 

 

"מייקל" הוא מופע פרינג' אמיתי שנולד מתוך אהבה לדבר, לגמרי לבד, בלי מערכת משומנת של יחסי ציבור, ומיטיבי הלכת שבין קוראיי כבר יודעים עד כמה אני מעריכה מופעים כאלה.

זה הבלוג של משפחת ברוש שמתעדכן בתאריכי הופעות (התאריכים בסרטונים כבר לא רלבנטיים)

זה הערך שלהם בויקיפדיה

ראיון עם אבי דנגור בnrg

זה מה שכתב עליהם צבי גורן באתר הבמה

וזו החוויה של יוסי רן (מאותה הצגה בה הייתי בסטודיו)

 

מזמן לא הרגשתי עד כמה המרחק בין צחוק לבכי קטן. זה נורא מצחיק, ונורא עצוב, ונורא לא דומה לשום ארוע תיאטרוני אחר, ונורא קשה לתאר מה בעצם קורה שם. לכו תראו לבד.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 28/12/2009 at 22:14

    ומעורר עניין רב וסקרנות.

    תודה שידעת.

  • עידית פארן  On 28/12/2009 at 22:29

    שאני אלך
    תודה!!!!!

  • טלי  On 28/12/2009 at 23:48

    אני שמחה לשמוע שעשיתי לכן חשק ומנחשת שתאהבו, אנא דווחו אחרי שתלכו לראות…(-:

  • שועי  On 29/12/2009 at 7:50

    שכתב כי המוות הוא רב אמן מגרמניה
    יש בקטעים מההצגה בכדי להעלות את בטענה לפיה
    צחוק של פאסיב אגרסיב הוא
    רב אמן מפולניה
    (-:

  • יולי  On 29/12/2009 at 12:47

    כאשר קראתי אתמול את שכתבת כאן, ובי בער כאב יום השנה למלחמה האחרונה (מס' 11 בשבילי), לא ידעתי מה לכתוב לך כאן.
    היום באתי שוב כי חשבתי שוודאי אמצא מה לכתוב לך על תרומתך הכה חיובית לעולם מלא השנאה הזה. אז, הנה, יצא לי. תודה לך.

  • טלי  On 29/12/2009 at 15:31

    שועי יקר – (-: אכן כן, הפאסיב אגרסיב הוא רב אמן פולני ידוע. רק תיקונצ'יק: הקטעים המובאים כאן בסרטונים אינם קטעים מההצגה, הם חלק מקיומן של הדמויות מחוץ לאולם התיאטרון ול"טקס" הרשמי, זה חלק מהקסם של הדבר הזה.

    וברור לך מי זכה לפני מייקל להגדרות כאלה שכורכות ככה צחוק ועצב. נכון?..

    יולי יקרה- תודה. גם בי בער הכאב הזה אתמול ועדיין, והרגשתי קצת לא נעים לכתוב על הצגה כשצריך לכתוב על ילדים מתים ואזרחים רעבים, אבל כרגע אני מרגישה שאת כל המילים שהיו לי על עופרת יצוקה "בזבזתי" בזמן אמת, עכשיו אני קוראת את מילותיהם של אחרים. קטונתי מלתרום תרומה חיובית לעולם מלא שנאה, בטח לא במעשה פעוט כמו לכתוב על הצגה שאהבתי, אבל תודה, אני שמחה אם הוספתי טוב לעולמך (-:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: