"המחוננים" – ספר סיפורים של אסף ציפור

"המחוננים" מאת אסף ציפור, יצא בהוצאת זמורה ביתן 

אסף ציפור בוחר דמויות וקבוצות מתוך החברה הישראלית, מתבונן בהן מבעד למיקרוסקופ חד, מצלם אותן בצילום רנטגן נפשי מדויק וחסר רחמים, ומציג דיוקן מלא ונאמן שלהן.

כך זוכים לסיפור משלהם בוגרי כיתת מחוננים, נערים שמשחקים במשחקי תפקידים, בוגרים טריים של בית ספר למשחק, הורים צעירים אחרי לידת תינוק, אמא מבוגרת שמתאכזבת מבנה, סטודנטית שמאוהבת במרצה שלה ודמויות נוספות.

השוליים הישראליים שמובאים כאן הם לא בהכרח האזורים והאוכלוסיות הפריפריאליים שנתפסים לרוב כ"שוליים", אבל זה לא מקטין מנוכחותם בחברה הישראלית ומזכותם לייצוג ספרותי.

המבט מדויק ומרבית הדמויות מתפקעות מרגשות – תסכול, ייאוש, אהבה, געגועים, ובכל זאת משהו בסיפורים עצמם נשאר קר ומרוחק, כמעט אנתרופולוגי.

למרות שמדובר באוסף סיפורים קצרים, אחדים מהסיפורים מתכתבים עם סיפורים אחרים, שולחים דרישת שלום של דמות, רעיון או נושא שעוברים מסיפור לסיפור ומחזקים את הרושם הכללי.

אסף ציפור מוכר כתסריטאי מחונן ומבריק מימי "החמישייה הקאמרית" הזכורה לטוב, והרקע התסריטאי שלו בהחלט ניכר בכתיבתו הספרותית. אבל אם ציפיתי שהחדשנות והנועזות הטלוויזיוניות יקבלו מקבילה ספרותית, התאכזבתי קצת, כשלא גיליתי שום סיפור שגרם לי להגיד "וואו!", וגם ההומור, כוח החיים והשובבות הטלוויזיוניים לא נוכחים כאן, וחבל.

אבל הרקע התסריטאי ניכר במקום אחר, כשרבים מהטקסטים נקראים כמעט כמו תסריט ולא כמו סיפור קצר וחלקם אפילו היו יכולים להיות מוצלחים ואפקטיביים יותר בביצוע מול מצלמה או אפילו על במה.

פעמים רבות ממש "שמעתי" בראשי מונולוגים ודיאלוגים מבוצעים בקול רם בפי שחקנים מוכרים ובעיקר בפיהם של בוגרי "החמישייה" שהאינטונציות שלהם ממש נולדו למילותיו של ציפור, ונדמה לי שבאופן כזה חלק מהסיפורים היו הרבה יותר חזקים ומשמעותיים מאשר בפורמט של ספר .

"המחוננים" הוא לא ספר רע, חלקו כתוב היטב וכמה סיפורים אפילו כתובים מצוין, אבל בשורה התחתונה הוא בעיקר מאכזב ויוצר תחושה מצטברת עגומה ומדכאת לגבי החיים והמאמץ שראוי להשקיע בלחיות אותם. זה בהחלט לא ספר לאנשים עם מצב רוח רע והטעם המרכזי שנשאר לי מהספר הוא טעם חמצמץ, מובס ועגמומי. זה לא גרוע, אבל בעיני זה גם לא באמת טוב, לא מספיק.

לא נעים להגיד, אבל התחושה העיקרית שיצאתי איתה מהספר דומה לתחושותיהם של גיבורי הסיפור "המחוננים". לכאורה – הם מצליחים בחיים ובאקדמיה והכל בסדר, אבל לאור העתיד המזהיר שחזו להם כילדים, קשה להימנע מהשאלה המייאשת – "מה, זה הכל?…."

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 7.12.09.

 

ביקורת של אריק גלסנר, שכן מ"רשימות"

ביקורת של שגיא גרין ב"הארץ"

ביקורת של נוריתהה ב global report

ביקורת של עמיחי שליו בynet

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On 07/12/2009 at 19:17

    אם אמנם, "זה הכל", כי
    אז אפשר אולי גם בלי
    [שהרי חומת הספרים שבהמתנה ממילא מתגבהת לה].

  • אורי  On 08/12/2009 at 11:59

    בייחוד אהבתי את הסיפור על הגיימרים

  • טלי  On 08/12/2009 at 16:31

    כפי שכתבתי ממש עכשיו בתגובות לפוסט על שלמה ושלמי, וכפי שלימדו אותי בגן, על טעם ועל ריח אין להתווכח…

    בעיקר כי אין שום טעם בויכוח כזה… אני לא חושבת שזה ספר גרוע, לגמרי לא, ומחלקים בו גם נהניתי כמו שכבתי אבל הוא השאיר אצלי בעיקר תחושת החמצה – מודה.

    אני שמחה שאתה, אורי, חשבת שזה ספר מצוין ואגב, עצם כתיבתם של סיפורים שמתמקדים בקבוצות שלא זכו לייצוג ספרותי קודם (לפחות למיטב ידיעתי), כמו הכתיבה על הגיימרים, חשובה ויפה בעיני.

    צבי – אם אתה שואל אותי, אין צורך להחיש אותו לערימה המתגבהת, אבל הטעם שלי לא מחייב.
    ואגב, אם כבר מדברים על חומת הספרים, אני ממליצה בחום להחיש לראשה את "הדבר היה ככה" של מאיר שליו שאני קוראת ממש עכשיו – תענוג צרוף!

  • צבי  On 08/12/2009 at 20:47

    במיוחד מכיוון שעד כה קראתי ביקורת
    שקטלה את ספרו של שלו.
    מהימנה עליי התרשמותך. תודה

  • טלי  On 08/12/2009 at 22:47

    בינתיים קראתי בערך חצי, ובעיני זה תענוג צרוף.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: