"המסע של תיקה" – ספר שואה לילדים קטנים

 מאת אסתר שקין, יצא בהוצאת שוקן

קשה לכתוב על השואה לילדים קטנים. ההתלבטות בין מסירת אמת היסטורית חשובה לבין הגנה על נפשם הרכה של ילדים מפני סיפורי זוועות יוצרת דילמה קשה, נטולת הכרעה.
אסתר שקין בחרה ליצור קומיקס לילדים על השואה וגם חשפה את סיפור ילדותה שלה.

פתיחת הספר המתארת בכמה משפטים וציורים את הילדות השמחה והמוגנת של תיקה ואת הרוע וההשפלה שפלשו לתוכה באמצעות הטלאי הצהוב, היא פתיחה מצוינת ומדויקת שמתארת את המציאות בקווים פשוטים וטבעיים, בגובה עיניה של ילדה קטנה. גם השילוב המעניין בין טקסט רצוף לריבועי קומיקס שממחישים חוויות מצליח לשמור על איזונים נכונים בין טקסט לתמונה ומכניס את הקורא ישר לתוך הסיפור, ללא היסוסים ומתווכים.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להתייחס לספר כזה בכלים ספרותיים מקובלים. המחברת כתבה וציירה את ילדותה, את נשמתה, חשפה את סיפור חייה הקשה והמרגש לראשונה אחרי שישים שנה והכל טעון, רגיש ופרטי מאוד, שקשה לשפוט את התוצאה כמו "סתם" ספר.

ועדיין, התייחסות כזאת היא הכרחית.
אין ספק שאסתר שקין יודעת לכתוב ולצייר, ואין צל של ספק לגבי עוצמתו ההיסטורית והאישית של סיפור חייה. ובכל זאת, קצת קשה לי עם הספר, או לפחות עם רובו.
הסגנון שמערב פרוזה מאוירת עם ריבועי קומיקס של ממש הוא סגנון ייחודי ולא נתקלתי בו מעולם. בעמודים מסוימים השילוב הזה עובד והקומיקס משלים את הטקסט במימד החווייתי, ולהיפך. במקומות אחרים, השילוב יוצר בעיקר בלגן, כשלא תמיד ברור מה קרה קודם ומה אחר כך ובאיזה סדר כדאי לקרוא. במקרים האלה נדמה כאילו המחברת פשוט שפכה על הדף את זיכרונותיה ורגשותיה בצורה חיה ואותנטית מבלי לעשות בהם סדר.

 רצף האירועים המסעיר שעובר מילדות אירופאית מוגנת דרך הסתתרות במנזר, חבירה לילדי רחוב, מגורים בבית יתומים, שיט באוניה אקסודוס, גירוש מהארץ, נדודים ברחבי אירופה, לוחמה בחיילים הבריטים, שהייה במחנות מעצר ועליה מחודשת לארץ, כל הרצף הגדוש הזה ממלא את הספר כמעט בלי אוויר כשאירוע רודף אירוע והסגנון המאופק והפורמט הקצר לא מאפשרים לעכל דרמה אחת לפני שמגיעה הדרמה הבאה בתור והרצף כולו נדמה לפעמים כמעט היסטרי ופעמים אחרות כמעט מנוכר.

אני שמחה שהספר הזה נכתב, שמחה עבור המחברת ועבור ילדיה ונכדיה, ומשוכנעת שזה צעד חשוב ומרפא בשבילם. לילדים אחרים הספר ראוי לקריאה, בעיני, אבל מאוד בזהירות ועם לא מעט הסתייגויות.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 26.11.09.

 

ביקורת של יותם שווימר מ nrg (כולל ביקורת על ספר ילדים אחר על השואה, מאת אלונה פרנקל, את הספר השני לא קראתי אבל הוא נראה מעניין)

ביקורת מרתקת של יעל דר מ"הארץ" (גם היא מתייחסת לספרה של אלונה פרנקל ולספרים נוספים)

דף יח"צנות על "המסע של תיקה" מאתר משרד החינוך

 

"המזוודה של חנה" – ביקורת שלי על ספר שואה אחר לילדים יותר גדולים

"אמיל וקרל" – ביקורת שלי על עוד ספר שואה לילדים יותר גדולים

 

ובלי קשר לשואה, גם מרג'אן סטרפי השתמשה בקומיקס כדי לספר על ילדותה ונעוריה (בספרים שלא מיועדים לילדים) – "פרספוליס -סיפורה של ילדוּת"  ו"פרספוליס 2- המסע הביתה" (שאת הביקורת החיובית שכתבתי עליו אני עדיין מנועה מלפרסם).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 28/11/2009 at 23:19

    קצת קשה עליי הסברת השואה לילדים (אולי כילד שנחשף מהר מדיי לעדויות מכלי ראשון של משפחתי הפרטיזנית ושל שכנים ערירייםל שהיו נצולי מחנות) אולי ראוי
    להמתין עם זה קצת.

    עם זאת, להשלמה, מצרף לינק לרשימה ביבליוגרפית נוספת של ספרי ילדים ונוער בנושאי השואה והגבורה:
    http://www.beitberl.ac.il/DataPages/DataPagesPreview.asp?ID=3234

  • שירה  On 29/11/2009 at 5:51

    ארט שפיגלמן.
    ארט שפיגלמן, למי שלא מכיר, הוציא ספר קומיקס אפל למדיי תחת הכותרת Maus. גם פה, שפיגלמן פורס סיפור אוטוביוגרפי שמתאר את סיפור שרדיתו של אביו בזמן השואה כיהודי בפולין, את ההתאבדות של אימו, ואת ההשפעה של מלחמת העולם השנייה על כל משפחתו גם בדורות הבאים, כאשר הסיפור בנוי כולו למעשה כסוג של אלגוריה, כלומר משתמש בחיות בכדי לייצג בני אדם.

    הספר לא מיועד לילדים, אבל ברור שקומיקס הוא סוג של אומנות שפונה לצעירים ושאנשים צעירים נמשכים אליה, אם כי לא רק הם כמובן.

  • מרית  On 29/11/2009 at 8:17

    אני מקשיבה בתשומת לב לשועי הקטן והגדול, ואף על פי כן אני (קודם כל כילדה) תמיד התנגדתי להסתרות. גם בגלל שתמיד הרגשתי בוגרת, וגם בגלל שמה שמסתירים הרבה יותר מפחיד, בייחוד אם אתה ילד רגיש וקולט את העקיפות.
    יש ספר יפהפה בשם "ואיך קוראים לך עכשיו?" (אם את לא מכירה אני מוכנה להתערב שתאהבי) שכתבה תמי שם טוב מפי ניצולת שואה בשם לינקה. הספר יצא בשיתוף פעולה של דביר ובית לוחמי הגטאות, והוא יפהפה גם בצורתו החיצונית ומשולבים בו המכתבים המצוירים הצבעוניים שאביה של הילדה שלח לה למחבוא.

    ולתיאטרון הקרון יש הצגה – אולי אחת ההצגות הכי יפות שלו ובכלל – על נושא השואה, הצגה פיוטית לגמרי בשם "בתו של יאן" שמבוססת על זכרונותיה של חנה יכין. יום אחד עוד אכתוב עליה באריכות, כי היא באמת שווה את זה.

  • טלי  On 29/11/2009 at 11:26

    שועי יקר – הרבה קשה לי הסברת השואה לילדים. אמת. כשהייתי בת ארבע חזרתי מהגן עם ציווי מהגננת "לראות בטלויזיה את האנשים עם העצמות". אמא שלי הטילה וטו ולא הרשתה לי לראות.

    ולמרות זאת, כמו לכל מי שגדל פה, גם לי יש חלק בטראומה הקולקטיבית הזאת, רק כשדיברתי על זה עם אנשים מחו"ל הבנתי עד כמה כולנו נמצאים מגיל אפס בתוך הטראומה ועד כמה זה מעוות.

    מצד שני- זה טבעי, ואין מנוס, ולפעמים גם הכרחי. ילד ישראלי לא יכול לא לדעת בכלל על השואה, השאלה היא, כמובן, מתי, מה, איך וכמה, ועל כך יש תשובות שונות ומגוונות.

    הספר הזה לא כולל הרבה "זוועות", אבל הוא בעייתי בעיני מסיבות אחרות- שתיקתה של המחברת במשך עשרות שנים מובנת ומרגשת והחלטתה לפתוח את הסכר מרגשת עוד יותר, אבל התוצאה יצרה אצלי תחושה מסוימת של הצפה.

    ותודה על הרשימה שהוספת!

    שירה יקרה – לבושתי לא קראתי עדיין את הספר הזה, אבל כמובן ששמעתי עליו הרבה.
    במקרים כאלה אני מאמינה דוקא שכן כדאי להסתיר ספרים כאלה מילדים, דוקא בשל הזמינות והאטרקטיביות של הקומיקס, שעלול לחשוף אותם, בהפתעה, לחומרים קשים מדי.

    מרית יקרה- גם אני כילדה התנגדתי להסתרות ואני מאוד (מאוד!) מבינה את הדילמה שאת מדברת עליה, אבל אני חושבת שהיום במיוחד העולם שלנו כל כך פרוץ ופתוח, שלפעמים אין מנוס והמעשה האחראי ביותר הוא להסתיר. השאלה, כמובן, היא איך מסתירים.. אני מאמינה שכל שאלה של ילד ראויה לתשובה אמיתית וגלויה- בכל נושא, אבל בנושאים טעונים וקשים, התשובה צריכה להישאר צמודה לשאלה ולא להוסיף עליה את ים המידע הקשה שמתקשר אצלנו לשאלה.

    בקשרים שלי עם ילדים, בהחלט קורה שאני אומרת על ספר מסוים שהוא "לא לגילך" ושיחכו כמה שנים- ההסתרה נעשית בגלוי…
    אני לא חושבת שאפשר או צריך להסתיר נושא גדול כמו השואה, בטח שלא בישראל, אבל בהחלט אפשר (וצריך, לטעמי) להקפיד על המינונים והתכנים.

    גם אני מתערבת שאוהב את "ואיך קוראים לך עכשיו", שמעתי עליו מזמן ובקשתי אותו לביקורת, אפילו חשבתי שקבלתי, או קניתי או משהו- הזכרת לי אותו ואכן לא בסדר שלא קראתי אותו.

    ועל ההצגה הזאת לא שמעתי אבל היא נשמעת לי מסקרנת ביותר.

  • מרית  On 29/11/2009 at 12:01

    חלילה. התנגדות להסתרות אין פירושה לשפוך על ראשי הילדים את כל זוועות העולם. רק לענות על שאלותיהם. בלי להגזים ובלי לעקוף.

  • טלי  On 29/11/2009 at 12:19

    לגמרי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: