פשע הירייה ופשע הטיוח – עובדות וראיות מהדיון בבג"ץ, בדרך להשגת צדק לעביר הקטנה

עדכון חשוב, 29.3.2010:

 

הוחלט לפתוח את תיק חקירת מותה של עביר!

 

עוד צעד קטן וחשוב בדרך להשגת צדק.

 

חג חירות שמח…

מזמן כתבתי פה על עביר עראמין בת העשר, שנהרגה בינואר 2007, כשהלכה לקנות ממתק במכולת מול בית הספר, ובשבוע שעבר הזמנתי אתכם להצטרף לדיון בבג"ץ, בעקבות עתירת המשפחה וארגון "יש דין" כנגד סגירת תיק החקירה.

ביום שלישי שעבר, אחרי שעות ארוכות של המתנה במסדרונות בית המשפט, נכנסתי לאולם והקשבתי בדריכות לכל מילה שנאמרה במהלך הדיון.
פרסמתי פה את הדברים הנוקבים של נורית היקרה לי מאוד, את התגובה הרגשית הטבעית והמתבקשת לנוכח החוויה הקשה הזאת, לנוכח הציפייה הנכזבת להבעת צער מצד השופטות ולנוכח הזלזול והלעג הבוטים שהופגנו מצד עורכת הדין שייצגה את המדינה.

עכשיו, כמו שהבטחתי, אני רוצה לתאר לכם את העובדות והמחלוקות בתיק.

הדיון בשבוע שעבר לא עסק ישירות בחקירת נסיבות מותה של עביר, זה היה דיון טכני לכאורה, על עצם הדרישה של משפחת עראמין ו"יש דין" לפתוח מחדש את תיק החקירה.
אני לא משפטנית ולא מתיימרת להיות כזאת. אבל כאזרחית ישראלית, ישבתי בבית המשפט, והתקשיתי להאמין שזה סוג הטיעונים של המדינה שלי, זה עומק החפיף, הפרטאצ' והכסת"ח, למול מותה האלים והמיותר של עביר הקטנה.

לא קל לי לכתוב את הפוסט הזה.

 לא קל לי לצטט טענות שעוסקות במושגים קרים כמו "נסיבות", "ראיות", "עדויות", "משימה", "מטרה","זירה", "קליעים" ו"גופה", כשמדובר פה בילדה קטנה אמיתית, ילדה שמצאה מקום עמוק בלב שלי, ילדה שרק בשבוע שעבר לחצתי בחום את ידו של אביה והתחבקתי ארוכות עם אמה, ילדה שבקיץ האחרון אחותה הקטנה נרדמה לי על הכתף וקבלה ממני נשיקה, ילדה שלא היה לה שמץ של עניין לסמל את עוולות הכיבוש או לשמש כתקדים משפטי, היא סתם רצתה לקנות ממתק בהפסקה.

ולמרות הקושי, הדברים צריכים להיאמר ומוכרח להתנהל דיון ציבורי בעניין, לא רק למען משפחת עראמין, אלא למען כל מי שפניה של מדינת ישראל חשובים לו.

בבוקר מותה של עביר, בינואר 2007, היו בכפר ענתא שני מוקדים של יידויי אבנים (כנגד בניית החומה בלב הכפר. רוצים- תקראו לה גדר. אני רחוקה מלהצדיק יידוי אבנים, אבל אני גם רחוקה מאוד מלהצדיק את בנייתה של החומה, אבל זה לא העניין פה).

 מוקד אחד היה מרוחק מאוד מזירת האירוע – על כך אין כל מחלוקת, והשני היה בבית הקברות של הכפר. על הנתון הזה דווקא יש מחלוקת, עו"ד מיכאל ספרד (המייצג את משפחת עראמין בעתירה) מתבסס על עדויות שממקמות את יידוי האבנים בבית הקברות, ועוה"ד של המדינה טוענת שישנן עדויות שממקמות את האירוע הזה בצומת בית הקברות, ועוד נחזור לנקודה הזאת בהמשך.

ג'יפ עם ארבעה שוטרי מג"ב היה במשימת סיור בכפר. המסלול הקבוע שלו עבר בין שלושה בתי ספר, שניים מתוכם בתי ספר יסודיים, בשעת הלימודים. אחרי מותה של עביר, הסיור ההכרחי הזה בוטל.

שוטרי מג"ב שישבו בג'יפ הודו שהם ירו כדורי גומי. כדורי גומי, אגב, בניגוד לשמם, הם לא כדורי משחק, אלא כדורי מתכת מצופים גומי. גם על עצם ביצוע הירי אין מחלוקת. הם ירו לעבר מיידי האבנים, והתרחקו משם. הבעיה היא, שהם כנראה המשיכו לירות גם אחרי שהתרחקו ממיידי האבנים.

באותו זמן ממש, עביר בת העשר יצאה מבית הספר עם אחותה ערין שהיתה אז כבת 12 וכנראה גם עם חברה (הנקודה הספציפית הזאת לא עלתה בביהמ"ש השבוע, לכן אני מסייגת. כל מה שנכתב כאן ללא הסיוג "כנראה" נאמר בביהמ"ש).
השעה היתה קצת אחרי תשע בבוקר, הפסקה, והן חצו את הכביש והלכו לקנות ממתקים במכולת שנמצאת ממש מול ביה"ס היסודי לבנות של ענתא.
ליד המכולת, עביר התמוטטה ונפלה.

מתחת לראשה ערין (ככל הנראה זו היתה ערין) מצאה קליע של כדור גומי. ילדה מפוחדת מוצאת משהו מתחת לראשה של אחותה שנפצעת אנושות מול עיניה, ומעבירה אותו לאבא שלה. בסאם עראמין קיבל את הקליע והעביר אותו ישירות לעו"ד ספרד. עו"ד ספרד הזדרז להעביר את הקליע למשטרה. כל הנוגעים בדבר נחקרו על כך.
עד כאן, גרסתו של עו"ד ספרד שמאומתת בעדויות מפורטות של כל המעורבים במסע הזוועתי שעבר הקליע. כל העדויות נמצאות בתיק החקירה, אבל לעוה"ד של המדינה היה נוח להציג את השתלשלות העניינים הזאת כ"מישהו מצא משהו והעביר לעוד מישהו שהעביר לעוד מישהו". אכן – ככה זה באמת נשמע הרבה פחות רציני…

שוטרי מג"ב, כאמור, לא מכחישים את הירי לעבר הכיוון שבו היתה עביר. אגב, איש לא טוען שהיו התפרעויות כלשהן ברחוב בו היתה עביר, בין בית הספר למכולת. איש לא מתאר את האזור הזה כמטרה לגיטימית לירי כדורי גומי, גם לא פרקליטות המדינה.

המדינה טוענת שייתכן שעביר נהרגה כתוצאה מפגיעה של אבן.
בואו נבדוק את הסבירות הזאת – עו"ד ספרד הראה בביהמ"ש תרשים ובו מתואר בית הקברות ממנו נזרקו האבנים. המרחק מבית הקברות למכולת לא גדול, ולכאורה, אבן היתה עלולה להגיע משם בטעות לכיוונה של עביר. העניין הוא שבין בית הקברות לבין המקום בו עמדה עביר, עומד בניין. בן שלוש קומות. זה הבניין שבתחתיתו ממוקמת המכולת, בניין גבוה שחוסם כל אפשרות שאבן תעבור אותו.

הזכרתי קודם את המחלוקת, הרי נציגת המדינה טוענת שמיידי האבנים לא היו בבית הקברות, אלא בצומת בית הקברות. הצומת הזאת ממוקמת לפני הרחוב בו עמדה עביר (לפי השרטוטים שהוצגו בביהמ"ש וששני הצדדים עשו בהם שימוש והסכימו עליהם). למרות שיש מחלוקת של כמה מאות מטרים בין הצדדים לגבי מיקומו המדויק של הג'יפ ברגע הירי, אין מחלוקת לגבי הכיוון שלו. הג'יפ נסע לעבר היציאה מהכפר, בכיוון ההפוך לעביר.
עוה"ד של המדינה ניסתה לטעון שייתכן שאבן שנזרקה מהמקום הזה פגעה בעביר. על כך העירה, בצדק, השופטת עדנה ארבל. "לצערנו", היא אמרה,  (אני מצטטת מהזכרון) – "הם זורקים אבנים לכיוון החיילים שלנו, לא לכיוון ההפוך… "

עוה"ד של המדינה ניסתה גם לטעון שאולי מדובר באבן שנזרקה בהתפרעות אחרת, מאוחרת יותר, בזמן שהג'יפ יצא מהכפר. סוגיית הכיוונים נשארת תקפה גם לגבי התיזה הזאת, אבל כאן יש עוד עניין – לפי יומן המבצעים של מג"ב, הג'יפ יצא מהכפר בשעה 11:00. בשעה 9:50, כבר מדדו לעביר דופק בביה"ח.
אם נזרקו אבנים לעבר הג'יפ בזמן היציאה מהכפר, זה היה אחרי שעביר נפגעה. למעשה, סביר להניח שזריקת האבנים הזאת, בזמן שהג'יפ יצא מהכפר, התחילה אחרי שהאמבולנס פינה משם את עביר הגוססת, כתגובה לפגיעתה.

כך או כך, איש לא טוען שנשקפה לשוטרי מג"ב סכנה מהכיוון בו עמדה עביר, ולכן ירי של כדורי גומי, מתוך ג'יפ ממוגן, לעבר רחוב בסיטואציה שאינה מסכנת חיים, הוא עבירה לא רק על ההיגיון והמוסר הבסיסיים, אלא גם על הוראות פתיחה באש הצה"ליות.
אבל בצה"ל מקפידים לשפוט חיילים על התחצפות למפקד או לעיסת מסטיק במסדר, רק הבוקר שמעתי על לוחמים שנשפטו לעשרה ימי מחבוש על עישון נרגילה. אבל על הפרת נהלים ופקודות לא שופטים אף אחד, לא אם התוצאה היא ילדה פלסטינית הרוגה.

מה אומרים הפתולוגים?
גופתה של עביר נבדקה ע"י שני פתולוגים ישראלים – שניהם עבדו במכון לרפואה משפטית באבו כביר, אחד מונה ע"י המדינה והשני ע"י המשפחה. הם קבעו שעביר מתה כתוצאה מ"פצע דחיסה" אחרי שחפץ כלשהו פגע בחלק האחורי של ראשה. הדו"חות הפתולוגים המפורטים לא הוצגו השבוע בביהמ"ש, העמדה היסודית של המדינה הייתה שאין טעם להציג בפני השופטות את הראיות וחומר החקירה בתיק. אני מתקשה להבין את העמדה הזאת, שהרי איך אפשר להכריע בסוגיית פתיחת התיק בלי לקרוא את הממצאים? לא רק אני התפלאתי, גם השופטות המכובדות בייניש, ארבל ופרוקצ'ה, שבניגוד אלי, מתמחות בענייני משפט, התפלאו, נזפו קשות בנציגת המדינה והורו לה להציג בפניהן את כל חומר החקירה תוך 14 יום.

מהמעט שצוטט מהדו"חות הפתולוגיים, עולה שהפתולוגים אומרים שהפגיעה מתאימה לפגיעה מכדור גומי. נכון, הם לא שוללים פגיעה מאבן, אבל רק אבן שצורתה, קוטרה, משקלה ועוצמת פגיעתה זהים לאלה של כדור גומי (בחיי. זה מה שנאמר בביהמ"ש, ללא כל מחלוקת).

 כמה אבנים כאלה יצא לכם לראות מתגלגלות ברחובות?

נציגת המדינה הציגה עדות של ד"ר חוסה כהן מ"הדסה" שטיפל בעביר. הרופא, כירורג מומחה שאינו פתולוג, אמר שהפגיעה אינה מתאימה לפגיעה של כדור. נכון. זו עדותו. אבל הוא התייחס לפגיעה של אש חיה, ולא לפגיעה של כדור גומי. עם כדורי גומי אין לו ניסיון, וגם על כך אין מחלוקת.

הטענה המרכזית של נציגת המדינה, עוסקת בהיעדר ראיות. טענה מצוינת. בואו ננסה לבדוק אותה ביחד.
עביר נפגעה, התמוטטה, ופונתה מהמקום.
מה קרה הלאה? הזירה נסגרה בסרטי פלסטיק צהובים? כל האזרחים פונו מהמקום? אנשי מז"פ חרוצים מיהרו להגיע לזירה כדי לצלם, לשרטט בגיר את מיקומה המדויק של הילדה הגוססת, לאסוף ממצאים ולאתר ראיות?
לא. ממש לא.
ג'יפ מג"ב יצא מהכפר, וזהו.

כאילו שנדרס חתול.

הפגיעה האנושה של עביר דווחה בכל כלי התקשורת בישראל ובעולם, אבל צה"ל והמשטרה כנראה לא שמעו חדשות.

בזמן שעביר הקטנה והמונשמת נאבקה על חייה ב"הדסה", אף אחד לא בדק את הזירה.

גשם שוטף ירד בענתא בינואר 2007. גשם ששטף את סימני הצמיגים מהכביש, את טביעות האצבעות מהאבנים, את סימני הפגיעה של עביר מהמדרכה. ואף אחד לא טרח לחקור.

בשלב הראשון, דובר צה"ל הודיע שעביר נפגעה אחרי ששיחקה בנפל של תחמושת. אפילו הם ירדו מהטענה המגוחכת הזאת מהר מאוד, כי עביר נפגעה בחלק האחורי של הראש. הידיים שלה נשארו שלמות.
רק יומיים וחצי אחר כך, בעקבות תלונה רשמית שהוגשה למשטרה ע"י עו"ד ספרד, התחילו לחקור.
ואז, למרבה הפלא, כבר לא נשארו בשטח שום ראיות שאפשר להציג בבית משפט. כמה נוח.

כמה נוח לנציגת המדינה לעמוד בביהמ"ש ולטעון בהיתממות שאין ראיות מספיקות. כמה נוח לה להיתמם ולטעון שהקליע היה עשוי להימצא שם שנה או שנתיים קודם ("ידוע לכם על אירוע ירי בדיוק באותה נקודה שנה קודם?" שאלה השופטת בייניש. "לא". לא ידוע) אבל איך אפשר להוכיח שזה לא נכון? איך אפשר להוכיח משהו בזירת פשע שלא כותרה ולא נחקרה בידי איש?
כמה מאמצים עשו אנשי מג"ב ואנשי מחוז ש"י במשטרה הממונים על החקירה כדי להגיע בדיוק לרגע הזה, הרגע בו עורכת דין מטעם המדינה תוכל לעמוד בביהמ"ש ולטעון להיעדר ראיות, וכל זה רק בזכותם, כי הם לא טרחו לבצע את עבודתם.
מה כבר קרה? בסך הכל ילדה פלסטינית. למי אכפת? מי צריך לאסוף ראיות? 

בעקבות הלחץ של המשפחה ועו"ד ספרד. התחילה חקירה. באחור. התנהל שחזור. עו"ד ספרד, שנכח בשחזור וצפה בקלטת, לא הורשה על ידי הפרקליטות וביהמ"ש לקבל עותק של קלטת השחזור. למה? כדי להגן על פרטיותם של שוטרי מג"ב המופיעים בה.
פרטיות היא ערך נאצל, אבל הטיעון הזה, אם תסלחו לי, אדיוטי.

עו"ד ספרד נכח במקום בזמן השחזור, בגלוי, בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם המשטרה. הוא יודע היטב מי הם הבחורים שלכאורה ירו בעביר. אצבעו של מי הייתה על ההדק ומי אישר את הירייה. ובכל זאת, מונעים ממנו לקבל עותק של הקלטת, כדי לא לחשוף אותו למידע שהוא יודע היטב.

בסיפורי חלם, לפחות אף אחד לא מת.

נגבו עדויות. אמנם באחור, אבל נגבו. גם משוטרי מג"ב שישבו בג'יפ וגם מאנשי ענתא שנכחו במקום. גם העדויות לא עלו השבוע בבית המשפט, אבל הן נמצאות בתיק. מטבע הדברים, בחלק מהעדויות יש סתירות. אבל זה טבען של עדויות. ועדיין, כשהן מצטברות ומוצלבות, יש להן ערך עצום.

בביהמ"ש שמעתי את עורכי הדין מתווכחים על סוגיית "בית הקברות" מול "צומת בית הקברות". לכאורה, הבדל סמנטי פעוט, למעשה – הבדל משמעותי שיכול לחרוץ גורלות.
עו"ד ספרד אמר בדיון שעביר הלכה לקנות סוכרייה. אני זוכרת שבפעם הראשונה שראיתי את בסאם עראמין, בערב זיכרון של "לוחמים לשלום" לפני קרוב לשנתיים, הוא סיפר שעביר הלכה לקנות שוקולד, והראה את עטיפת חטיף השוקולד שעביר קנתה ולא הספיקה לאכול.
זה לא באמת משנה, היא לא הייתה פחות מתה אם היא הייתה קונה סנדוויץ', ובכל זאת, העניין הזה הטריד אותי קצת. ביררתי, וגיליתי שבערבית אין מילה נפרדת לסוכרייה. המילה המקובלת היא פשוט ממתקים, ולכן סביר שההבדל בגרסאות נעוץ בטעות תרגום פשוטה.
כל העדים מענתא מסרו, מן הסתם, עדויות בערבית. מי גבה מהם עדות? מי תרגם? מה מידת שליטתו בשפה הערבית ובמקצוע התרגום? לא ברור.
כיוון שכך, וכיוון שאמא שלי היא, במקרה, מרצה מומחית לתרגום מערבית לעברית, מתרגמת מקצועית ומכשירת מתרגמים, הצעתי לה שתציע את שירותיה לעו"ד ספרד. חשבתי שבמקרה של ויכוח סמנטי בין "בית הקברות" לבין "צומת בית הקברות", כשכל מילה קריטית, וכשעשויות להיות בתיק גם מחלוקות סמנטיות אחרות, ראוי שמומחה מקצועי יסתכל על כל חומר הראיות בערבית – על ההקלטות, התמלילים, העדויות הכתובות או כל חומר אחר, ויוודא שהתרגום מדויק. גם למדינה יכול להיות אינטרס לבדיקה מקצועית כזאת של העדויות בערבית. אין לדעת מה יימצא שם.
יום למחרת הדיון בביהמ"ש היא התקשרה לעו"ד ספרד. הוא כמעט פרץ בצחוק. ובבכי.

אין בתיק החקירה אף מילה בערבית. לא הקלטה, לא טקסט כתוב, שום דבר. במקרה בו רוב העדויות ניתנו בערבית, כולם סומכים על כושר התרגום של אין-לדעת-מי, שיודע ערבית לא-ברור-מאיפה.

זה הסיפור הלא ייאמן, של הדרך שבה מדינתי האהובה מתייחסת למוות של ילדה קטנה.
לא בודקים, לא חוקרים, לא שופטים, לא מרשיעים.

גם אני, כמו נורית, ייחלתי ביום שלישי למילה של השתתפות בצער מכבוד השופטות. בניגוד לנורית, אני עדיין מאמינה ומקווה, אולי מתוך נאיביות, שמילים כאלה יגיעו עם הינתן פסק הדין.
נכון, השופטות רמזו יותר מפעם ששום חייל ישראלי מעולם לא הורשע במקרה כזה, שהסיכוי נמוך מבחינה משפטית. אבל בכל זאת, הן הקשיבו לשני הצדדים ברצינות ובדקדקנות והפעילו שיקול דעת מקצועי מוקפד.
קשה לי עם ריחוק אקדמי כשדמה של ילדה קטנה זועק מהאדמה, מאוד קשה לי, אבל אני מבינה שאלה כללי המשחק המשפטי, והתרשמתי שהשופטות מלאו את תפקידן נאמנה.
הקומן-סנס זועק פה לשמיים, אבל השפה המשפטית שונה משפת הקומן-סנס. ועדיין, למרות שזה לא יהיה פשוט, אני ממשיכה להאמין ולקוות שבג"ץ יישאר נאמן לשמו וישפוט משפט צדק.

אני מוצאת  קשר ישיר בין הכיבוש לבין מותה של עביר.
מציאות שבה ג'יפ חמוש מסתובב כדבר שבשגרה בין בתי ספר יסודיים, היא בעיני בבחינת אקדח שמופיע על הבמה במערכה הראשונה. עד סוף המחזה, מישהו ייפגע.
אני מוצאת קשר ישיר בין היד הקלה על ההדק של היורה לבין הקלות הבלתי נסבלת שבה מדינת ישראל כבר הפסיקה להתנצל על פגיעה באזרחים חפים מפשע.

אני מוצאת קשר ישיר, אבל זה לא העניין כאן.

דיון ציבורי ער וזעזוע עמוק מסיפור מותה של עביר עראמין הקטנה ומדרך ניהול החקירה הרשלנית הזאת, הם אינטרס ישיר לא רק של מי שמגדיר את עצמו שמאלני, לא רק של מי שמגדיר את עצמו כמתנגד לכיבוש, לא רק של מי שמכיר בעצם קיומו של הכיבוש.
זעזוע עמוק מסיפור מותה של עביר עראמין הקטנה, והתקוממות כנגד פשע הירייה ופשע הטיוח, הם אינטרס ישיר של כל מי שרואה בעצמו אדם.

                                                im yaruni dam

 

הטקסט המקורי והמלא של העתירה לבג"ץ (החומר לא היה מול עיני בעת כתיבת הפוסט הנוכחי)

 

ילדה קטנה, יחידה ותמה – פוסט שכתבתי על עביר, כולל טקסט קריאה לשלום מאת בסאם עראמין

צדק לעביר הקטנה – פוסט שכתבתי לקראת הדיון בבג"ץ בשבוע שעבר

פוסט אורח(ת) מאת נורית פלד אלחנן: בית המשפט אינו משתתף בצער

אותו טקסט של נורית בבלוג של אליעזר יערי, כאן ב"רשימות",   וגם ב"העוקץ" ובאתר"קדמה"

אסתי סגל – כאן ב"רשימות": "וצדק לכל"

ינאי ישראלי -כאן ב"רשימות": "לא סדרה טורקית"

"אם יראוני דם"- איה רוט בבלוג של לוחמים לשלום

"הפגנה בעליון- אסור להתעלם מהרג ילדה" – דיווח בוואלה על ההפגנה לצד הדיון בביה"מש השבוע, כולל סרטון שבו עו"ד ספרד מציג חלק משרטוטי הזירה

כתבה ב"מבט" על הדיון בביה"מש בשבוע שעבר

דוד גרוסמן: למדינה יש קשר שתיקה עם הצבא – דיווח מnrg בעקבות הדיון בביהמ"ש בשבוע שעבר

שלוש ציפורים כחולות, אי צדק אחד – שועי רז, כאן ב"רשימות"

 

להזדעזע ולהתקומם מול הסיפור הזה זו תגובה טבעית, אבל זה לא מספיק.

אם הזדעזעתם, אנא, תפיצו את הסיפור הלאה לכל מי שרק אפשר – ידיעת העובדות על פשע הירייה ופשע הטיוח של חקירת מותה של עביר הקטנה היא אינטרס של כל ישראלי שאכפת לו מפניה של המדינה.

 

ברגע שייקבע מועד לדיון הבא בבג"ץ אפרסם כאן את התאריך. בואו!

קשה לתאר עד כמה התמיכה הזאת משמעותית.

מכתב שנשלח לחברי "לוחמים לשלום" ע"י עו"ד מיכאל ספרד

ובינתיים, אם יש לכם מסר אישי להעביר לבסאם וסלווא עראמין, אתם מוזמנים לכתוב להם כאן בתגובות או דרך "כתבו אלי" למעלה מימין. אני אדאג שכל מסר (למעט דברי נאצה) יתורגם לערבית ויועבר אליהם, אני יודעת שזה מאוד משמעותי עבורם.

עדכון מאוחר: בג"ץ הורה למדינה לנמק את סירובה לפתיחת תיק החקירה, אני מקווה שזה עוד צעד בדרך להשגת צדק. והסבר של עו"ד ספרד על משמעות ההחלטה, מהבלוג של לוחמים לשלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 19/10/2009 at 12:08

    אנסה לתמצת שכן כאב גדול כלוא בגרוני

    נשמע כמו המתח התלוי תמיד בין הדיבר האפודיקטי- האוניברסלי:
    לא תרצח!
    ובין קריאתו האפשרית, שהלא כבר חלו בו ידיים רבות:
    לא, תרצח!

    (כוחו של פסיק)

    הנה כבר שמעתי לחרדתי השנה רב חטיבתי משמיע דברים כי להרוג עד שישית עיר זה בסדר, הנה כך נכתב בגמרא, ומצדיק בכך את רצח האזרחים בעופרת יצוקה.

    ואת יודעת, אם הדיון המשפטי יעורר המולת-מה, ישודרו במהדורות החדשות פתע סרטונים מלפני שנתיים המראים איך חמאס מבריח באמבולנס טילי גראד
    בכדי שיובן כי חלילה לא ייתכן שילדה ערביה נורתה על ידי חייל ישראלי סתם כך. מפני טעות, מפני קלות דעת, או בכוונת מכוון בכינון ישיר, ואיש לא יתן על כך את הדין.

  • מרית  On 19/10/2009 at 12:22

    טלי, תודה לך שאת כותבת על זה, ותודה גם על איך שאת כותבת. אני יודעת שזה לא נראה כך מהצד שלך אבל בי זה מעורר תקווה.
    ועל העיקר אין לי מילים חוץ מקלישאות של שבעה כמו הלוואי שלא תדעו עוד צער.

  • אזרח.  On 19/10/2009 at 12:49

    בנושא.את עושה עבודת קודש, ופותחת פתח של תיקווה למען הדורות הבאים .

  • אסתי  On 19/10/2009 at 13:23

    קודם כל הרשיני להצטרף לקודמי בהערכה עמוקה על מה שאת עושה כאן ועל פהירוט המדוקדק של המקרה

    ועכשיו כמה הארות קטנטנות
    1. איך פצע מכדור גומי יכול להיראות כאילו נעשה ע"י אבן?
    מי שלא ראה, יש לי בבית כמה תרמילים של כדורי גומי כדי להמחיש ואולי באמת אצלם ואביא לכאן כדי שכולם יראו שזה פשוט תרמיל כמו תרמיל של כדור רק הרבה יותר גדול ורחב כדי לאפשר את מעטפת הגומי או הפלסטיק שסביב הקליע. זה לא נראה כמו אבן. אין אבן כזאת וזה די ברור שזו לא אבן. אהבתי את ההגדרה
    " הם לא שוללים פגיעה מאבן, אבל רק אבן שצורתה, קוטרה, משקלה ועוצמת פגיעתה זהים לאלה של כדור גומי "

    2. עם כל התקוממתי נגד העובדה שהשופטיות לא הביעו צער על מותה של הילדה, אני חושבת שכאן אנחנו דורשים מהן מה שהן לא יכולות לתת. הן חייבות להישאר "אובייקטיביות" כדי שתוכלנה לשפוט. גילוי הזדהות כזה יכול לפסול אותן משיפוט. כדאי לזכור את זה.

    3. לדעתי הדיון כאן צריך להתמקד בהתנהלות המדינה בנושא. לעיוות הדין ולצורת השימוע בבית הדין הגבוה לצדק.
    זה הנושא. ההרג של ערמין הקטנה (לא אמרתי רצח – לכל עורכי הדין המתפלפלים) הוא דבר מוכח ונורא בפני עצמו. לא כדאי בכלל להכנס לויכוח וליפול למלכודות המיתממים למיניהם. צריך להתמקד באחריות המדינה ובבית המשפט שלה.

    ושוב – תודה על התיאור והדיווח. בבשימוע הבא – לא משנה מה – אני שם.

  • טלי  On 19/10/2009 at 13:30

    תודה גדולה ועמוקה לכולכם.

    התמיכה והשותפות שלכם חשובות לי מאוד, ואין לי ספק שחשובות הרבה יותר למשפחת עראמין.

    הערה טכנית אחת לאסתי – בגוף הפוסט קישרתי להסבר על כדורי גומי מ"ויקיפדיה", יש שם תמונה (אין צורך שתצלמי). גם אני לא הבנתי איך אבן יכולה להיות דומה לכדור גומי.

    אני יכולה רק לשער שיש כאן עניין של טרמינולוגיה משפטית. ייתכן שהפתולוגים לא יכולים לשלול בוודאות מוחלטת פגיעה מאבן, זה מה שהם כתבו. זה ניסוח משפטי, שרחוק מרחק שנות אור מההגיון והקומן-סנס.

    שוב תודה.

  • אסתי  On 19/10/2009 at 13:57

    והנה זה התרמיל של כדור גומי / פלסטיק
    PA050059

    בתוכו שוכן גליל שחור מפלסטיק או גומי שעוטף את הקליע. לכן כשאדם פוגש כזה קליע אין עליו סימני חריכה או פיזור של התפוצצויות כי המעטה בולם את התופעות האלו, אבל הוא בהחלט חודר רקמת בשר, שריר או כל רקמה אנושית אחרת.
    אני אישית חטפתי כזה בגולגולת מאחור ומאחר ואני שייכת לגזע קשי העורף אני עדיין כאן. אם הכדור היה נכנס לי לעין או פוגע באף או בפה אז זה היה קטלני. במקרה של ילדה קטנה, רקמת הגולגולת שלה רכה והכדור חודר פנימה.

    וסליחה על הפרטנות בעניין הזה.
    אני רק רוצה להזכיר את חברת הפרלמנט האיטלקיה שבהפגנה בה אני חטפתי את הכדור בראש, קליע תועה הגיע לחלונה בבית מלון קרוב למקום ההפגנה והיא איבדה את עינה.

  • טלי  On 19/10/2009 at 14:02

    תודה שצילמת.

    אני מתקשה לתאר לעצמי את הדבר הזה בתוך החלק האחורי של ראשה של עביר. כל כך קטנה. והקליע הזה כל כך גדול… אני מצטמררת.

    ומצטמררת גם לחשוב שלך עצמך קרה, בעצם, דבר דומה, עם תוצאה שונה לגמרי.

    פרטנות ודקדקנות זה לב העניין כאן, אין מה להנצל. לא על זה צריך להתנצל כאן, ולא את.
    להתבייש, כולנו צריכים.

  • יולי  On 19/10/2009 at 15:39

    ושוב, מרכינה ראש
    נוכח האיוולת
    העוול
    הכאב
    המיותר
    הכיבוש
    האכזר.
    פשוט נמאס.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19/10/2009 at 16:17

    מישהו מצא משהו והעביר לעוד מישהו שהעביר לעוד מישהו"
    הוא תאור מדויק של השתלשלות האירועים גם לפי הנארטיב שלך. מה לעשות שאפילו הפתולוג לא יכול היה להכריע בודאות אם הילדה נפגעה מכדור הגומי. אני ויש להניח גם את, לא היינו רוצים שבית משפט ירשיע מאן דהו ברצח, כל רצח, על בסיס ראיות קלושות ונסיבתיות כל כך. בעצם את מבקשת פה מבית המשפט להכריע בהתעלם מחומר הראיות. זה מגוחך. אשר לטענותיך לגבי הטיפול בזירת הרצח יש מצב שאת צודקת.

  • טלי  On 19/10/2009 at 16:25

    יולי – תודה רבה. נכון.

    אלמוני – "יש מצב שאני צודקת" לגבי הדרך השערורייתית שבה ניהלו, או בעצם לא ניהלו את החקירה הזאת. וואו, באמת מזל שאתה נותן לי אישור…

    לו משטרת ישראל היתה טורחת לסגור את הזירה, כמו שמקובל בכל תאונת דרכים שבה נתפס למישהו העורף, אכן היה הרבה יותר קל לטפל בממצאים. אבל זה בדיוק העניין! מדינת ישראל, על כל שלוחותיה הפורמאליות – ממג"ב דרך מחוז ש"י של המשטרה, דרך דובר צה"ל ועד הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, עשתה הכל כדי שיהיה קשה להוכיח מי האשם במותה של עביר.

    אף אחד לא מדבר כרגע על הרשאה ברצח, העתירה הנוכחית עוסקת בדרישה לפתוח מחדש את תיק החקירה. גם זה לא מובן מאליו, גם בתיק שהסתירות והמחלוקות לגביו רבות כל כך. המדינה לא העלתה בדעתה שמישהו יערער על ההחלטה לסגור את התיק. כולה ילדה פלסטינית, הרי.

    ברור שאתה מתעלם ממה שכתבתי, גם מפירוט הדברים של עורכת הדין וגם מקביעתם של הפתולוגים לגבי אופיה וגודלה הספציפי של האבן ההיפותטית שיכלה לפגוע בעביר, כמו גם משפע הטיעונים ששוללים אפשרות של פגיעה מאבן.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19/10/2009 at 16:45

    וחצי דבר באופן התנהלותו של הליך משפטי וגרוע מכך את מתעלמת מהחשיבות הערכית העצומה של עקרון "המעל הספק הסביר". לגבי פתיחת תיק החקירה מחדש, את בעצמך אומרת שהטיפול בזירת האירוע היה רשלני מאין כמותו. מכאן, חקירה מחודשת ספק אם תניב ראיות חדשות. אז מה הטעם?

  • נועם  On 19/10/2009 at 17:23

    את מערכת המשפט שלנו לבדיחה, אבל הצרות שלנו הן באמת לא הסיפור. הסיפור זה הגופות של הפלסטינים.

    תודה על פוסט חשוב.

  • נטלי מסיקה  On 19/10/2009 at 17:58

    מחזקת אותך על הפוסט הזה שנכתב בדם לבך וזה מורגש בכל משפט ומילה.
    אני מרגישה עצב ובושה. לא יודעת מה יותר ממה.

  • נועם שיזף  On 19/10/2009 at 18:34

    למגיב עם "עיקרון הספק הסביר": למרבה הצער, זה אתה שאינך מבין כלום. הנה דוגמה מצוינת לצדק שעומד על ראשו:

    קודם רוצחים ילדה בת עשר, ואז סוגרים את החקירה או לא חוקרים בכלל, כי היא פלסטינית. ואז, כשהמשפחה מגישה בג"צ נגד ההחלטה, אומרים לה שלא היתה חקירה רצינית, אז להעמיד לדין זה פוגע בזכויות הנאשמים. מושלם. בשיטה הזאת חבל לטרוח להחזיק בתי משפט

  • עוז  On 19/10/2009 at 19:10

    שאת כותבת

    "זה הסיפור הלא ייאמן, של הדרך שבה מדינתי האהובה מתייחסת למוות של ילדה קטנה. "

    נשאר עוד משהו לאהוב במדינה הזו ?

    המדינה, כמוסד ירדה מהפסים. נשארו האנשים, השפה, התרבות. הנופים. אלו בעיני הם הארץ.
    לא המדינה, שזה סתם ארגון זמני, שנמצא במקרה שם.
    אבל המדינה הזו פשוט זוועה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19/10/2009 at 20:25

    אהבתי במיוחד את המשפט "קודם רוצחים ילדה ואחר כך.." לפי ההגיון (הישר?) שלך, סדר הדברים הנכון וההגיוני הוא קודם לקבוע רצח ואחר כך (אם מישהו מתעקש) לבדוק. אני מקווה בשבילך שלעולם לא תעמוד בפני בית דין שפועל לפי החוקים שלך ידידי.

  • חנה בית הלחמי  On 19/10/2009 at 20:36

    וגם לאטסתי על הצילום של הכדור.

  • חנה בית הלחמי  On 19/10/2009 at 20:40

    כדורי הגומי

    מפגין ישראלי שאיבד עין

    זה לא תמים, זה הורג.

  • נועם שיזף  On 19/10/2009 at 22:15

    אני מצטער שקבעתי עובדה. מעתה, בסגנון דובר צה"ל: ילדה בת 10 מצאה את מותה בעת שניסתה לקנות סוכריה. כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.

  • טלי  On 19/10/2009 at 22:46

    תודה רבה וגדולה גם לכם.

    עוז, אתה צודק. אני אוהבת את המקום הזה, הוא חלק ממני ואני חלק ממנו לא פחות מכל המדברים בשם אהבת הארץ והמדינה.

    אני מתעבת את המעשים שהממשלה, הצבא ורבים ממנגנוני המדינה הזאת עושים בשמי ובשמך, אבל המדינה הזאת היא שלי לא פחות ממה שהיא שלהם, ואני לא מוותרת עליה.

    לא נולד האדם שיגרום לי להפסיק לאהוב את המדינה שלי. ומתוך האהבה שליש לי למקום הזה ומתוך שחשובים לי פניה של מדינת ישראל, זכותי, וזכותך, וגם חובתי וחובתך וחובתנו של כולנו, לזעוק בקול גדול וליהאבק בכל האמצעים העומדים לרשותנו- בכל כלי דמוקרטי בלתי אלים שקיים ושעדיין לא קיים- על דמותה של מדינתנו האהובה.

    וצדק לעביר הקטנה הוא צעד הכרחי בדרך לשם, למען בסאם וסלווא, ולמען האחים והאחיות של עביר וכל אוהביה, ולמען הילדים והילדות הפלסטינים שעדיין לא נפגעו מכדורי גומי ומיני מיתות משונות אחרות, ולמען כולנו.

  • מיכל  On 20/10/2009 at 9:36

    מבייש, לא מוסרי, עוול גדול..

  • שחר  On 20/10/2009 at 15:26

    אני כותבת את התגובה, אלא רק בשביל להשמיע עוד קול שמבכה את המקום הרע הזה שהגענו אליו.
    כדורי הגומי שהרגו את עביר ורבים אחרים פוגעים גם בנו. הלוואי שאלה שיורים אותם יבינו את זה כבר.

  • טלי  On 20/10/2009 at 18:24

    כמו שכתבת שחר- כל תגובה כזאת חשובה ומוסיפה גם בלי שיש משהו להוסיף, כי באמת אין מילים, ועדיין, חשוב להשמיע קול.

    התגובות שתורגמו והגיעו עד כה לבסאם וסלווא ריגשו וחיזקו אותם מאוד.

    אנא, תפיצו את הסיפור הזה הלאה, ספרו עליו לחברים, מכרים, קרובים, זה עניין של כולם.

  • רוני  On 20/10/2009 at 23:07

    טלי יקרה,
    בית משפט יכול להביא אדם לחוסר אונים קטלני, מתוך העיסוק בדקויות הניסוח המשפטי במקום בדבר עצמו.
    אני לא יכולה לתאר לעצמי איך ההורים עוברים ומתמודדים עם דבר כזה.
    אולי בזכות עזרה של בן אדם כמוך.

  • אהרן  On 20/10/2009 at 23:22

    אני מנסה להבין. קורא שוב. עייף מת. מנסה להבין מתוך דבריך, להיות מסוגל לנקוט עמדה. אני נאלץ לנסות להיות שופט,בלי כלים, בלי ניסיון, בהתבסס על תיאור חלקי.
    הבעיה הקשה של אבדן האמון במערכת החוק הצדק והמשפט. אנחנו נאלצים להיות מומחים לחוק צדק משפט סדר ומה לא…
    הבעיה הקשה של ילדים שמתים ברחובות.
    הבעיה הקשה של הטרור, של הסכסוך. לא יודע מה לומר. אצטרך לקרוא שוב מחר, ספק אם אבין יותר…

  • טלי  On 21/10/2009 at 10:47

    רוני- אכן, חוסר אונים קטלני, ואכן שיח משפטי קר שמרחיק ומטשטש את המהות.

    אין צורך לייחס לי כל כך הרבה, אני באמת עושה פה מעט, אנשים רבים אחרים עוזרים להם ומלווים אותם מרגע הפציעה ועד עכשיו, ונדמה לי שאת הכוחות האמיתיים הם שואבים מתוך תוכם פנימה, מהאמונה שלהם בכך שמוכרח להיות פתרון אחר ומרצונם הנחוש להשיג צדק לילדתם הקטנה- זה הדבר האחרון שהם יכולים לנסות לעשות בשבילה.

    אהרן- את הסיפור הזה קשה להבין גם בצלילות דעת ובשעה מוקדמת. גם אני התקשיתי להאמין שאלה הטיעונים שבהם המדינה משתמשת, אבל כן- לא החסרתי דבר ממה שהמדינה טענה בבית המשפט, אלה הנימוקים הרעועים שעל בסיסם התקבלו החלטות בתיק הזה.

    אני באמת לא חושבת שאנחנו צריכים להיות מומחים לחוק ומשפט כדי לנקוט עמדה מוסרית בעניין הזה, ואני חושבת שהדיון הערכי על דרך ההתנהלות המחפירה שהיתה כאן לאורך כל הדרך, ע"י כל זרועות המדינה באשר הן, הדיון הזה חורג בהרבה מהשיקול הצר של סיכויים להרשאה, מה גם שהדיון כרגע אפילו אינו על הרשאה. עדיין לא.

    ומעבר לזה, אני מעריכה את הנסיון הכן שלך להעמיק ולהבין ואת הרגש האנושי כלפי משפחת עראמין שאתה מעמיד בשורה הראשונה.

  • Inbal  On 21/10/2009 at 11:33

    I don't have too much to add, but just wanted to join those who thanked you. Thank you for not turning your head and pretend that you just don't see. Thank you for bringing this important story to the light. I'm sitting here all morning crying thinking about little girls, broken families and such a cruel injustice.

  • טלי  On 21/10/2009 at 15:52

    please don't just cry, join us next time and tell please tell Abir's story wherever you can.

  • טלי  On 21/10/2009 at 18:06

    הנוסח המלא של העתירה שהוגשה לבג"ץ התפרסם ברשת, חשוב ומומלץ לקרוא (גם אם לא פשוט…)

    http://www.yesh-din.org/sys/images/File/AbirPetitionJun08%5B1%5D.pdf

  • עמית  On 10/11/2011 at 0:45

    עצוב ברמות שבא לבכות

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: