"ועד הים הגדול"

אחרי שהיה לי אתמול יום סוער מבחינה רגשית ומשפטית בעניין הבג"צ לגבי תיק החקירה של מותה של עביר עראמין הקטנה, התרגשתי לראות שאתם מתעניינים במה שהיה שם.

אני מתחייבת להמשיך לכתוב על זה, גם בקרוב וגם בהרחבה, ולהמשיך לתמוך במשפחה, גם בבג"ץ, גם כאן וגם בכלל. ובינתיים עדכנתי בתגובות לפוסט הקודם.

את העמוד הנוכחי,  נשאיר לענייני ספרות.

 

 מאת אסתי קוֹן, יצא בהוצאת מטר

צילום שחור-לבן אופטימי וישן של זוג אוהבים רצים יד ביד אל הים של תל אביב, שחור לבן מעוטר בכחול-לבן, אותנטיות של פעם עם נגיעת צבע של היום, ככה נראית העטיפה המצוינת של הספר וככה, בעצם, נראה גם הספר עצמו.

זוג צעיר ואופטימי, ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, מקומי מאוד, וכמו שצילום הנוף התל אביבי מתעלם ממשמעות צריח המסגד שמופיע בו, כך גם שייע ונושה מתעלמים, או מתעלמים לכאורה, מפצעי הנפש וצלקות הגוף שהשאירו מאחוריהם במחנות הריכוז, בעולם אחר, לפני שהפכו לזוג צעיר ישראלי.

כמו תמונת העטיפה, גם הספר מקים לתחייה את תל אביב של שנות החמישים והשישים, עד לפרטים הקטנים של החיים כמו מסעדות פועלים, רחובות, מכולת, שמלות, בתי קולנוע, מכוניות, ציפייה להתקנתו של קו טלפון, בעלי מלאכה וכיבוד המקובל במסיבות.
בגוף ראשון ובסגנון פשוט וצנוע, דמותו הבדויה של שייע גלר – אינסטלאטור ניצול שואה, מתאר את סיפור חייו ואת אהבתו הגדולה לנושה וחייהם המשותפים, שותפות הגורל, ההשלמה עם החיים ללא ילדים, ההתמודדות עם שחיקת היומיום והעבר המכאיב הנושף בעורפם.
אהבתם ניצבת בלב הספר, אבל סביבם חגות דמויות משנה רבות, ולכל אחד ואחת מהם טרגדיה פרטית והתמודדות קשה.

סיפורי החיים של שייע ונושה הם סיפורים עוצמתיים, דומים ולא דומים לסיפורי זוועה אחרים של ניצולי שואה אחרים, ורוב הזמן הם מצליחים לשמור על איזון עדין, אמין וחי בין אתגרי היומיום לפצעי הנפש, הגוף והעבר. בשלב מסוים, עם התגלות סודה האפל של נושה, הסיפור חוצה את גבולות העדינות והאמינות וגולש למחוזות טלנובליים ומוגזמים, ובשלב הזה, לטעמי, הוא נחלש.
ובכל זאת, למרות נקודות החולשה, הצלחתי להתרגש עם הגיבורים, לחשוש איתם, לדאוג איתם ולקוות איתם, וזה לא מעט.

"ועד הים הגדול" הוא ספר שקל לקרוא, ורוב הזמן גם נעים. לפעמים הוא מרגש ונוגע ללב ולפעמים חוצה את הגבול העדין בין ריגוש לבין קיטש, לפעמים הוא מעניין ולפעמים צפוי ולעוס מדי.
יש בו תמימות מסוימת, מדי פעם אפילו נאיביות, קצת כאילו הוא נכתב בתקופה בה הוא מתרחש, ולא היום, והנאיביות הזאת מכסה על הכאבים הגדולים והאמיתיים שממלאים את חייהן של כל הדמויות.

בשורה התחתונה, זה בהחלט ספר ראוי לקריאה, בעיקר עבור מי שמחפש סיפור טוב עם ניחוח של פעם ולא מגיע עם ציפיות גבוהות מדי מבחינת האיכות הספרותית.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 13.10.09.

 

ביקורת אמביוולנטית של ציפורה דולן ב"הארץ"

ראיון עם אסתי קון ב nrg

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 14/10/2009 at 16:06

    גם את נשמעת מאוד אמביוולנטית… האם זה מטעמי נימוס, או שאת באמת ממליצה לפנות זמן ולקרוא את הספר הזה?

  • טלי  On 14/10/2009 at 16:10

    אכן, גם אני אמביוולנטית למדי.

    הוא שווה קריאה ויש לו צדדים חזקים ומרגשים, אבל לא הייתי ממליצה לך לצאת מגדרך למענו.

  • צבי  On 14/10/2009 at 16:55

    עברתי לידו פעמים ספורות, והססתי.
    וממילא הערימה בבית מצייצת ובוכייה…
    תודה על הדברים.

  • טלי  On 14/10/2009 at 18:27

    הו, ערימות ספרים מצייצות ובוכיות אני מכירה היטב…

    אם ייצא, אני מציעה לתת לו צ'אנס, אבל לא עם ציפיות גבוהות מדי (גם לא נמוכות מדי, אי שם באמצע…).

  • שועי  On 14/10/2009 at 20:02

    צבי, מגדלי הספרים בביתך נדמים עלי פי דמוייהם
    כערבות וכאִבִּים המשפילים ראשם לשמוע את קילוח הנהר ורסיסי האור המשתברים בו
    עוד מעט ייצאו גם התנים להיליל כלעומת הלבנה הנשקפת מבעד
    ובאשר לספר, לא ראיתיו אבל משהו בו הזכיר לי בזכרון חולף, משהו מעלילת רב מכר מן השנה האחרונה 'בואי הרוח' לחיים סבתו, שאף הוא עומד כמדומני בסודן של שנות החמישים ואחוז הוא היטב בזכרון השואה

  • טלי  On 14/10/2009 at 20:30

    איזו פיוטיות!

    יום יבוא ותאגד את תגובותיך ופוסטיך (ו/או מילים אחרות) לכלל ספר שיצטרף לערימותנו המתגבהות. מה שכן, איכשהו, יש לי תחושה שגם אצלי וגם אצל חכם צבי, ספר כזה פרי עטך יגיע באורח פלא ישר לראש הערימה- לא חשוב מה יהיה שם מלבדו…(-:

    את "בואי הרוח" לא קראתי (למען האמת, בכלל לא קראתי את חיים סבתו), אבל אני נוטה לסמוך על האינטואיציה שלך.
    כן, השואה בהחלט נוכחת בספר, למרות שהוא לא "ספר שואה", היא כמו רקע כזה, שכל מה שמצוייר על הבד אחריו מצטייר, איכשהו, לאורו, גם מה שלא שייך בכלל.

  • צבי  On 15/10/2009 at 6:41

    תודה.
    טלי, חיים סבתו, אם יורשה לי, הוא סופר שכדאי עד-מאוד להכיר את ספריו ואת מיזגם.

  • טלי  On 15/10/2009 at 9:32

    אוסיף אותו, אם ככה, לערימה המתגבהת שבראשי – ערימה תיאורטית שמצייצת ובוכיה לא פחות…(-:

  • שועי  On 15/10/2009 at 14:26

    בעיניי סבתו הוא בשיאו בספרו 'כעפעפי שחר' שריגש אותי עד לשד עצמותיי, גם מפני העברית, גם מפני הגעגועים שמעבר לכל מרחק ולכל מידה, וגם בשל האהבה, בעיקר בשל האהבה, אהבה לעולם שאבד.
    כמו סבתו אני מאמין כי היה היו נקיי דעת בירושלים (אף במקומות אחרים, אפילו הכרתי כמה) ועתה נותרו מעט מהרבה.
    תמשיך ממשלתנו לדון בגלובליזציה, הפרטה ובהטבות לבעלי ההון, ואילו אני אמשיך לצייץ כגוזל שנלקח מקן– על חורבן האדם.

  • טלי  On 15/10/2009 at 20:33

    אין מנוס אל מול חורבן האדם…

    תודה על ההמלצה, לא שמעתי על הספר הזה, יותר שמעתי על "תיאום כוונות", עכשיו באמת אוסיף לרשימה שבראשי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: