סוכריות – פוסט נסיוני אסוציאטיבי

בלי סיבה, בלי מטרה, בלי כוונות נסתרות או פואנטה – בא לי לכתוב על סוכריות.

קצת בהשראת הג'אם-סשן המילולי המענג שמשתולל בתגובות אצל שועי היקר מפז, קצת בהשראת מה שמרית כתבה שם, על האורות של הרמזור שמזכירים לה סוכריות חמוצות, קצת בהשראת עידית שהמילים שלה מתערבלות ומערבלות והחרוזים שלה צבעוניים ושקופים כמו סוכריות.

 

זאת האסוציאציה הספרותית הראשונה שלי לסוכריות, חלקים מהסיפור "הבית מס' 15" שמופיע באחד הספרים שהכי אהבתי בילדותי (ועדיין) – "ידידי מרחוב ארנון" של לאה גולדברג ( יצא בספריית פועלים, לי יש מהדורה שביעית מ 1977) ואני מעתיקה את לב הסיפור, עמ' 10- 15

…רותי ויונה אהבו מאוד סוכריות. תאמרו: מה התמיהה שבדבר! כל הילדים אוהבים סוכריות. לאו דוקא! ראשית, ראיתי ילדים שאוהבים, למשל, מלפפונים חמוצים יותר מכל דברי המתיקה שבעולם. והשנית, אהבתם של רותי ויונה את הסוכריות היתה אהבה מיוחדת במינה: עזה, נלהבת, עד למסירות-נפש.
אבא ואמא של התאומים לא מצאו לנכון לפניהם לפטם אותם בסוכריות מן הבוקר עד הערב. אבא ואמא (ככל אבא ואמא) חשבו, למשל, כי ייטב להם, אם יאכלו יותר עגבניות, ולחם, וחמאה ודייסות. אבל רותי ויונה חשבו, כי אמנם טובות הדייסות למאכל, אך אין להשוותן בשום אופן לדברי מתיקה. כידוע, יש, על פי רוב, הבדל בין טעמם של גדולים לטעמם של קטנים.
יום אחד שיחק יונה בחול עם שכנתנו דליה, ורותי ישבה לבדה על המדרגות והתבוננה בתמונות של איזה ספר. ולפתע נשמעה צווחה איומה של יונה:
– רותי, רותי! בואי הנה! בואי מהר!
רותי קפצה ממקומה ורצה. יונה עמד לפניה חיוור מהתרגשות, אפילו הנמשים שעל חוטמו החוירו, והושיט לה יד, ובידו מטבע:
– הביטי, מצאתי גרוש לבן בלי חור!
בדקה רותי את המטבע ופסקה:
– זה לא גרוש. זה שילינג!
בדרך כלל יש להודות, שרותי ידעה דברים רבים אשר יונה אפילו לא חלם עליהם.
– אז מה? – שאל יונה נדהם.
– אז זה נורא הרבה כסף! – אמרה רותי.
– אמא אומרת, שחמישה גרושים זה יותר הרבה! – ניסתה דליה, שהיתה קטנה משניהם, להתערב בשיחה.
–         לא נכון, – אמרה רותי בחשיבות- שילינג זה בדיוק כמו חמישה גרוש…
–         אפילו יותר… מלמל יונה. – ומה נעשה עכשיו?
–         נקנה סוכריות! – קראה רותי, ועיניה אורו. גם עיניו של יונה אורו. העניין היה פשוט מאוד.
מיד הלכו שניהם לחנות המכולת. בעניין זה היו בקיאים מאוד, כי אמא, שהיתה עסוקה תמיד, שלחה אותם פעמים הרבה לקנות משהו לצרכי הבית.
אבל משנכנסו לחנות, נבהל יונה במקצת, מסר את השילינג לידי רותי והסתתר מאחורי גבה. רותי נגשה באומץ אל הדלפק.
–         מה לתת לך? – שאלה החנוונית.
–         סוכריות בשילינג.
–         בשילינג שלם?!
–         כן! – אישרה רותי באומץ.
–         ואמא מרשה? – התעניינה החנוונית.
–         כ…כן- אמרה רותי, אף כי לא היה לה בטחון גמור בדבר, ויונה משך אותה בשרוולה, אך היא לא שמה לב.
–         ויש לך שילינג? – חקרה החנוונית.
רותי הושיטה לה את המטבע.
החנוונית לקחה את הכסף והטילה על כף המאזנים שק גדול למדי.
–         מאיזה מין? –שאלה.
–         מכל המינים! – קרא יונה מאחורי גבה של אחותו. החנוונית מלאה את שק הנייר.
אין לתאר כלל, מה היה בתוך אותו השק: סוכריות נהדרות, גדולות וקטנות, אדומות וצהובות, ירוקות וורודות, שקופות ולא שקופות. יפות אפילו מאלו שנותנים בגן ביום הולדת!
רותי ויונה ישבו על המדרגות, הזמינו את דליה ואת יובל מן הקומה השלישית- וחג הסוכריות החל.
אבל כעבור זמן מה, כשהסוכריות שנשארו בשקיק לא היו רבות ביותר, חשו כל הילדים משום מה, כי אין להם חשק לאכול עוד.
–         זה קצת יותר מדי! – נאנח יובל.
–         אולי נקרא לילדים אחרים? – הציעה דליה.
–         לא כדאי- אמרה רותי- כל הילדים על שפת הים.
–         אולי נביא את אלו לאבא ואמא? – סבר יונה.
–         טיפש! – גערה רותי – מה יגידו אבא ואמא, כשידעו שאכלנו כל כך הרבה סוכריות?
–         בין כה וכה נספר להם – אמר יונה בעצב.
–         כן, אבל אחר כך, כשכבר לא יהיה לנו כאב בטן.
–         אולי נטמון אותן תחת אבן ונאכל מחר?
–         הילדים הגדולים יוציאו, הם תמיד מוצאים את הכל!
–         אבל לא שילינגים! – אמר יונה בגאווה, ופתאום קרא- אני יודע, אני יודע!
–         מה אתה יודע?
–         מה לעשות בסוכריות!
–         נו?
–         נזרע אותן! נזרע אותן באדמה, ואחר כך יצמחו הרבה הרבה סוכריות, ולא נלך עוד לקנות סוכריות בחנות, תמיד נקטוף אותן בגינה, ותמיד, כשנרצה, נוכל לאכול!
–         טוב- אמרה רותי- לך והבא את האת!
אך יונה רץ עוד לפני שרותי גמרה את פקודתה. גם דליה ויובל הביאו אתים קטנים. וכעבור רגע עמדו ארבעתם בחצר מאחורי הבית וחפרו את האדמה – חלקה קטנה שליד הפחים.
–         זה יהיה בשותפות! – אמרה דליה.
–         זה סוד!  – אמרה רותי.- אל תספרו לילדים אחרים, מה זרענו פה.
–         לא נספר- הבטיחו יתר השלושה.
–         רותי לקחה את השקיק ותקעה את הסוכריות עמוק-עמוק באדמה.
למחרת יצאו רותי ויונה להשקות את "מקשת הסוכריות" שלהם.
–         מה אתם משקים? – שאלם מיכאל מן הבית הסמוך.
–         סלט! – ענתה רותי בחשיבות.
יום יום היו רותי ויונה משקים את הערוגה. בראשונה עזרו להם יובל ודליה, אך עד מהרה, כשראו שעדיין לא צמח כלום מאסו בעבודה זו. ורק רותי ויונה היו נאמנים לגנם.
כעבור שבועיים אמר יונה:
–         הביטי, הן נבטו!
ובאמת, בערוגה פשטו נבטים ירוקים קטנים. אלא שכעבור ימים מעטים הוברר, כי צמחו שם עשבים שוטים. נכשו רותי ויונה את העשבים והוסיפו להשקות. ועברו עוד ימים מספר, והערוגה שוממה כשהייתה.
בוקר אחד, כשיצא יונה מן האמבטיה, פגשה אותו רותי, ופניה חמוצים.
–         יונה!
–         מה יש?
–         ספרתי את הכל לאמא!
–         מה?
–         על הסוכריות!
–         ומה… מה היא אמרה?
–         היא צחקה… היא כל כך צחקה… – אמרה רותי והתחילה לבכות- והיא אמרה… אמרה, כי סוכריות, בכלל, אינן צומחות…
–         הגדולים תמיד אומרים דברים כאלה- אמר יונה בכעס, אך גם עיניו זלגו דמעות.
הנה מעשה כזה קרה בבית מספר 15!
ועד היום לא צמחו בחצרנו סוכריות. אך רותי ויונה צמחו בינתים וגדלו. אין הם גרים עוד בביתנו: לפני שנתיים נסעו לכפר ידידיה. שם הם גרים עכשיו ויודעים היטב, ככל ילדי הכפר, מה זורעים בגינה.
 

השבוע נזכרתי פתאום ב"סוכריות קופת חולים".

בקופת חולים, כשהייתי ילדה, אותה קופת חולים שמממנת גם טיפולי שיניים לפעמים,  לאחות פאני היה מנהג לחלק לילדים סוכריות בסוף הטיפול. הייתי יוצאת מהרופאה דרך חדר האחות, ואחרי שעשו לי משטח גרון או נתנו לי פתק לגן או לבדיקת דם, האחות פאני  היתה מתכופפת אלי, מחייכת ונותנת לי חופן של סוכריות קטנות ועגולות שנראו לי כמו פנינים צבעוניות.

 

היה להן מרקם קצת קמחי כזה – קשות בהתחלה ונמסות מהר מאוד, היה להן טעם מיוחד, ואי אפשר היה לקנות אותן בשום מקום, רק בקופת חולים (או זה, לפחות, מה שחשבתי).

אחר כך, כשהייתי כבר גדולה, בכיתה ה' או ו', הן פתאום הופיעו בקיוסקים, ולפעמים, בדרך חזרה מבי"ס או מהחוג, חברתי הטובה נ' ואני היינו עוצרות וקונות לנו, בשותף, סוכריות קופת חולים.

 

 

אצל סבתא שלי, ליד המיטה, עמדה תמיד צנצנת קטנה עם סוכריות מנטה לבנות עגולות וגדולות. גם הן היו קצת קמחיות-מתפוררות, ולמרות טעם המנטה העדין הן היו לגמרי מתוקות. סבתא התגאתה בזה שהיא יכולה להדביק סוכריה לחך ולישון כל הלילה עם סוכריה בפה…  היא טוענת בתוקף שהיא עדיין עושה את זה, לפעמים.

 

והיו גם סוכריות אחרות, קצת דומות במרקם אבל יותר קטנות, אליפטיות ובצבעי פסטל עדינים של ורוד, צהוב או ירוק בהירים. קראתי להן "סוכריות של דודה דינה", ואני עדיין יכולה להרגיש את הטעם שלהן על הלשון.

דודה דינה היתה דודה של סבתא שלי, או ליתר דיוק אשתו של דוד של סבתא. היא היתה זקנה זקנה, ספרדיה שורשית ואצילית שגרה ברחובות, החמיצה מלפפונים ובישלה ממולאים, וכשבאנו לבקר היא היתה מורידה במיוחד בשבילי, מהמדף שמעל הכיור, צנצנת עם סוכריות כאלה.

אחרי שנים גם סבתא שלי מצאה כאלה בחנות והיתה שומרת אותן בארון, בצנצנת, במיוחד לכבודי.

 

 

 

באותו ארון, בצנצנת אחרת, היתה לה גם קופסת פלסטיק קטנה עם סוכריות פרחים קטנות שנועדו לקישוט עוגות- כמו קצפית זעירה עם "אבקן" סוכר בצבע אחר באמצע.

סבתא בחיים לא קשטה איתן עוגות, אבל היא הרשתה לי לאכול אותן.

 

 

הסבתא השנייה שלי דווקא כן קישטה עוגות בסוכריות אבל היא, כיאה לקיבוצניקית, השתמשה רק בסוכריות קישוט "פושטיות". אף פעם לא אהבתי את הטעם של הסוכריות הקטנטנות הצבעוניות, לא על עוגות ולא על גלידה, אבל כשהיה לי יום הולדת, היא היתה קונה, במיוחד בשבילי, גם סוכריות קישוט בצבע כסף.

היום אני נחרדת לחשוב איזה חומרים אכלתי בתוך הסוכריות הכסופות האלה, אבל אז חשבתי שזה הדבר הכי חגיגי שיכול להיות.

אותה סבתא קיבוצניקית גם היתה מכינה סוכריות בעצמה – סוכריות אשכולית או פומלה מרירות או סוכריות גזר וג'ינג'ר מתוקות. הן נראו קצת כמו רחת לאקום- ערפיליות וקמחיות מבחוץ, ומבריקות ושקופות מבפנים.

 

 

כשהייתי יותר גדולה, בכיתה ה', אני חושבת, חברתי הטובה נ' ואני הוצאנו עיתון. יזמנו, הפקנו, כתבנו, צבענו (ביד…) את הכותרות ושלחנו אותו בדואר לרשימת מנויים.

עיתון ראוי לשמו זקוק למדורים, ואחד מהמדורים הקבועים היה מדור בישול.

באחד מהגליונות, פרסמנו מתכון שהמצאתי בעצמי – מתכון למיץ סוכריות. לוקחים חבילה (או יותר) של סוכריות חמוצות פשוטות (שקופות כאלה, בצבעי אדום-ירוק-צהוב-כתום), מסלקים, כמובן, את כל העטיפות המרשרשות, ומוזגים עליהן (בזהירות!) מים רותחים. הסוכריות נמסות והמים מקבלים צבע יפה כזה, צבע שמעורבב מכל הצבעים, צבע של מיץ סוכריות.

מקררים את המיץ ושותים כשהוא ממש ממש קר.

לא שתיתי את זה שנים וזה ממש לא בריא, עם תועפות הסוכר והצבע, אבל זה טעם הסוכריות הכי מרוכז והכי מרענן שיכול להיות.

 

מעבר חד קדימה בזמן – לפני כמה וכמה שנים, עבדתי עם קבוצת ילדים במסגרת לא פורמאלית, אחרי הלימודים, בתוך בית ספר. קבלתי תקציב לרכישת כלמיני דברים, ובין היתר אמרו לי לקנות סוכריות.

 

כיוון שהקראתי לילדים סיפור בהמשכים (בהתחלה קראנו את "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשנדו ולי", ובהמשך את "צ'ארלי והשוקולדה") היה לי רעיון.

יש הרי מנהג יהודי עתיק כזה, כמו בשיר אצלנו בכפר טודרה, לתת לילדים ללקק דבש כשמתחילים ללמד אותם לקרוא, כדי שלימוד התורה יתקשר אצלם אסוציאטיבית לטעם המתוק.

 

היו לי סוכריות, היה לי סיפור בהמשכים, ולכן החלטתי לשאול את הרעיון הזה בוריאציה קטנה, ולחלק לכל ילד סוכריה בזמן שקוראים סיפור.

אני לא זוכרת איך בדיוק הרעיון הזה התעקם, אבל בסופו של דבר הסוכריות נאלצו לעבור לסוף הפעילות.

יום אחד, בקשתי משהו מאחד הילדים. לא זוכרת מה זה היה, אבל היה סיכוי מאוד קטן שהדבר הזה יקרה.

"אם זה יקרה, תתני לי סוכריה?" הילד שאל, ואני עניתי, בלי לחשוב עד הסוף ובמידה לא מבוטלת של הומור – "אם זה יקרה אני אתן לך אפילו עשר סוכריות!".

 

 

נו, נו, את הסוף לא קשה לנחש, הילד אץ רץ לעשות מה שבקשתי ומיהר לתפוס אותי במילה, אני נתתי לו עשר סוכריות כי הבטחתי, והבטחות מוכרחים לקיים – במיוחד לילדים, ואז, כמובן, כל שאר הילדים טענו בתוקף שגם להם מגיעות עשר סוכריות…

 

 

עכשיו, מבחינה חינוכית, אני לגמרי נגד השיטה הזאת שמכונה "כלכלת אסימונים". אני יודעת שהיא יעילה הרבה פעמים, אבל אני מעדיפה התנהגות טבעית שמתקיימת מתוך דיאלוג וכבוד הדדי בין ילדים ומבוגרים, ולא מתלהבת מתחרות, עונשים ופרסים. אני הרבה יותר קרובה לרוח החינוך הדמוקרטי מאשר לחינוך בשיטת המקל והגזר אבל אז, במקום העבודה ההוא, כל הסביבה החינוכית וכל מה שציפו ממני לעשות היה כל כך רחוק מהאמונות החינוכיות שלי, והייתי צריכה לאכוף התנהגויות שאני לא מאמינה בהן בתוך סביבה חינוכית שלא היתה לי שום שליטה עליה ושבקושי היה לי מעמד בתוכה, שבלי כוונה ובניגוד לאיך שאני מאמינה שצריך לחנך, נסחפתי למשחק הזה של חלוקת סוכריות בסוף היום.

 

 

המקסימום היה עשר סוכריות, ולכל אורך הפעילות התקיים דיון סוער בשאלה "כמה סוכריות מגיע לי היום?".

היו ילדים שהכריזו בעצמם, בכנות ראויה לציון, שצריך להוריד להם סוכריה, היו ילדים שעשו בדיוק ההיפך, כל אחד והסגנון שלו.

 

ואני? אני התייצבתי שם כל פעם מחדש עם שקית עמוסה בסוכריות מכל הסוגים – השתדלתי לגוון בין סוכריות טופי, סוכריות גומי, מנטוס, סוכריות חמוצות וכו', קניתי סוכריות גדולות וסוכריות קטנות, בעיקר לפי משקל או באריזות חסכוניות, ובסוף כל יום התייצבתי בנאמנות וחילקתי לכל ילד את מספר הסוכריות המדוייק שסיכמנו שהוא "הרוויח" באותו יום.

 

וככה, לגמרי בטעות ובלי להתכוון, במשך כמה חודשים לפחות, הייתי דילרית של סוכריות…

 

 

כשהייתי בת ארבע בערך, התקיים בחיפה הפסטיגל הראשון.

אז זה היה מופע איכותי ומושקע לילדים, עם תכנים אמנותיים ומכבדים, רחוק מאוד ממפגן הכוכבנים הנוצץ של היום. כמעט כל שיר שם היה משהו מיוחד, אבל הכי אהבתי את השיר של אושיק לוי, על יונתן ויעל, ואני גם ממש זוכרת את הגיגית שבה שטו יונתן ויעל (או אולי אושיק עצמו? מה שבטוח שהיא "שטה") מקצה אחד של היכל הספורט ברוממה לקצה השני של האולם.

נורא רציתי לשים פה לינק לשיר, משהו שיעביר לכם שמץ מהזכרון שלי, אבל לא מצאתי, ולכן ניאלץ להסתפק במילים. אבל איזה מילים, איזה יופי, ובהקשר לענייננו – שימו לב לסוף:

דג הזהב
אושיק לוי
מילים: אפרים סידון
לחן: עוזי חיטמן

יונתן ויעל בקיץ החם
מפליגים בגיגית של פלסטיק לים
במקום משוטים
הם חותרים בכפית
ובמקום המפרש
הם שמו מפית
ואם אין ארובה
אז בשביל העשן
הם תה מרתיחים בקומקום הישן

קצת מעייף
אבל חוץ מזה כיף
לשוט בגיגית
זו ממש הנאה
בעיקר שמחכה לשניהם הפתעה

באמצע הים
לכיוון מערב
מצפה וממתין
לגיגית דג זהב
דג זהב אמיתי
מאותם שעושים
מעשי נפלאות, קסמים וניסים
וכל מה שרוצים יונתן ויעל
הוא מיד ממלא
ומילה לא שואל

קצת מעייף…

יונתן ויעל
לבקש יכולים
מדג הזהב
ארמונות ופילים
מרכבות עם סוסים
משחקים טיולים
כל דבר בעולם
לבקש יכולים
אבל מה מבקשים
יונתן ויעל ?

נו… מסטיק ושתי סוכריות על מקל…

כי כנראה שזה כל העניין, בעצם. בסוכריות יש המון סוכר לבן וצבע מאכל (ואני לא נוגעת בהן כבר שנים), אבל יש בהן גם קסם, ומתיקות, ונחמה, ופנטזיה, וגם משהו פשוט פשוט פשוט.

הקטע המצחיק הוא שאני באמת לא אוכלת סוכריות, וגם אין לי שום חשק.

לפני אי אלו שנים מצצתי סוכריה, קשה כזאת, והיא נהיתה דקה ושקופה, כמו זכוכית.

 כמו זכוכית, היא גם פצעה לי את החך ובטעם המתוק של הסוכריה התערבב משהו חמוץ וחם, דם.

אחרי הפעם הראשונה המקום נהיה רגיש וזה קרה לי שוב ושוב, והפסקתי לאכול סוכריות.

 

אבל פתאום, כנראה, התגעגעתי…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 06/10/2009 at 17:40

    עם כל נסיוני לאלתור, אני עדיין מאותגרת טכנולוגית… מתנצלת בפני אלה שקראו ברגע הפרסום והפוסט נעלם להם ובפני לאה גולדברג מנוחתה עדן על הדרך המעוותת שבה הסיפור הנפלא הזה מוצג. ניסיתי…

  • אילנה  On 06/10/2009 at 18:11

    On the good ship lollipop

  • טלי  On 06/10/2009 at 18:37

    סבתא שלי המתוקה היא כנראה האישה היחידה בעולם שזוכה לשמוע בלוג בקביעות, בגיל 87. מאז שפתחתי את הבלוג הזה אני מקריאה לה כל פוסט שאני מפרסמת, לרוב בטלפון (חוץ מהביקורות, אותן אני קוראת לה פנים אל פנים, לרוב לפני ההקלטה).

    הפעם – היא רוצה גם להגיב.. (-:
    סבתא ייפתה את כוחי לספר לכם שכשהיא היתה ילדה קטנה בת 7, בירושלים, היא היתה הולכת לקנות סוכריות במיל – במבליק שחור וסוכריה אדומה ענקית. היא היתה שומרת את הסוכריות, חוזרת הביתה, חותכת אותן במאמץ רב ומחלקת שווה בשווה בינה לבין האחים הקטנים שלה – אביבה, אריה וחיה. על אחיה אריה, סיפרתי לכם כבר…
    http://www.notes.co.il/tali/43677.asp

    סבתא גם הזכירה לי שעד גיל שנתיים בכלל לא ידעתי מה זה סוכריות (אמא שלי סרבה בתוקף להכניס ממתקים הביתה, עד שהתחלתי ללכת לגן והגיע יום שישי…) והיא גם טוענת בתוקף שדודה דינה בכלל לא היתה כל כך זקנה, אבל אני למרות שסבתא שלי תמיד צודקת, אני מתקשה להאמין… (-:

  • טלי  On 06/10/2009 at 18:38

    (-:

  • מרית  On 06/10/2009 at 19:51

    ולי היתה דודה עם סוכריות נגד שיעול, מין אלמוגים לבנים מתפוררים כאלה שמושחלים משום מה על חוט לבן עבה. אני מרגישה את הטעם בפה כשאני כותבת.

    אני חושבת שחלק מן הקסם של סוכריות חמוצות הוא שהן נראות כמו אבנים יקרות, בייחוד כשהן מבריקות ממציצה.

    וגם – בשכונה שלי בבאר שבע היה גנן (של גינות) בשם דני, צעיר ונחמד שהכיסים שלו היו תמיד מלאים בסוכריות (שחילק כמובן לכל הילדים). היינו משתגעים מזה – מאיפה יש לך כל כך הרבה סוכריות? ועל זה הוא ענה שלסבא שלו יש בית חרושת לסוכריות. עד היום אני מאמינה.

    ולסיום

  • עידית פארן  On 06/10/2009 at 19:52

    יש את הסוכריות האלה, מנטוס, שלא רק שהן בריאות
    הן גם משפרות את מצב הרוח…

    וכשהייתי בתיכון, בערד
    לפני …מממ 32 שנה (אפילו לי זה נשמע דמיוני)
    אז היו סוכריות סודה על מקל, אני חושבת שגם היום יש כאלה, ובהפסקות היינו הולכות למזנון שהופעל על ידי תלמידים מכיתות יותר גבוהות
    וקונות לנו אחת שהיה לוקח לה שעות להיגמר אם בכלל

    אבל
    האמת
    שאין כמו טעמי
    (איך קראו למדור בעיתון הזה שלך ושל נ'?)

  • טלי  On 06/10/2009 at 20:02

    מרית- לא שמעתי, לא ראיתי ולא טעמתי סוכריות אלמוגים כמו של הדודה שלך אבל לגמרי אפשר להרגיש את הטעם, נכון?

    נראה לך שימציאו לינקים של טעם וזכרון?…
    היום כשחיפשתי כל כך חסר לי… מצד אחד, אני נגד המאגר הביומטרי וכל זה ולא רוצה שיראו לי את המחשבות ומצד שני היה כל כך יותר אפקטיבי וקל לו יכולתי פשוט להראות לכם ולת לטעום, במקום לתאר במילים…

    את צודקת לגמרי לגבי הקסם של הסוכריות כמו אבני חן, כמו החרוזים של עידית גם.והצבעוניות הזאת… ליקטתי עוד תמונות אבל רשימות מקטין ועושה לי חיים קשים וגם ככה הפוסט הזה ארווווך.

    גם אני מאמינה, על סבא של דני הגנן. בטח. (-:

    והלסיום שלך הוא בדיוק, אבל בדיוק, הסרטון ששמתי פה למעלה… סרט אדיר.

    עידית – באמת? מתאים במובן אופייני לי או במובן הולם אותי? כי אני הפתעתי את עצמי…

    מנטוס בריא? are you sure? למצברוח ברור שכן.
    מה זאת אומרת סוכריות סודה? אני, המממ.. מסתבר, הייתי עסוקה בלהיוולד כשאת היית בתיכון בערד, אז לא הייתי ממש בקיאה בעולם הסוכריות.

    טעמי אני דווקא בכלל לא אוהבת אבל בסדר, יהיה יותר בשבילך.

    ושם המדור- לא, עד כאן, בטח לא פה…

  • מרית  On 06/10/2009 at 20:40

    לא שמתי לב
    כנראה הייתי עסוקה מדי בחידת שמו של מדור הבישול…(זה כמובן מושך תשומת לב איומה להסתיר אותו ככה. זה כמו שמישהו חוצה את הבמה על קצות האצבעות בתקווה שהקהל לא יבחין…).

    בספרון "העשב האדום בוער לאט הנהר הירוק זורם לעד" של פנחס שדה יש קטע כזה שבו אביגייל הגיבורה אומרת שמתחשק לה משהו מתוק, אולי איזה ממתק ערבי, ואבשלום אומר לה: את בעצמך ממתק ערבי

    וכל זה כדי להגיד שגם את בעצמך מתוקה כסוכריה

  • טלי  On 06/10/2009 at 20:52

    לא נורא – גרייט מיינדס פינק אלייק, ואם עולם האסוציאציות שלי משיק לשלך אני יכולה רק להיות גאה בעצמי.באמת.

    מה, עד כדי כך? אויש, ואופס, ממש לא התכוונתי. זה לא שם כזה דרמטי, סתם נראה לי היום סנובי ומתחכם כזה ולא בא לי לחשוף אותו. מצד שני, אחרי שדנתן בזה כאן יהיה אדיוטי למחוק אז אני די מסונדלת… אבל באמת באמת – זה none issue מבטיחה!

    השם של הספרון הזה כל כך יפה! (וגם כל כך מתחבר לדיון הירוק-אדום מהאכסניה של שועי).

    ועכשיו אני גם אדמדמה, חוששתני… תודה תודה!

  • שועי  On 07/10/2009 at 2:10

    קצת באיחור (נרדמתי קצת אחרי ששבתי מיום בדרום עם חברים שלא ראיתי כבר די הרבה זמן)

    כן ירבו הנסויים האסוציאטיביים האלה

    סב אהוב היה לי, שמלבד היותו פרטיזן לשעבר, חלק מיחידה משפחתית די נודעת במלחמתה בנאצים, היה ידוע במקטרתו, בחיבתו למשחקי קלפים, ובחבילת סוכריות הדבש שהיו אצלו תדיר
    את המקטרת לא יכולתי כילד לחלוק עימו, אבל כן את הקלפים ואת סוכריות הדבש
    כשנפטר, הייתי בן 10 לערך,ושמרתי שנים הרבה אחת ממקטרותיו, במהלך השירות הצבאי שלי, כשהתחלתי לעשן (אל דאגה, הפסקתי לא הרבה מדי שנים אחר-כך) זו כמובן היתה מקטרת
    אפילו השתמשתי במקטרתו
    על הקלפים דילגתי (טוב, לא היה לי כבר עם מי לשחק)
    סוכריות דבש, עד היום הן משהו שאיני מסרב לו
    סוכריות בכלל, עשויות לתפקד כמו כמוסות זיכרון, הן מעלות זכרון של נוכחות
    וזה לא מעט

  • שרון רז  On 07/10/2009 at 8:21

    אני מאוד בעד הפוסט הזה
    אחלה פוסט אסוציאטיבי ואישי על נושא מגניב לגמרי, מאוד בעד פוסטים כאלו
    לעניין הסוכריות:
    קודם כל משהו לגבי טופי- אני זוכר שפעם הטופי היו סוכריות ישרות, קוביות ישרות מאוד וקשות ומצויינות, היום הן סוכריות לא ישרות בצדדים ויותר רכות ופחות טעימות – האם מישהו מאשש את טענותיי?
    אני לא אוכל סוכריות כיום אבל בתי מאוד רוצה כל הזמן סוכריה על מקל ואסור לה בגלל השיניים וזה אז אני תמיד במצוקה אם אני נאלץ לסרב ולמשוך את תשומת ליבה במשהו אחר כדי להסיח את דעתה

  • טלי  On 07/10/2009 at 11:00

    שועי – מותר להודות שחיכיתי?… אבל אם זה למען שינה, מצרך יסוד הכרחי, אז העיכוב נבע ממטרה טובה וחשובה, הכל בסדר (-:

    באמת חסרה לי פה החוליה של סוכריות דבש. חשבתי על זה תוך כדי כתיבה, סוכריות הדבש עלו לי לראש אבל חוץ מלכתוב "סוכריות דבש" ולראות בעיני רוחי את צבען וטעמן, לא היה לי מה לומר עליהן, תודה שהוספת לי עוד חוליה של סוכריות לשרשרת…

    מה זאת אומרת אין לך עם מי לשחק קלפים? בשביל מה יש לך ילדים?…(-:

    סוכריות עשויות לתפקד כמו כמוסה של זכרון

    ככה, נקי וברור, אני רוצה את המשפט הזה. כמה מדוייק.

    שרון – תודה רבה!
    כן, יש סיכוי טוב שאתה צודק לגבי הטופי, שהוא נהיה יותר רכרוכי ופחות דומיננטי, במרקם ובטעם, המרקם בטח אחראי לכך שהסוכריות גם פחות ישרות. אני זוכרת שהכי אהבתי את הפטל, אבל בעצם גם את הלימון, והתות, והתפוז, כלומר הכל והלך המחשבה הזה ליווה אותי בכל פעם בחיים שאכלתי טופי – קודם ההיררכיה של הטעמים, ואז ביטול מוחלט שלה, ותמיד באותו סדר, מאז שאני זוכרת את עצמי, כל פעם שטופי נקלע לסביבתי(מה שלא קרה מזמן).
    אף פעם לא נמשכתי במיוחד לסוכריות על מקל, אבל אני מבינה את הרצון של הילדה.
    אם היא כל כך כל כך רוצה, אולי תנסה להגביל את זה למינון מאוד נמוך את לפרק זמן קבוע, או למצוא לה תחליף פחות מזיק (חנויות טבע וכאלה) – הסחת דעת לא באמת משנה רצון, לא אצל ילדים ולא בכלל…

    ותודה גדולה לשניכם ולכולכם על החיזוקים, אם כדברכם הניסוי הצליח, ייתכן שיהיה לו המשך בנושאים אחרים – יש מחשבות בקנה… (-:

  • עידית פארן  On 07/10/2009 at 11:04

    מוציאים אותן מהעטיפה
    ולשים לבצק
    ועושים מהן ורדים קטנטנים
    ורודים ותמימים
    ככה בדיוק

  • טלי  On 07/10/2009 at 11:13

    כלומר – אם אנשים הם עידית, והם יודעים להפוך טופי לורדים… יש תמונה?…

    ואחרי שאת לשה, מה את עושה עם הורדים?

    לפחות זה פותר את התעלומה של שרון ומסביר למה הטופי נהיה יותר רך עם השנים.לכבודך.

  • כרמית  On 07/10/2009 at 11:13

    איזו רשימה מתוקה.
    היית קצת קשה עם עצמך לגבי כלכלת האסימונים – די ברור שרצית להעביר לילדים משהו מהמתיקות העמוקה הזו שכן, קורה שגם פוצצת את החיך

    אני מחפשת שיר פצפון של נורית זרחי על סוכריה אבל כרגע אבד לי. סוכריה למוצא הישר 🙂

  • מרית  On 07/10/2009 at 12:33

    שועי, זה מאד מדויק מה שאמרת על סוכריות וכמוסות זיכרון. יש משהו בסוכר המרוכז, ובאופן שבו הוא מתמוסס בתוך הפה. גם בגלל חוש הטעם שהוא הכי ראשוני (ביחד עם המגע) וגם האיטיות הזאת שהיא כמו דיסולב אל תוך הזיכרון.
    והמתיקות (הלעתים קרובות סינטטית ומרה) של הילדות. ואפילו הזכוכית הפוצעת של טלי.

  • טלי  On 07/10/2009 at 12:46

    כרמית – תודה על האמפטיה החינוכית, ידעתי שאני יכולה לסמוך עלייך במחלקה הזאת. (-:

    לא חושבת שהייתי מאוד קשה עם עצמי, פשוט לא הייתי שם מספיק אני, מבחינה חינוכית, בין היתר לכן אני כבר לא עובדת במסגרות כאלה. אני לא יוצאת במניפסטים נגדן, זה פשוט לא אני.

    נכון שהמתיקות העמוקה הזאת גם פוצצת את החיך- (אני יודעת שהתכוונת לכתוב פוצעת, אבל היא גם פוצצת.כמו סוכריות קופצות. וגם עליהן עוד לא כתבתי, מזל שעברי לידר כתב עליהן-

    של נורית זרחי? לא זוכרת שיר שלה על סוכריות.

    יש שיר נפלא של שלומית כהן אסיף, כמעט הכנסתי אותו לגוף הפוסט ואפילו עם סיפור אבל כבר היה ארוך לי מדי –

    "שמתי סוכריה בים
    היא צללה עמוק.
    אם כולם יעשו כמוני
    הים יהיה מתוק.

    אם הים יהיה מתוק
    כולם ישתו ים
    ולא יישאר ים
    לקיץ החם".

    (ציטוט מהזכרון, חברתי ליבי לימדה אותי לאהוב את השיר הזה לפני לא מעט שנים ומאז אני מאוד בעדו).

    מרית- בדיוק. גם כמו חלב ממותק, נראה לי. אני בכלל לא אוהבת את זה, זה מדי מתוק, אבל זה עובד כנראה על הזכרון הלא מודע מחלב אחר, הכי ראשון. כן, הזכוכית והדם נראים כמו יופי של מטאפורה, אבל מבחינתי זה הכי קונקרטי ופיזי שאפשר, לא שזה סותר…

  • טלי  On 07/10/2009 at 13:02

    כיוון שקבלתם את הפוסט הזה בלב פתוח ושמח, אז יש לי עוד מתנה בשבילכם, אין שם אפילו סוכריה אחת, אבל הרעיון כל כך כל כך מתכתב עם סיפור הסוכריות של לאה גולדברג, וגם כל כך כל כך מקסים בעיני, תמיד היה-

  • שועי  On 07/10/2009 at 15:12

    תודה, יש לי מעט מאוד מאכלי ילדוּת שמשמשים אצלי שערים לזכרונות: סוכריות דבש עבורי הן סוג של כמוסות זכרון, הרבה יותר מדבש
    וזה מעניין, כי טלי הזכירה את השיר של יהושע סובול על כפר טודרא שבלב הרי האטלס; מקור המנהג של ליקוק האותיות הוא דווקא באשכנז וכך הוא מופיע למשל בספר רקח לר' אלעזר מוורמס ועוד לפני כן במחזור ויטרי לר' שמחה מויטרי, שניהם חיו בגרמניה ובצפון צרפת במאה השתים עשרה; בן למשפחתו של ר' אלעזר מוורמס,ר' יוסף בן שלום אשכנזי, הגיע בתחילת המאה הארבע עשרה מאשכנז דרך ספרד למרוקו ואפשר שהוא מקור המנהג. אבל כתבתי את כל ההסבר הארוך הזה, רק כדי להבהיר כי ליקוק הדבש היה נחשב למועיל מאוד לזכרוֹן, וליקוק האותיות נחשב היה לסוג של ריטואל מאגי להרחקתו של פותה שר השכחה.

  • שועי  On 07/10/2009 at 15:14

    עכשיו תורך
    עוד כמה נסיונות אסוציאטיביים כאלה
    והחיוך לא ימוש מעל פנינוּ

  • טלי  On 07/10/2009 at 15:27

    אני יודעת דוקא שזה גם מנהג אשכנזי, לא תאמין מאיפה אני זוכרת את זה- היתה פעם (מי אמר שנות ה-80 ולא קיבל?) תכנית בטלויזיה הלימודית – קשת ענן, ללימוד מושגי יהדות- ושם דיברו על זה. זה כל כך הקסים אותי שבכיתה א' או משהו אשכרה לקחתי בריסטול ורוד, כתבתי עליו את כל האותיות בדבש וליקקתי. האמת? זה נהיה מתוק מדי מהר מאוד אבל מי יודע? אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת לקרוא…

    מה תורי? חשבתי שזה עתה שיחקתי את תורי בפוסט הזה, מה, לא?… (אל דאגה, כבר רמזתי שפוסטים בקנה. מי בצריח אני עוד צריכה לגלות).

    ואם בדבש עסקינן, אז זה אמנם לא סוכריות, אבל בג'אם סשן מותר הכל, אז –

  • עידית פארן  On 07/10/2009 at 16:52

    זה נראה כאילו האחיינים שלי שעכשיו אצלי אוכלים כל היום סוכריות ומק
    זה ממש לא ככה
    (למרות שתוך דקות אני מכינה להם ממתק משוקולד אבל זה לא קשור בכלל)

    מה נראה לך, טלי שעושים עם הסוכריות טופי אחרי שמכינים מהם וורדים??

    אוכלים, ברור שאוכלים
    אין תמונה כי אין פה בכלל סוכריות
    אבל ברגע שתהיינה
    אני מבטיחה לצלם ולשלוח לך
    מבטיחה

    (וזה קצת על הקרח אבל אל תגלי..)

  • טלי  On 07/10/2009 at 17:05

    מה אכפת לי? שיאכלו מה שבא להם, אני לא ממשטרת התזונה או המחשבות.

    לא, כי טענת שלא אוכלים טופי אלא מפסלים בו, לכן שאלתי…

    וקרח, אם שופכים עליו סירופ סוכריות נמסות, יוצא ממש טעים, נראה לי (-:

  • לאה  On 07/10/2009 at 22:02

    נהניתי ממנו עד בלי די
    כן ירבו!

  • עידית פארן  On 07/10/2009 at 22:52

    כשפותחים את הסוכריה ומקלפים את הקליפה שלה שהיא הניר
    זאת שאיתה הסוכריה צומחת על השיח של הסוכריות
    אז מרככים את הטופי ביד
    ואז עושים עיגולים עיגולים
    הולכים וגדלים
    ויוצרים עלים בין האצבעות
    ומתחילים להדביק אותם אחד לשני מלמטה, מהבסיס
    בשלב הזה
    לא מדברים על לאכול אותם
    אבל אחר כך , כשהפרח מוכן
    ויפה ומתוק
    אז…אוכלים, זה נורא פשוט

  • שועי  On 08/10/2009 at 0:37

    לא הרחק משם
    פו(רטיס) הדב
    נושא קולו בזמר

  • טלי  On 08/10/2009 at 13:45

    לאה- איזה כיף לי שוב. עשיתי את זה באמת כנסיון, ההתלהבות שלכם מציבה לי רף גבוה להמשך אבל אני מבטיחה לנסות להוציא לפועל עוד כמה דומים, כשישתחררו מהקנה…

    עידית- כן, אבל אני יודעת לצייר/לפסל/לכייר רק במילים…נראה לך שיש גם עצי סוכריות שהטופי צומח עליהם ישר בצורת ורדים, בלי קליפה?

    שועי – הארד-קור, זה בערך בערך האנטיתיזה המוחלטת לסוכריות…אתה בטוח שזה קורה ממש באותה שעה עצמה?

  • אביטל  On 08/10/2009 at 15:03

    איזה פוסט מתוק (תרתי משמע…)
    (כן, אני יודעת שכבר השתמשו בהברקה הזאת לפני, אבל אני חשבתי אותה קודם. למה האחרונים תמיד בסוף?)

    והתגובה היא כדי להתריע על המחדל שבשכחת סוכריות העדשים, שכבודן שמור להן והן רוקדות על שתי החתונות- גם סוכריות- במבנה, ובצבעוניות וגם שוקולד – בטעם.

    הסיפורון שלי התרחש לפני די הרבה שנים, כשהייתי צעירה ממש, ומי שעתידה הייתי להתחתן איתו טס, חודש לפני, אל מעבר לים הגדול.
    כשנפרדנו לפני נסיעתו נתתי לו חבילה קטנה עטופה, ובקשתי שיפתח רק במטוס, ויפעל לפי המכתב המצורף…
    היתה שם חבילה של סוכריות עדשים, ומכתב מצורף, כתוב כחיקוי של מרשם רפואי, על כך שאלו "כדורי געגוע" ויש ליטול שניים בבוקר ושניים בערב מדי יום.
    (כולם להאנח: אוי, כמה רומנטי…)

    עד היום לא שאלתי אותו אם בצע את ההוראות…

  • טלי  On 09/10/2009 at 16:01

    אני שמחה מאוד על תגובתך ועל שהגנת על כבודם האבוד של העדשים.

    למה האחרונים תמיד בסוף? אולי כי הם לא מגיבים ישר על ההתחלה?…(-:

    עדשים זו שאלה כבדת משקל, הם אכן יושבים על הגבול האפור שבים סוכריות לשוקולד, אני מודה שלא השתגעתי עליהם מעולם, אולי כי השוקולד שבהם הוא שוקולד חלב פושטי ואני נוטה להיות סנובית בשוקולד (כמה שיותר מריר ומשובח יותר טוב..), אבל לא אשכח להם את הקראנץ' הייחודי כשהציפוי מתפצח וגם לא את המפגש הראשון שלי עם עדשים איכותיים יותר (אמרתי סנובית…) כשסבתא שלי (שוב…) קנתה לראשונה M&MS מחו"ל.

    הסיפור שלך מקסים ורק מחזק את הגדרתו של שועי לגבי הסוכריות כקפסולות של זיכרון, הפעם מכיוון קצת הפוך…

    אבל איך לא שאלת אותו?!?

    שבת שלום וחג שמח ומתוק מתוק (-:

  • שועי  On 10/10/2009 at 20:10

    סיפור נהדר
    אם הייתי מקבל מכתב כזה במהלך נסיעה
    הייתי מתייחס להוראות במלוא הרצינות
    כהוראת רופא

    וגם, עדשים הם כבר על גבול הבונבונים
    במיוחד הפרלינים הישנים, הלא ממש איכותיים
    שהיו מלאים שרי/וישניאק- כלומר ליקר דובדבנים

  • מרית  On 11/10/2009 at 7:10

    יש וריאציה על הסיפור של אביטל ב"לב פראי" של דיוויד לינץ' – סיילור מעניק ללולה מחרוזת סוכריות:
    "ארבעים טעמים," הוא מכריז, "טעם אחד לכל סיבה שאני אוהב אותך." ולולה עונה בכובד ראש שהיא תשמור עליה, אבל אם אי-פעם תאכל ממנה היא תחשוב עליו. והרגע אכן מגיע, ביום שבו סיילור נכלא; לולה זועקת את שמו ומכרסמת סוכריה בדרמטיות בעיניים עצומות, ברוח המחוות המוחצנות של הסרט.

    זה מתוך הפוסט שלי על לב פראי http://www.notes.co.il/marit/47082.asp

    ועדשים זה בעיני על הזדקנות ומוות. כשמכניסים אותם לפה הם חלקים לגמרי, אבל אם לא לועסים אלא מוצצים, הם נהיים מחוספסים וקמוטים כאלה ואז הם נסדקים והשוקולד פורץ. ויש בכך משהו מעציב ומכזיב לאין שיעור.

  • שועי  On 11/10/2009 at 8:54

    מדובר בכמוסות זכרון, גם כן

    ומרית, הזכרת לי את מה שכיניתי בילדותי
    סוכריית טופי של זקנים
    כלומר סוכריות טופי שעמדה במזווה או בקערת הסוכריות המון זמן
    היא היתה נדבקת לעטיפה, לבלי הפרד
    כך שבסופו של דבר אכילת הסוכריה היתה כרוכה
    במאבק בנייר העוטף אותה

  • טלי  On 11/10/2009 at 12:41

    יקיריי,
    עדשים הם אכן על גבול הבונבונים, ונורא רציתי להביא לכם בונבונים (פרחים נובלים בדרך כלל…), אבל אין ברשת את הביצוע הנפלא של יוסי בנאי שגם תרגם, ולכן נסתפק במקור הצרפתי הנהדר של ז'אק ברל, למרות שאני לא מבינה צרפתית אני מבינה את השיר, איכשהו-

    בטח בזכות התרגום הנהדר של יוסי בנאי זצ"ל, שיש כאן רק את מילותיו-
    http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&wrkid=11175&prfid=497&lang=1

    וכן, אני יודעת שיש גם תרגום אחר שמחליף את הבונבונים בבוטנים, אבל אני מעדיפה את התרגום הזה (וגם מעדיפה בונבונים על פני בוטנים…).

    והאלה עם ליקר הדובדבדנים בפנים, היו הממתק המועדף על סבא שלי, אחרי שהזכרתי פה סבתות בשפע, כך שלא סתם נזכרת, שועי, בסוכריות של זקנים…
    ולא סתם העדשים הזכירו לך, מרית, את החיים והמוות. וואי, כמה רגשות, ואני חשבתי לתומי שאלו רק סוכריות… (-:

  • עידית פארן  On 11/10/2009 at 19:31

    היו גם סוכריות כאלה אליפטיות
    ג'לי על בסיס סוכר לבן
    מכוסה הכל בשוקולד
    הן היו מנות שחיתות אבל כילדה אהבתי אותן נורא
    אחר כך, יש את ארץ פומפורנל
    בשניה אני עוצמת עיניים ואני שם, זה לא בעיה

    וגם קצת ארוך אמיתי לגמרי
    כשהיינו קטנות, בשנות השבעים
    היו סוכריות שטוחות עגולות עם פרחים עליהן,
    סבא שלי, כשהיינו מגיעות לתל אביב אני והאחיות שלי היה שותל אותן בעציצים,עד גיל 9 לדעתי הייתי משוכנעת
    לחלוטין שהסוכריות, עם הפרחים הצבעוניים צמחו בתוך העציצים
    והוא זרם עם זה לגמרי
    היה מנגן לנו בפסנתר וזורם

  • טלי  On 11/10/2009 at 19:48

    נכון! איך שכחתי אותן! רכות כאלה וקסומות, השוקולד היה מתנפץ כמו אדמה יבשה אם לחצתי על הסוכריה באצבע, והן היו עטופות בנייר בצבע זהב. נכון? (-:

    את ארץ פומפורנל שכחתי גם, כשהייתי ילדה קולו של שלמה ארצי לקח אותי בעיקר לארץ אחרת- ארץ התווים- אבל זה כבר לא קשור.

    מצאתי לך את פומפורנל, התמונה ברקע השיר כל כך כל כך מתאימה לפוסט הזה-

    והסיפור על סבא שלך מקסים לגמרי, אני אמנם בחיים לא הייתי עושה דבר כזה (אני אומרת לילדים רק אמת. כלומר, גם למבוגרים, אבל לילדים אני ממש מקפידה), אבל זה מאוד מקסים אותי בכל זאת.

    ואם כשהיית ילדה צמחו לסבא שלך סוכריות בעציץ- אז הכל הכל הכל ברור (-:

    (נכון ברור שזאת מחמאה? כי זה מה שזה, את יודעת).

  • עידית פארן  On 11/10/2009 at 20:31

    טלי זה לא נקרא לשקר, זה לעגל את האמת
    ולדעתי כשמדובר בילדים
    זאת ממש מצווה
    גם לארץ התווים נסענו איתו עם שלמה ארצי
    אני ואחיותי (עם גידי קורן והאחים והאחיות, צחי נוי ואלי גורנשטיין שלא תגידי שאני לא זוכרת
    וגם גליה ישי)
    והקליפ מקסים לגמרי
    אני יודעת כמעט את כל המילים בעל פה
    כן בצבע זהב.

    מדהים מה הסוכריות האלה מוציאות ממני…

  • טלי  On 11/10/2009 at 20:50

    ממך וממני ובכלל.

    אני? אגיד שאת לא זוכרת? חלילה! גםאני זוכרת, כמעט את כל המילים של כל השירים של ארץ התווים.

    (-:

  • טלי  On 11/10/2009 at 21:13

    כי גם לא הייתי חושבת.
    גם כן אמרתי שזה מקסים בעיני, זה רק לא הסגנון שלי.

    השאלה העקרונית של מתי לעגל את האמת לילדים נחשבת מצווה בעיני ומתי היא ממש אסורה בעיני, זאת שאלה גדולה וכבדת משקל ולא סוכרייתית בעליל…

  • עידית פארן  On 12/10/2009 at 6:04

    כי אני מסוגלת למרוח אותו עכשיו על פני קילומטרים
    אז ככה
    כשאמרי ותמוז (היום 18 ו20 ) היו בני 5 וחצי ושלוש וחצי בערך
    היינו בביקור בישראל (גרנו אז ביפן )
    ואני הייתי מחוץ לבית-
    הם הסתכלו על השעון
    ושאלו את אמא שלי
    סבתא, מה השעה?
    ומתי אמא חוזרת?
    ואז הגדול עשה חישוב ואמר
    "תמוז, יש לנו חצי שעה לאכול בזוקה!!!"
    (כמובן שהייתי מאלה שלא מרשות שום דבר עם סוכר :))

    ועד היום אני מספרת על זה בתור אסטרטגיה, איזושהי אסטרטגיה…
    פוסט שווה אסוציאטיבי המצאת לך פה
    צריך עוד כאלה…

  • שועי  On 12/10/2009 at 7:50

    סוזו רוזו קוקו רוזו
    אישטה פישטה פנטלוזו
    סנשו פנשו איש למנשו
    הוא אמר לו כך

    מעשה באיש צעיר
    שיום אחד התחיל לשיר
    הוא שנן את המלים
    ולמד את הצלילים
    כשלבסוף השמיע קול
    מה יצא? זיוף גדול
    צחקו מאוד כולם
    צחקו על איך ש…

    זה, 'שוטי שוטי ספינתי','דרכים' ו-'ירח' הם הדברים הראויים יותר של שלמה ארצי בעיניי וגם השיר הזה שאמנם אינו סוכריה, אבל הוא תפוח מסוכר (ולחן מבריק על ביאליק):

  • טלי  On 12/10/2009 at 12:17

    עידית- בטח! קילומטרים של סוכריות נשמע לי מצויין (-:

    והאסטרטגיה של הבנים שלך גם נשמעת מצויינת…עוד כאלה יגיעו אינשאללה, לאט לאט…

    שועי שועי שועי- אין לך מושג איזה חיוך ענק הצטייר על פרצופי- מאסטרפיס!

    -פוטיסימו פורטיסימו, דבר יותר חזק, פורטיסימו פורטיסימו, תצעק, תצעק ! (נה נה נה…)

    – פיאניסימו זה שקט, מדוע את צועקת?..

    ראיתי שיש ביוטיוב ביצועים חדשים אבל אני לא רוצה לקלקל לעצמי (ולכם) את הקולות המקוריים שמתנגנים בראש.

    וואי, כמה מתוק לי עכשיו…

    ((-:

  • נעה  On 14/10/2009 at 16:00

    בדיליי רציני, סוף סוף קראתי את הפוסט המתוק על ילדותינו! מיץ סוכריות – זה גאוני!!! איך יכולתי לשכוח? וסוכריות פנינים בשקיות שקופות קטנות – נמממ… אני יודעת שאני נשמעת זקנה, אבל אין דברים כאלו היום! ואם אני אמצא כאלו אני אקנה עוד עשר חבילות!

  • טלי  On 14/10/2009 at 16:09

    עזבי דיליי – ממילא מדובר על פה פרה-הסטוריה, אז מה זה כמה ימים ביני ובינך…

    אני לעולם אשאר זקנה ממך בשנה, כידוע, ככה שגם זה לא מפחיד אותי, ואם במקרה את מוצאת סוכריות קופת חולים, נא לקנות עשרים חבילות – חצי בשבילי (-:

  • לימור  On 29/01/2011 at 17:35

    טלי, את פשוט נהדרת (-:

    נ.ב.
    זוכרת שבכוכב הממתקים ("קרשינדו..") היו מזרקות שבמקום מים זרם בהן מיץ? ומאחת המזרקות זרם מיץ של שוקולד?

    נ.ב. ב'
    אני חייבת להכין מיץ סוכריות!

  • טלי  On 29/01/2011 at 18:24

    לימור!

    לא,את(-:

    כיף גדול לראות אותך פה. ומצחיק, את הפוסט הזה כתבתי מזמן מזמן, אבל הוא ממשיך לחיות תמיד, ובדיוק כמה שעות אחרי שנזכרתי בו והמלצתי לך לקרוא אותו, קבלתי ממנו ד"ש מפתיע כשכרמית(שהגיבה פה למעלה) העניקה לי כמה סוכריות עידוד אמיתיות וצבעוניות.

    אני אמנם באמת לא אוהבת לאכול סוכריות כבר מליון שנים אבל את הקונספט אני אוהבת גם אוהבת (-:

    בטח שאני זוכרת! (את קרשינדו והכוכב והמזרקה!)

    תכיני, תכיני, שתי לרוויה ודווחי איך היה. הבלוג שלי אמנם קצת בהקפאה לאחרונה, אבל הוא עוד יפשיר, לא רק עם ביקורות ספרים(אם כי גם), ואת מוזמנת תמיד (-:

  • לימור  On 30/01/2011 at 13:16

    אני אכין ואדווח (-:

  • טלי  On 30/01/2011 at 13:23

    יש!
    (-:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: