"אחרי השיר הזה אני הולך" – על ספר שירים של יהונתן גפן

מאת יהונתן גפן, יצא בהוצאת דביר 

יהונתן גפן יודע לכתוב. במשך השנים הוא הוציא המון ספרים וחלקם  – ספרי ילדים, ספרי שירה ופרוזה, נמצאים על המדף שלי.
הספר הזה הוא מעין לקט או דיסק אוסף, של ארבע קבוצות שירים שאין ביניהן שום קשר- שירי בוסר ישנים שגפן כתב כחייל צעיר, שירים מהספר הישן "מקום לדאגה" שאזל מהמדפים, שירים מהעשור האחרון ותרגומי שירה.

החיבור בין ארבעת השערים לא טבעי והוא נדמה כנובע משיקולים מו"ליים וטכניים יותר מאשר משיקולים ספרותיים, ובכל זאת, שכנות השערים מספקת פרספקטיבה מעניינת על הדומה והשונה בין שירתו המוקדמת והמאוחרת ובין השירה שלו לשירה של אחרים שעברה דרך פילטר התרגום שלו.
כל שער כולל שירים סתמיים, שירים קלישאתיים ולפעמים אפילו שירים מרגיזים ושירים שמנסים להרגיז  (כמו "אם את כבר עומדת/ שיר שוביניסטי מס' 302") אבל גם כמה פנינים אמיתיות, כמה שירים שנוגעים ברגש חשוף, ברעיון אמיתי, באדם, בזיכרון, ברגע, בלב.

מבחינה הזאת הספר הוא קצת כמו ספר בישול שמכיל מתכונים באיכות משתנה. אמנם בדרך כלל מבשלים בסוף בערך עשרה אחוז מהמתכונים שמופיעים בספר, אבל למען אותם מתכונים ולמען חוויית הדפדוף בספר כולו, שווה להשאיר אותו על המדף.

כדאי להקדיש תשומת לב לצד החזותי המוקפד, בעיצובה של עדה ורדי וצילומיה של דפנה צ'ילאג. הספר מחולק לארבעה שערים שאין ביניהם קשר תימטי או אחר, אבל צילומי הצבע שהם כמעט שחור-לבן שמופיעים לפני כל אחד מהשערים מצליחים לתת לכל שער את האופי והאווירה המתאימים לו וגורמים לכל הספר לדבר בשפה אחת, למרות הבדלי השנים והסגנונות בין השערים השונים.

גם הטקסטים האישיים שגפן כתב בתחילת כל אחד מהשערים הופכים את אוסף השירים הכמעט אקראי הזה לספר אחד. מעבר לזה, הם פשוט טקסטים טובים, ישירים וכנים, ומתוכם ממשיכה ללוות אותי התמונה מכמירת הלב והמצחיקה עד דמעות של גפן כחייל צעיר שניצב במסדר אחרי הקפצה באמצע הלילה, לקול צעקותיו של המפקד מתן וילנאי, כיוון שגפן התייצב עם נר דולק על קסדתו, נר שבאמצעותו הוא ישב כל הלילה באוהל וכתב שירים…

"אחרי השיר הזה אני הולך" הוא ספר שערוך מצוין וכולל שירים נהדרים, מרגשים ויפים לצד שירים חלשים וסתמיים. זה לא ספר השירים הכי טוב של יהונתן גפן אבל זה בהחלט ספר מעניין ונעים, ואני מקווה מאוד שאחרי השירים האלה הוא לא ילך לשום מקום…

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 24.9.09.

 

"אחרי השיר הזה אני הולך" באתר טקסט

המלצה של נוריתהה ב global report

יגאל סרנה – שכן מ"רשימות" וכותב רב זכויות, כותב על ועם יהונתן גפן בעקבות הספר הזה

ביקורת שלי על "רומאן אמריקאי" של יהונתן גפן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 24/09/2009 at 20:51

    גפן הוא דמות מורכבת. מעולם איני מצליח לראות בו משורר או סופר, ממש לא, אלא פובליציסט חד, סטיריקן, ופזמונאי מוכשר, גם אם נוטה לעתים למחוזות הקיטש. ובכל זאת, הכבש השישה עשר, הטקסטים שכתב לדני ליטני, יעל לוי ודיויד ברוזה, ובמיוחד אלבום המחאה שלו עם שלמה גרוניך על מלחמת לבנון הראשונה 'הווי ובידור' (1984) שהיה חץ ירוי בלב
    היכן שכאב, ובצדק. במיוחד השיר: 'אמא מכרו אותי לעגל הזהב', שהיה בו משום אמירה חדה על מה שישראל באמת ניסתה לעשות בלבנון.

  • טלי  On 24/09/2009 at 21:31

    נכון, מסכימה לגמרי. גפן הוא דמות מורכבת – יש דברים שהוא כתב שנוגעים לי בנימים העדינים ביותר, ויש פובליציסטיקה שלו שאני מסכימה איתה במאה אחוז ויותר, ויש פובליציסטיקה שלו שאני לגמרי לא מסכימה איתה בכלל, ויש שירים סתם.

    גם בספר הנוכחי כל המגוון הזה קיים, ואפילו ביתר שאת. הוא כתב המון, ומטבע הדברים, יש גם קש ולא רק זהב, אבל לפעמים, באור הנכון, גם הקש הופך לזהב, ויש לו לא מעט יצירות- שירים, פזמונים, שירי ילדים, סיפורי ילדים, שהם זהב אמיתי, בעיני, מה שעושה אותי טיפונת סלחנית בנוגע לשאר.

    אוי, אנחנו כל כך טובים במחאות אנטי מלחמתיות… לא יותר פשוט ויעיל להצטיין פחות במחאות ולוותר על המלחמות?….

  • שועי  On 24/09/2009 at 22:59

    ראיתי היום בחנות יד שניה ספרון שירה ערבי-עברי משנת 1974
    ובו מיטב שירי מחאה כנגד מלחמה וקריאה לשלום
    במהדורה דו לשונית
    של מיטב משוררים ישראלים ופלסטינים בני התקופה
    בעריכת יבי ונתן זך, כמדומני
    עם הקדמה משעשעת מאוד של ישעיה ליבוביץ (מה לו ולשירה, תמהתי)
    ובכל זאת, חלפו להן 35 שנים מאז
    ספרים, חוברות, וקריאות לשלום תתפרסמה במהדורות דו לשוניות

    הספר מזמן אזל
    המלחמות טרם אזלו

    והנה בקרוב אם תראה אור אנתולוגיה ערבית-עברית משותפת יראו עורכיה בכך חידוש גדול
    וצעד קטן וחיוני לקראת השררת השלום

    ואף על פי כן נוע ננוע
    כי בכל זאת ישנן עוולות בעולם שלא ניתן לעבור עליהן באדישות

  • מרית  On 25/09/2009 at 8:08

    אני מאלה שקונים ספרים בגלל הכריכה. (זה קרה לי למשל עם אבנר ברנר של דרור בורשטיין. קניתי אותו רק בגלל הכריכה, לא עמדתי בפני הציפורים ובסוף יצא ספר נהדר.) כריכה זה יצור כלאיים, גם אמור לייצג את הספר וגם להזמין, לפתות, אבל בלי שזה יהיה בולט מדי, אחרת זה מרתיע. ובשנה האחרונה, בכל פעם שאני הופכת ספר כדי לראות מי עיצב כריכה שמצאה חן בעיני – זה תמיד יוצא עדה ורדי.

  • טלי  On 25/09/2009 at 11:03

    שועי – נו, קנית?!? נשמע מעניין (אם כי אין לי ספק שחלק ממה שמופיע שם חנטרישי, אבל בכל זאת, חלק בטח טוב והייתי שמחה מאוד לקרוא).

    ואגב, אכן בקרוב תראה אור אנתולוגיה משותפת ועורכיה יראו בכך וכו' וכו'…

    ובכל זאת- מסכימה.

    מרית- העיצוב הזה שבה את ליבי, למרות שהכריכה עצמה לא כל כך, אבל השערים שבפנים כל כך כן!

  • טלי  On 25/09/2009 at 11:06

    כשמסתכלים בה מקרוב ובתשומת לב, הכריכה היא דוקא כן כל כך, לא יודעת עד כמה אפשר להבחין בזה כאן בקטן, אבל מרחוק היא נראית סתמית, גם כשהספר היה בידי התקשיתי להבחין במה שמצולם שם, ומבחינה זאת, של להזמין פנימה לתוך הספר, הכריכה הזאת לא הצליחה איתי. אבל בפנים, כאמור- תענוג.

  • שועי  On 25/09/2009 at 17:37

    דווקא לא רכשתי בסוף. כמו האסופה הטובה שיצאה בימי מלחמת לבנון הראשונה, אני רואה באסופות כאלה, מזכרות היסטוריות יותר מאשר חיבורים בעלי שאר רוח (בכלל, אני חייב לומר, כי עם הגיל וחידוד הפעילות בעולם, שירה פוליטית נראית לי דבר מופרך למדיי, מכל צד שהוא; לעומת זאת כתיבה/קריאה שיש בה קריאה לשיוויון, חירות,ואהבת-אדם (ערבות כלל-אנושית) נראית לי עדיין דבר נכון מאוד להגות בו ןלעשותו)

  • יולי  On 25/09/2009 at 21:36

    כאשר לא רציתי שהספר "שיני חלב" של יונתן גפן יסתיים לעולם, שירתתי בבסיס חיל האוויר ברמת דוד וכבי תל אביב ניצחה את צ'סקא (1976-7) חשבתי אז שיונתן גפן הוא פשוט גאון. לא רציתי שהספר יסתיים אף פעם. לימים הכרתי אותו אישית וזה היה קצת מאכזב אבל לא חשוב, העיקר שאני ממליצה לך טלי ולכל מי שמתעניין ושלא קרא לקרוא את "שיני חלב".
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=2131
    מי יודע, אולי יעמוד במבחן הזמן.

  • טלי  On 26/09/2009 at 12:48

    שועי – לגבי מלחמת לבנון הראשונה אתה מתכוון ל"שדמות"? החוברת ההיא עד היום עומדת בצורה חזיתית בסלון של סבתא שלי.

    נדמה לי ששירה פוליטית יכולה להיות טובה או אפקטיבית או גם וגם אך ורק כאשר יש בה קריאה אנושית-ערכית- רגשית שכזו…

    יולי- קראתי אותו בתיכון, בגיל 16 או משהו, הייתי הולכת לספריית בי"ס וקוראת אותו שם, בהמשכים, מעדיפה לא לחזור אליו כמבוגרת, לא רוצה לקלקל.

    גם אני חשבתי לפרקים שהוא גאון, אבל דווקא לא מהספר הזה, יותר מספרי וחלק משירי הילדים וגם חלק משירי המבוגרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: