ס מ ד ר

 עברו בדיוק שנתיים מאז שפרסמתי את הפוסט הזה, ושוב ארבעה בספטמבר, ושוב הזמן של סמדרי.  שוב הזמן להקדיש את המילים הקטנות האלה שלי, באהבה גדולה, לזכרה של סמדר אלחנן הזכה והמתוקה.

היום יום שבת ולא חמישי ועברו כבר שלוש עשרה שנים, אבל כל השאר נשאר בדיוק אותו דבר, בעיקר הגעגוע.

בארבעה בספטמבר 97', לפני אחת עשרה שנים, היה יום חמישי, כמו היום.

הייתי בדיוק בת עשרים וחודשיים, יום קודם הגשתי את המטלה האחרונה בקורס "פסיכולוגיה בחינוך" באוניברסיטה הפתוחה, ובכלל לא תכננתי שייצא מזה תואר.
כמה ימים קודם התחלתי לעבוד כמטפלת של ילדה בכתה א', ועדיין קצת התרגשתי מזה.
אחרי העבודה הלכתי לסבתא שלי ואכלנו יחד ארוחת צהריים. בשלב מסוים דיווחו בטלוויזיה על פיגוע בירושלים, אבל שלא כהרגלי, לא היה לי כוח לראות. הייתי פתאום נורא עייפה והלכתי לישון. אחרי הצהריים הלכתי להסתפר. התספורת יצאה ממש גרועה. סתם יום כזה.

מאוחר בלילה שמעתי רדיו במיטה. במהדורת החדשות של שתיים או שלוש בלילה, אמרו שבפיגוע נהרגו שלוש ילדות בנות 14. הזדעזעתי, אבל גם הוקל לי. בת דודתי הירושלמית הייתה אז בת 15 וטעיתי לחשוב שסמדר בדיוק בת גילה. נשמתי לרווחה למחשבה ששתיהן בסדר, והלכתי לישון.

כשקמתי בבוקר, נודע לי שסמדר נרצחה.

 אני לא חושבת שהבנתי מה זה אומר. לפעמים אני חושבת שאני עדיין לא מבינה.

אמא שלי הכירה את נורית באוניברסיטה בירושלים, כשנורית הייתה בהריון עם סמדר. החברוּת החזקה ביניהן התפתחה לאט לאט, ובשלב מסוים חילחלה גם אל המשפחות.
הזיכרון הראשון שיש לי מסמדר נוצר כשליוויתי את נורית שהלכה לאסוף את סמדר מחוג בלט. אני הייתי בערך בת עשר, היא הייתה בערך בת ארבע ואני זוכרת אותה עומדת שם בחוג ומחייכת אלינו, ילדונת מתוקה עם בגד גוף ושתי קוקיות בלונדיניות קטנות, קוקיות של ילדה שהשיער שלה רק התחיל להתארך.

הייתי גדולה ממנה בשש שנים, אבל היינו חברות.

ונשארו לי מזה רק רסיסי זיכרונות.

אני זוכרת איך הם באו אלינו לכמה ימים בחג שבועות, איך הלכנו לים ואיך אכלנו גלידה בבית קפה בצורת ספינה שהיה אז ממש על הים בטיילת בת גלים בחיפה. נשארנו שם עד מאוחר ובדרך חזרה כולנו, כל הילדים, התלהבנו מהמחשבה שכבר אחרי חצות ו"עכשיו כבר מחר".
נדמה לי שבביקור ההוא צולמה התמונה היחידה שבה רואים את סמדר ואותי ביחד. כולנו משחקים בחול, אליק וגיא, האחים הגדולים של סמדר, שוכבים על החול וחופרים תעלות עמוקות לארמון, סמדר מסתכלת עליהם ואני יושבת מאחוריה ושמה לה ידיים על הגב. בטח מרחתי לה קרם שיזוף, אבל זה נראה כאילו שאני מטפלת בה או שומרת עליה. אני לא מוצאת את התמונה הזאת עכשיו, אבל אני שמחה שהיא קיימת. תמונה לא ממש ברורה ולא ממש מוצלחת, אבל זאת ההוכחה היחידה שיש לי שזה קרה באמת.

אני זוכרת איך ישנתי אצלה בחדר שלה בירושלים, מיטה ליד מיטה, איך פטפטנו חצי לילה והתגלגלנו מצחוק. "ראיתי גירית מעוכה על הכביש", היא אמרה לי. אין שום דבר מצחיק במשפט הזה, אבל המצאנו בעקבותיו תילי תילים של המצאות וסיפורים וצחקנו וצחקנו וצחקנו.

אני זוכרת איך קראתי לה סמדרוּלה. נדמה לי שזה מצא חן בעיניה.

אני זוכרת איך היא טיפסה על ארון הבגדים של ההורים שלה, כמו קופיפה קטנה או ילדת קרקס, ואיך היא הראתה לי את השיטה שלמדה מסבתא שלה לציפוי שמיכת פוך. היא הפכה את הציפה והחליקה אותה על השמיכה בקלות, כמו קסם. והיא סיפרה לי סוד של ילדות, שהבטחתי לא לגלות לאף אחד, סוד קטן ודי טיפשי שייסר אותה במחשבות.

אני זוכרת איך נסעתי עם סמדר בפעם הראשונה לבד באוטובוס מירושלים לחיפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי נסיעה בינעירונית ארוכה בלי מבוגר, אבל לא פחדתי בכלל, כי אני הייתי הגדולה, אני הייתי האחראית, אני שמרתי עליה. כשהגענו לחיפה, ראינו את תחילת העבודות על הגנים הבהאיים החדשים. היא שאלה אותי מה זה "גנים תלויים" ואיך יוצרים אותם ולי לא היה מושג אבל הבטחתי לה שבעוד כמה שנים היא תוכל לראות בעצמה.
ומאז זאת נהייתה מסורת, כל חופש גדול סמדר הייתה באה אליי לכמה ימים. אין לי מושג מה עשינו יחד, אבל היה לנו כיף.
הסרט "הסיפור שאינו נגמר" הוא הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים. רובן בזכות סמדר, שביקשה לצפות בו בכל פעם שהתארחה אצלי. ראינו יחד בוידיאו גם תכניות של "זהו זה" ו"העולם הערב". כשהיה הומור "של גדולים" שהיא לא הבינה, הסברתי לה את הבדיחות.

אני זוכרת איך באנו אליהם פעם אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן, ופחדתי שסמדר לא תזכור אותי. עליתי בחשש במדרגות הארוכות של הבית היפה ברחוב רשב"א, ועוד לפני שעשיתי צעד אחד לתוך הבית, סמדר כבר זינקה עליי כאילו נורתה מתוך תותח מהקצה השני של הבית, היא קפצה עליי וחיבקה אותי ושמחנו יחד כאילו נפגשנו רק אתמול.

באנו אליהם לירושלים כמעט כל חנוכה, ותמיד קיוויתי שיירד שלג. בדרך כלל זה לא קרה, אבל אני זוכרת איך פעם אחת התעוררנו בבוקר, בחדר של סמדר, וראינו מהחלון שהחצר לבנה. בשביל ירושלמים אמיתיים זה לא היה שלג רציני, אבל לי זה הספיק.

פעם הלכנו עם סמדר לבית קפה בחצר ירושלמית ישנה ויפה. המלצר התעכב קצת, ובזמן שכל המבוגרים ניסו לסמן לו סימנים, סמדר, שהייתה אז אולי בת חמש או שש, פשוט קמה, דילגה לעבר המטבח והסבירה למלצר בביטחון כל מה שרצינו.

ולמרות זאת, היא הייתה ביישנית. ושקטה, ועדינה. 

המלצתי לה על ספרים והשאלתי לה ספרים שאהבתי בגילה, והיא תמיד התלהבה מכל הקשקושים שהיו לי – מדבקות, מחקים, מיניאטורות, שטויות של ילדות, ושאלה אם אני יכולה לתת לה. לפעמים הסכמתי. מה שהיה כבר קצת תינוקי בשבילי, נחשב מאוד בוגר ואטרקטיבי בעיניה…

כשאחיה הקטן יגאל נולד, באנו לבקר ולראות את הפלא.
סמדר ביקשה ממני לשבת איתה בחדר של גיא- הוא רצה שהיא תקליט לו מרתון של הביטלס מהרדיו. ישבנו שם יחד שעות, שומעות שירים של הביטלס ומשחקות עם יגאל התינוק, והמצאנו סיפור על סוּפר-יגאל, הגיבור שממיס את המכשפות הרעות בחיוך אחד.

אחרי כמה שנים, כשהוא גדל קצת, לקחנו אותו פעם ביחד לגן מאגנס, בסוף הרחוב. שיחקנו בגן המשחקים ולא שמנו לב שנהיה יותר ויותר קר, עד שהתחיל לרדת שלג. בדרך הביתה, בין פתיתי השלג, סחבנו אותו על הידיים בתורות – קצת אני וקצת היא. כשהגענו התיישבנו כמעט על התנור והרגשנו נורא אשמות על שהקפאנו את הילד. בעיקר אני, כי הייתי יותר גדולה…

נדמה לי שבפעם האחרונה שנפגשנו היא הייתה בת 13. היא התחילה ללבוש בגדים גדולים של האחים שלה, ופתאום נזכרתי שיש לי המון בגדים שכבר קטנים עליי. נתתי לה מעיל סגול ואוברול ג'ינס ועוד כלמיני בגדים, והיא הייתה מאושרת.

בתמונה שאני הכי אוהבת, סמדר צוחקת וחיה כל כך. אני אוהבת את התמונה הזאת גם בגלל ההבעה, וגם בגלל שהיא לובשת את האוברול שהיה שלי ועבר אליה באהבה.

היא כבר הייתה ילדה גדולה, התלהבה מהפרחים המיובשים שראתה בחדר שלי ואני החלטתי בשקט שאקנה לה כאלה בפעם הבאה. לא הספקתי. שנה אחר כך, הבאתי ללוויה שלה פרחים מיובשים. זאת הייתה המתנה האחרונה שיכולתי לתת לה.
סמדר רצתה מכנסיים מתרחבים כדי ללבוש למסיבה של ילד מהכיתה שלה, ונסענו יחד למרכז הכרמל, רק שתינו, לחפש לה מכנסיים כאלה.
אני לא זוכרת אם בסוף מצאנו או לא, אבל הסתובבנו יחד בחנויות, פער הגילים בינינו כמעט ונעלם, והגענו באחור ברגע האחרון לפני שהם היו צריכים לחזור לירושלים, לפני עידן הפלאפונים והזמינוּת.

בארבעה בספטמבר 97', לפני אחת עשרה שנים בדיוק, שבועיים לפני יום הולדתה הארבעה עשר, כמה ימים אחרי שהתחילה ללמוד בכיתה ט', סמדר הלכה אחרי בי"ס למדרחוב בן יהודה עם חברות. הן רצו לקנות ספרי לימוד, ונדמה לי שגם מתנת יום הולדת לילד מהכיתה.

יחד עם סמדר נרצחו בפיגוע חברתה סיון זרקה וגם הנערה יעל בטווין ושני אזרחים נוספים.

הרגע בו כרעתי על האדמה מול הקבר של סמדר בקיבוץ נחשון, שם היא קבורה ליד סבא שלה, מתי פלד, הרגע הזה בו נפרדתי מהחברה הקטנה שלי בתוך המון האנשים הבוכה, והגוף שלי רעד כולו, הוא כנראה הרגע הקשה ביותר בחיי.

 ועכשיו, עכשיו המוות של סמדר משתלט על החיים שהיא חייתה.
עכשיו אי אפשר לחשוב על סמדר בלי לחשוב על המוות המחריד שלה, ודווקא לכן רציתי דווקא היום, לספר קצת על החיים שלה, סיפורים קטנים ורגילים, כמעט משעממים, על ילדה אחת מתוקה ויפה ומקסימה וחכמה ומלאת אור, שזכיתי לאהוב.

בני משפחת אלחנן המדהימים, המשפחה הנהדרת של סמדרי, עושים כל שביכולתם ולמעלה מזה כדי שלא יהיו עוד אסונות כמו שלהם, כדי שעוד ילדות וילדים וגברים ונשים לא ישלמו בחייהם את מחיר המלחמה והכיבוש והקונפליקט המדמם והמיותר כל כך שכולנו כלואים בו, כדי לעצור את מעגל הנקמה העיוורת וחסרת התכלית וכדי לחסוך מאנשים אחרים, משני הצדדים, את הגיהנום של האובדן.
הם בין המייסדים והפעילים של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ושל תנועת לוחמים לשלום וכל אחד מהם עושה כל שביכולתו, בחינוך ובתיאטרון ובתקשורת ובכל אמצעי אפשרי, כדי לעצור את הטירוף והמוות.
הם אבלים על סמדרי שלהם ואבלים על עביר עראמין המתוקה שנרצחה בידי חייל מג"ב, והם יודעים שזה אותו כאב. בדיוק אותו כאב. ואני מסכימה איתם בכל ליבי.

סמדר לא היתה קרובת משפחה שלי ולא היתה החברה הכי טובה שלי. היו לי חברות בגילי, ולה היו חברות בגילה – זה טבע העולם. לא נפגשנו לעיתים קרובות, אבל אהבתי אותה, והיא אהבה אותי, ולמרות הכאב העצום, אני אסירת תודה על כך.

אני חושבת על סמדר בכל פעם שאני עוברת ליד הגנים הבהאים החדשים שהיא לא הספיקה לראות.
אני חושבת עליה בכל פעם שיורד שלג בירושלים, ובכל פעם שיש בחיפה פסטיבל הצגות ילדים, שאליו הלכנו יחד כמה פעמים, ובכל פעם שאני מצפה שמיכת פוך בציפה נקייה. אני חושבת על סמדר בכל פעם שאני עוברת ליד מדרחוב בן יהודה ובכל פעם שהפנים היפות שלה מסתכלות עליי מהתמונות שמונחות בפינת הבית שלי, ומהתמונות הרבות שממלאות את הבית היפה והחם של משפחת אלחנן.
סמדר עוברת לי בראש כל לילה לפני שאני נרדמת, ולפעמים לפעמים, כשיש לי מזל, היא גם באה לבקר אותי בחלום. אני חושבת על סמדר כשאני רואה ברחוב, בבריכה או בטלוויזיה ילדות יפות עם עיניים חכמות, שיניים קצת בולטות, שיער בלונדיני או שטיני וחיוך שמשלב ממזריות וביישנות.
ואני חושבת עליה היום, כמו כל שנה בארבעה בספטמבר.

סמדר אמרה לי פעם, כמו שהרבה ילדים אומרים, שאסור להגיד על משהו שהוא "נורא טוב". היא אמרה לי שבמילה "נורא" מותר להשתמש רק לדברים רעים.

אבל נורא אהבתי את סמדר. ואני נורא נורא נורא מתגעגעת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 04/09/2008 at 15:00

    במדרחוב בירושלים
    אני זוכרת את הזעזוע כשהתברר שהיא הבת של רמי אלחנן שהיה מעצב גרפי שמאוד אהבתי את עבודותיו.
    אני זוכרת שהוא השתמש בתמונה שלה כילדה קטנה לקמפיין של מרצ (כמדומתני) עם הכיתוב "לסמדר מגיע יותר ממה שהליכוד יכול" (או משו דומה לזה)
    ואני זוכרת שאת הראיון הטלוויזיוני עם אמא של סמדר אחרי האירוע הנורא, באותה תקופה של פיגועים איומים ואת הסירוב שלה לדיון עם ביבי שהיה חבר של המשפחה מימי הנעורים
    וזה מצמרר אותי הפוסט הזה.

  • שיר  On 04/09/2008 at 16:32

    דורי מנור כתב ובכל פעם שאני קוראת אני נחנקת:

  • שיר  On 04/09/2008 at 16:33

    בגלל היופי העצוב של דברייך.

  • מיכל  On 04/09/2008 at 16:46

    סיפורים קטנים ולא רגילים, ובכלל לא משעממים כתבת.
    קשה מאוד להכיל את כמות האהבה שהבאת לטקסט הזה, עם הסוף הטראגי. הלב נקרע.
    יהי זכרה ברוך.

  • חני  On 04/09/2008 at 19:17

    איזו ילדה מקסימה, וכמה יפה כתבת. והצילום השחור לבן עם הכיתוב "די לכיבוש" שובר את הלב.

  • משה  On 04/09/2008 at 21:06

    קישור לרשימה: "על לב של אבן ושלוש אימהות נטולות אימהוּת" מאת נורית פלד אלחנן:
    http://www.notes.co.il/sakal/21896.asp

    מתוך הרשימה:
    זו מלחמה קיומית. מלחמה על החיים האמיתיים שלנו." אומרת אחת האימהות. בזה את צודקת. זוהי אכן מלחמה קיומית. ממשלת ישראל, שאין כמעט אחד מבין חבריה שאינו מצוי בחקירה משטרתית זו או אחרת, על שוחד, על גניבה או על הטרדה מינית, ממשלת עבריינים-לכאורה זו, שכולכם ששים לתמוך בה ולהתרפק עליה, אכן מביאה אותנו לאבדון. ביצר הבלתי נשלט של בכיריה להפגין את אונם הם משלחים במכות מחץ את כל הזרעים – זרעינו – ומשחיתים אותם לריק. לא את זרעיהם אימהות יקרות הם משחיתים, את זרעינו. כן, זו מלחמה על הבית, אך מי הורס את הבית אם לא חבורת נהנתנים זו?

  • משה  On 04/09/2008 at 21:13

    "אֵם", שיר המוקדש לנורית פלד אלחנן מאת דורי מנור, מתוך הספר "בריטוֹן" (הוצאת אחוזת בית, 2005) .

  • אילנה  On 06/09/2008 at 18:24

    אני זוכרת,
    את הפיגוע ההוא, את שלוש הנערות, את סמדר ואת משפחתה המיוחדת, את החיוך שלה.
    עכשיו אזכור קצת אחרת.
    תודה

  • תמי  On 04/09/2009 at 12:09

    אני זוכרת את הפיגוע הזה, היתי בדיוק באותו מקום באותה שעה יום קודם.
    אני זוכרת גם את הפוסט הזה מלפני שנה, והוא עודו נוגע וכואב ומלא, בכל זאת, בחיים.

  • מרית  On 04/09/2009 at 12:13

    עצוב עצוב ויפה
    מחבקת אותך

  • שועי  On 04/09/2009 at 12:58

    מצטרף לחיבוק

    וגם לתובנה שהזמן לא מרפא
    והדברים במידת מה, נותרים כפי שהיו, פתאומיים ובלתי מוּבָנִים

  • תימורה  On 04/09/2009 at 14:16

    ובזכותך אני חושבת על סמדר – שלא הכרתי – לפחות פעם בשנה.

    הצעה: כתבי בכותרת את שמה המלא של סמדר, כך ייקל על אנשים ממקומות אחרים להגיע אל הפוסט האוהב והמנציח שלך.

  • שרון רז  On 04/09/2009 at 22:28

    מה קורה כאן היום ברשימות, הכל מאוד עצוב, כתבת מאוד מרגש ונוגע, מאוד כואב

  • יולי  On 05/09/2009 at 8:38

    טלי יקרה, החזרת את סמדר לחיים כאן ועכשיו. בכיתי, צחקתי, אהבתי ונחנקתי
    מדמעות. תודה רבה.
    משפחת אלחנן הם מקור השראה בשבילי בשתיים עשרה השנים האלה.
    המילים שנשאה נורית (אמה) באזכרה של עביר ארמין מאוד ראויות לפרסום. אוליאת תמצאי דרך.

  • טלי  On 05/09/2009 at 11:40

    בניגוד למנהגי, כאן אני לא רוצה להיכנס לדיונים, זה לא המקום.

    אבל תודה לכולכם על האמפתיה, המילים, הזכרון והדמעות.

    יולי- המילים של נורית אכן מאוד ראויות לפרסום, והן פורסמו מזמן-

    http://www.theparentscircle.com/hebrew/articleMain.asp?id=59

  • יולי  On 05/09/2009 at 21:11

    איזו אישה היא נורית פלד אלחנן!
    הלוואי ויירבו כמותה

  • עידית פארן  On 06/09/2009 at 17:20

    שדילגתי מעל הכאב
    כאילו שהוא ישן
    והוא לא, אולי הוא נח קצת אבל כשעוברים לידו הוא ממש שם לב שעוברים לידו
    אז קראתי את זה כבר לפני כמה חודשים
    וסמדר נהייתה בשבילי ציור של ילדה מקסימה
    וזה כל כך עצוב, ומיוחד
    וכל כך יפה שהכרת לנו אותה ככה שגם אנחנו רוצים לעטוף בשבילה שמיכת פוך לבנה…

    (וטלי….אנחנו מבקשים עוד קצת "סיפורים קטנים ומשעממים " על סמדר…כי מה שסיפרת עד כה נפלא)

  • שוֹעִי  On 04/09/2010 at 22:40

    יהי זכרהּ בּרוּך, ושהאלימוּת הישראלית-פלסטינית והשנאה ימוגו מלבבות כולנו.
    לא עוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: