פוסט אורח(ת) – מאמר של שהם סמיט על תעודות בחינוך ה"רגיל" ובחינוך הדמוקרטי

ביום שישי האחרון התפרסם במוסף "הארץ" מאמר מצויין של שהם סמיט על תעודות סיום בי"ס ומה שעומד מאחוריהן ועל התעודה של בתה מבי"ס ממלכתי "רגיל" מול התעודה של בנה מבי"ס דמוקרטי.

כבר כתבתי פה קצת (לא מספיק…) על הקשר שלי לחינוך הדמוקרטי, וכשקראתי את המאמר התלהבתי  וחיפשתי אותו ברחבי הרשת כדי לשים כאן קישור. לא מצאתי גרסא וירטואלית שלו, אבל מצאתי משהו הרבה יותר טוב – שהם סמיט שלחה לי את הנוסח המקורי  של המאמר ואישרה לי לפרסם אותו כאן. אני מסכימה עם כל מילה ששהם כותבת כאן על תעודות, על חינוך ועל בכלל, מכאן והלאה המילים כולן שלה:

 

וזאת לתעודות -מחשבות אחדות בעקבות תעודות סוף השנה של ילדיי

שהם סמיט

 

"זאת לא תעודה!" הכריז אבי לאחר שסיים לקרוא את תעודת נכדו, בוגר השנה השלישית בבית הספר הדמוקרטי "קהילה". "תעודה נראית כך!" אמר כשהוא מנפנף בתעודת "מחצית ב'" של הנכדה הבכורה, בוגרת כתת המחוננים בבית הספר הממלכתי "גרץ".

אני מכירה את בתי מיום היוולדה, מודעת לכישרונותיה ולחולשותיה, אבל "התלמידה כץ נור", כפי שהיא מכונה במוסדית זרה לי. יתרה מזו, כשאני קוראת ברובריקות המיועדות לכך כי אותה תלמידה "מגלה עניין בחומר הנלמד" בשיעור טכנולוגיה; גם מגלה "בקיאות ברצף האירועים בתקופת רומי העתיקה" בהיסטוריה; כי ציונה בספרדית הוא לא פחות ממצוין; וכי "הנה מגלה יחס של כבוד כלפי מוריה", אני מרגישה מרומה. והרי נור עצמה התלוננה באוזני לא אחת כי היא לא סובלת טכנולוגיה, כשאחיה הקטן שאל לפני מספר ימים מה זה קליגולה, ענתה ללא היסוס "מותג נעליים", בספרדית היא שבה ומשוררת באוזננו את השיר שלמדה בתחילת השנה, ובאשר לכבודם של המורים – למען כבוד הילדה מוטב לשתוק. פעם, שאלתי את מורתה מה פשר הביטוי "שולטת למדי בכפל וחילוק" ואף תהיתי איך אפשר לשלוט למדי? – אולי כמו ששולטים למדי על עם אחר? "את ההערכות" הסבירה לי, "נותן המחשב. לכל ציון מוצעות כמה אפשרויות."

על "התעודה" של בני ( היא "תעודה" רק במובן היותה תחליף למסמך הפורמאלי) הנראית כמחברת צנומה, צבעונית, לא מופיעה המילה תעודה – רק שם בית הספר ושמו של בני באותיות גדולות. עמודה הראשון של המחברת הוא תצלום צבעוני ובו נראים ינאי וחבריו בחברת החונכת שלהם. עמוד שני הוא "המשוב שלי", כתוב בכתב ילדי: "נהניתי מאוד מהעבודה על ג'ון לנון (…) הייתי רוצה שבשיעור חלל ילמדו יותר תוכנות של בניית כוכבים", כך בין השאר כותב ינאי בן התשע (בלי אף שגיאה) . יתר ארבעה-עשר העמודים הם משובי המורים – מרביתם, אגב, גברים. נדמה לי שגם מי שאינו מכיר את בני וייטול לידו את המחברת יוכל להשתמש בהערכות המורים ולצייר את הילד הזה בעיני רוחו: "השנה היית אורח קבוע בספרייה ואין ספק שזה הורגש באווירה", "תיקנת שגיאות בעבודות של ילדים", "היה נעים ליהנות מן ההומור שלך", "אתה יודע להאזין", "אתה התלמיד שכל מורה מאחל לעצמו", "לפעמים נגררת להפרעות קלות", "לפעמים קשה לך לקבל הפסד של הקבוצה שלך , אפילו אם זה רק שעשועון!" "ילד מצחיק- לפעמים פורץ בשירת החיפושיות.", "תענוג לראות אותך מערבב פלסטלינה!" "נדמה לי שיש לנו עולם ערכים משותף. שמחתי לראות שיש בך אומץ להתריע על זכויות של אחרים". מורה אציל נפש כתב: "ינאי היקר! במשוב כתבת לי שלפעמים אני צועק יותר מדי. אני מסכים. לפעמים קצת קשה ללמד אתכם ואני מאבד את סבלנותי. אני מקווה להשתפר בנושא בשנה הבאה."

כבר שלוש שנים שאני מנסה לשכנע את אבי להכיר בבית הספר הדמוקרטי שבו לומד – ומתחנך – נכדו. "אפילו משרד החינוך מכיר בו!" – אני שולפת את טיעון המחץ הטרי, שכן רק בשנה האחרונה, שנתו הרביעית של בית הספר, זכה להכרה המיוחלת. אבל אבי, תוצר של מערכת חינוך אנגלוסכסית נוקשה, אדם שלא ביקר בבית-ספר ישראלי טיפוסי (ממלכתי) מזה למעלה מעשרים וחמש שנים – וגם אז, כמרבית ההורים, ראה אותו ברגעיו הייצוגיים (טקסים וימי הורים) – אבי דבק בעמדותיו. לדידו, בית הספר הוא מוסד שבו מנחילים בני המעמד הגבוה (מורים) לבני המעמד הנמוך (ילדים) עובדות מתחומי ידע מובהקים ( מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה) ולא מקום שבו הילדים בוחרים לעצמם שיעורים עם שמות משונים כמו "פה ושם בארץ ישראל" ( את השיעור הבינתחומי הנפלא הזה, מעין "שיעור מולדת" המשלב גיאוגרפיה, היסטוריה ותנ"ך, מעביר אב מתנדב, עיתונאי).

לתפיסת אבי, בית ספר אינו בית ספר בלי שיעורי בית, מבחנים, ציונים וגם עונשים. בבית ספרו של אבי נקטו בעונשי גוף, הוא הולקה לא פעם, ועוד יותר חזק כששבר את כל העציצים בחדר המנהל – ועובדה! יצא ממנו כימאי מצליח, בעל שם בתחומו. לשיטת אבי, בית-ספר הגון הוא מוסד מאורגן המסווג את תלמידיו על פי רמתם: ילדים טיפשים נשלחים לכתת טיפשים, ילדים חכמים לכתת חכמים, ילדים בינוניים מאכלסים את כתות הבינוניים: כך כל-אחד לומד בקצב המתאים לו ולא מפריע לשני. "מה יעשו בבית ספר שכזה בילד שאינו מגלה כישרון מתמטי מובהק בגיל שש, ולעומת זאת מצטיין בלשון?" לפי אבי, "אין הרבה ילדים מסוג זה", וגם בשבילם הפיתרון פשוט: "עורכים מבחנים כלליים, מקבלים ציון ממוצע, ועל פי ציון זה מסווגים את הילדים לכתות ברמות השונות." על טענתי כי שיטה שכזו פוגעת אנושות במרבית התלמידים, נוטעת בהם תחושת ערך-עצמי נמוך, לא מאפשרת להם לזהות את תחומי החוזק שלהם, פוגמת הן בצמיחתם האינטלקטואלית הן בזו הרגשית ומניבה, בעיקר, פועלים צייתנים או ממורמרים תשובותיו הן: א) זו בעיה שלהם. ב) המדינה זקוקה לפועלים.

איני נחרצת כמו אבי. בית הספר הדמוקרטי איננו בית-ספר מושלם בעיני, כשם שלא כל בית-ספר ממלכתי הינו גיהינום עלי אדמות. בעשור האחרון, במסגרת "מפגשי סופר" של "סל-תרבות" ומפגשי "סופר-אורח" של משרד החינוך, שהיתי שעות ארוכות בין כותלי בתי ספר. עצם קיומם של מפגשי-סופר עם תלמידים היא ראייה לכך שיש במשרד החינוך מי שדואג לקיומם של פרויקטים יפים ומשמעותיים, אך הללו – וכך עולה לא רק משיחות עם תלמידים אלא גם עם מורותיהן- מזדהרים בתוך היום-יום האפור של הוראה פרונטאלית, לקונית, מדבירת חומר-לימוד. לא מעט מורות לספרות התלוננו באוזניי כי אין להן זמן לפתח שיחות על יצירות שנקראו, שיחות התורמות לא רק להעמקת חוויית הקריאה אל
א גם להעמקת ההיכרות עם התלמידים ולהכרות הדדית : כבני אדם – לא רק כמורים ותלמידים. כך, ולא באמצעות כל מיני סיסמאות מנויילנות, תקועות על לייסטים במסדרונות, מייצרים הקשבה וקבלת האחר. כך , ולא באמצעות פלקטים עם תרשימי זרימה (קישוט מסדרונות מצוי ) משיגים "שיפור אקלים בית-ספרי" או "יוצרים אקלים סובלני".

גם במערכת הממלכתית ניתן למצוא מורים ( מרביתם המכריע ממין נקבה) שבחרו בהוראה מתוך רצון אמיתי לקחת חלק בתהליך עיצובם של אנשים צעירים, מורים שמתאמצים לפרוץ לעצמם שבילים בתוך תכניות הלימוד הנכפות עליהם, מורים שאינם נרתעים מהטלת ספק, מורים קשובים, מורים המכירים בכך כי אל לו למלמד לחדול מלימוד. ועדיין, מול פס הייצור של בוגרות סמינרים מנמיכי-דרישות הולכים אנשי חינוך אלה ומתמעטים, נשחקים, מתקפלים מול אילוצי המערכת, צמצומיה ופעולתה האוטומטית כזרוע של מדינה – אלימה וכובשת.

אני מצטמררת כשאני חושבת על בתי יושבת בכתה מתחת לפניו המחייכים של נשיא המדינה החשוד באונס. אני נחרדת כאשר אני חולפת במסדרונות בתי ספר מקושטים בתצלומי ענק של משחתות ומטוסי-קרב או צופה באיזה ספקטקל יום-הזיכרון לחללי צה"ל, שבו, רוקדים על הדם וחוגגים את השכול באמצעות אקט קרנבלי-מורבידי של הפרחת עשרות בלונים שחורים השמיימה למצהלות הילדים ( הפקה-הפקה!)
נבוכתי – בבית ספרה הקודם של בתי – כשנתקלתי בשגיאות כתיב במכתבי המנהלת "להורים שלום" או בשירה הזאת, החיגרת, שמשום מה מנהלות חשות צורך לחטוא בה בפתח השנה ובסופה . נבוכתי כשנקלעתי, ולא פעם אחת, לחדר מורים שבו עסקו מורות ברוכלות של תכשיטים , תמרוקים , כרטיסים למופע "סקס היתולי" או לסיור שבו, בדרך לבית-ביאליק, הנחילה המורה לילדים את המידע : "ברחוב שינקין נמצא קפה תמר שעליו כתב יאיר לפיד את שירו המפורסם". עיני נתלחלחו כשראיתי ילדה בוכייה עומדת בפתח חדר-מורים הומה – ואיש לא ניגש לשאול למה.

כל הדברים האלה – ורבים אחרים – נחסכים מבני. בני אוהב את בית ספרו ומוכן להצהיר על כך – כל עוד אינו נמצא תחת הפנומברה של אחותו, היא שהודיעה לו כי "לאהוב את בית הספר זה חנוני." "חנון" ו"הומו" הן קללות נפוצות בחצרות בתי-ספר. איני משלה עצמי כי "הומו", כקללה, אינה נשמעת כלל בחצר "קהילה" ( בעיקר מפי ילדים שלמדו, קודם לכן, בבתי ספר "רגילים") אך אין לי ספק כי כאשר היא נקלטת באוזני איש-צוות (בחצר נוכח תמיד איש צוות) ידע זה להעמיד את "המקלל" במקומו ולהשתמש באירוע כמנוף לדיון פתוח – ולא סמוק – בנושא ( מה גם שב"קהילה" יש נציגות הורית גאה) . לא התפלאתי כשבתי סירבה לבוא להפגנת ההזדהות עם הקהילה ההומו-לסבית ( הסיבה: "הפגנות זה לא כיף") . בני הצטרף אלינו, גם פגש שם כמה מחבריו . אפשר כמובן לייחס את תגובותיהם השונות להיותם בני גילים שונים , ועדיין, פתיחותו של בני לאנשים השונים ממנו, היא בוודאי הישג הנזקף גם לזכות בית-ספרו. אם תשאלו את ילדיי מה זה "קבלת האחר" – מושג המפומפם לא מעט במערכת הממסדית – בתי תספק לכם הגדרה. בני, כך אני מעריכה, יאמר "אין לי מושג", אך יקבל בטבעיות, למשל את העובדה שיש בבית ספרו מורה חובש כפה שחורה ועוטה ציציות (שאיננו מורה לתלמוד או תושב"ע ).

כל הדברים האלה אינם מדברים אל אבי. הוא איש של מספרים ובתעודת נכדו אין ולו מספר אחד, רק מילים היוצאות מן הלב. "מספרים לא משקרים לך!" אומר אבי, אבל כסבא טוב, ואולי מפני שגם בו נחרטה אותה חוויה מכוננת של "הצגת התעודה לבני המשפחה", הוא מקפיד לשקר לילדים, ומשבחם על הישגיהם; את שניהם.
הנה חלפה עברה לה עוד שנת-לימודים, עוד שתי תעודות נתחבו למגירה, ובפי שוב נותר אותו טעם מריר, טעם של כישלון, כאילו אני היא שהביאה תעודה "רעה", תעודתה של אם שכשלה בבחירת מוסד חינוכי לבנה ומקריבה אותו על מזבח רעיונותיה ההזויים (ובשלב זה, כל עוד בית הספר ממומן בכספי ההורים, גם את חשבון הבנק המשפחתי) . לא נעים להודות בכך, אך בעמדי לפני אבי, מדי שנה עם הצגת התעודות (שתי התעודות, ולא משנה מה דעתי עליהן) אני חשה כתלמידה, חרדה ומצפה לאישור הנכסף. אני אם, לא כל-כך צעירה, המבצעת ניסיון ילדותי, פתטי, לשחזר, באמצעות ילדי, את אותו טקס קדמון, מעין חג-ישראל נוסף, דו-מועדי, יום כיפור-קטן של ילדים, שבו נמדדים הישגיהם, נשקלים, משוקללים, ונכתבים ונחתמים באותו דוח עליון – התעודה.

למי נועדו התעודות? כילדה הייתי משוכנעת כי מטרתן להעביר את הישגיי וכשליי – האמיתיים והמדומים – לידיעת הוריי. מסמך שהממסד מנפיק כדי להפוך אותי שקופה בפניהם. מסמך שטינקרי. למזלי, הייתי תלמידה טובה ( ואולי חסר לי שלא…) ולכן, בשבילי, היה יום חלוקת התעודות יום חג. ביום הזה קיבלתי קרדיט על עמל של חודשים, חשתי התעלות, התבשמתי בבושם התהילה, חשתי אהובה. אלו בוודאי אינן חוויות שליליות או פסולות, טוב לו לאדם החווה אותן, ובלבד שתגובת סביבתו הקרובה לכישלונותיו תבהיר לו כי הינו נאהב בכל מקרה, ששאיפתו להצטיינות לא תופעל על ידי הצורך באהבה ובקבלה, דבר שבהכרח יגרור אחריו גם חרדה מפני כישלון, או אובדן ערך עצמי במקרה של כישלון.

לא כולם מקבלים "תעודות טובות" – כך היה וכך יהיה, כל עוד תהיינה התעודות ביטוי של מערכת החינוך הקונבנציונאלית, זו המודדת ידע באופן כמותי, מעניקה ציונים, מקדשת תחומי דעת מסוימים (מקצועות מדעיים ופרקטיים על פני לימודים הומניסטיים) ומפנה עורף לחינוך. עם זאת, מי שייטול לידיו תעודות של בתי ספר ממלכתיים מן השנים האחרונות, וישווה אותן לתעודות בנות
שרים ושלושים שנים, לא יוכל שלא להתרשם מן המאמץ שנעשה ליידד אותו מסמך מינימליסטי חמור-סבר. המראה הממלכתי – סמלים, ארגון בטבלאות, אסתטיקה של מגרש מסדרים – אמנם שליט, אך לשחור-לבן נלווים כעת גוני תכלת שונים; הערכת המחנכת כתובה בפונט של כתב-יד, כמו לשכנענו כי זוהי פנייה אישית (בתעודה של בתי נדפס במקום זה מכתב קולקטיבי אל כל בני מחזורה המכונים בו "בוגרים יקרים") ; ולמען לא נחשוב ש"מנהלת בית הספר" מאיימת כמו חדרה שאליו נשלחים בגין התנהגות רעה, מסתופפים להם, ממש מתחת לחתימתה, שני ילדים קריקטוריים, ילודי מחשב-אישי. לציונים המילוליים, כפי שכבר ציינתי בתחילה, נלוות הערכות-מדף: "הנך לוקחת חלק פעיל בשיעורים", "הנך שולטת למדי בחומר הנלמד", "הנך מגלה התעניינות בערכי התרבות של עם ישראל", "הישגייך אינם משקפים את יכולתך." לא אחת שמעתי מורים מתוודים כי הערכות מקלות על הורים להתמודד עם הישגיהם הלא מספקים – בעיניהם – של ילדיהם (המוגשים בצורת ביטוי מעליב דוגמת "מספיק בקושי") ומצמצמים את טרוניותיהם כלפי המורים.

ועדיין, חרף הניסיונות העיצוביים והמילוליים, תעודה – גם כשהיא "טובה" ואפילו כשהיא מצוינת, היא מסמך מעליב. זהו מסמך השואף לשקף את השיגינו ואת אישיותנו – אך עושה זאת בכלים סכמטיים, מצמצמים, מעמעמים. למורה המטופל בעשרות ולפעמים במאות תלמידים ואינו מתוגמל כראוי על שעות עמלו בבית, זהו כמובן כלי יעיל – בפרט בעידן המחשב, המאפשר להדביק הערכות בשיטת קופי-פייסט. זהו כלי מסוכן. הוא מסוכן כשהוא הופך למטרה הנעשית חשובה מן הלימוד, ההתנסות, ההעמקה, והוא מסוכן כי בתעודה, מעצם היותה תעודה, מסמך רשמי מטעם המדינה, מטעם "הממונים על הידע", אצור כוח רב. תעודה היא נייר מאגי. ילדים מאמינים כי מה שכתוב בתעודה קדוש. גם לא מעט מבוגרים ממשיכים להאמין בזה. (ומנגד, צפייה בבתי מעלה כי ככל שהיא מתבגרת ומאבדת את תמימותה כך יחסה לתעודה הולך ונעשה אדיש. באופן דומה, אפשר כי בני הדור הזה, תוצרים של עידן אובדן-התמימות, אינם מייחסים לתעודות את הקדושה שייחסנו לה אנו, לוקחים אותה ביתר קלות – הרי לקחת תעודה ללב זה חנוני.)

הציון הנמוך ביותר בתעודת הבגרות שלי, הנמוך באופן ניכר ביחס לשאר המקצועות, ניתן לי בחיבור, מקצוע בו הצטיינתי. אני אוהבת לנופף בו, באותו קוריוז משעשע – אך רגע קבלת הציון , הספרה 7 – היה לי כסטירת לחי. אני? לא יודעת לכתוב? צחקתי לציוני בפנים – אך בתוכי תוכי האמנתי לו.
מה באמת למדתי על עצמי מן התעודות? שום כלום. מה באמת למדו עלי הורי? מאום.

יש בין אנשי החינוך הדמוקרטי שמתנגדים לתעודות באופן גורף. אני לא נמנית עמם. תעודה – לא תעודה-תעודתית אלא משוב, כמו זה שקיבל בני, כאשר היא נכתבת ברצינות ראויה, מתוך כוונה אמיתית, בתבונה, ובכנות, היא מסמך משמעותי שעשוי לסייע לאדם להכיר את עצמו, את אזורי החוזק שלו ואת אזורי החולשה, לדרבן להעמקה, או לשינוי, לחנך לערכים, לטעת באדם צעיר תחושת ערך עצמי – וגם תחושה שמישהו אחר מעריך אותו, מכיר אותו, מודאג בגינו. תעודה שכזו היא בסיס נהדר לשיח בין תלמידים, מורים והורים. תעודה שכזו היא כלי עבודה, מתנה ומזכרת נפלאה מימי בית הספר.

 

ושהם הוסיפה גם ראיונות קצרים שהיא ערכה עם ילדיה:

ראיון עם נור כץ – בת 12 וצי, בוגרת כתה ו' בבית הספר גרץ (ממלכתי)

 בשביל מה לדעתך קיימת התעודה?

בעיקרון, בשביל שהמורים יעריכו את הישגי התלמידים אלא שבדרך כלל זה לא בדיוק כך.

לפעמים הם כותבים לך שאתה טוב במקצוע שאתה לא טוב בו ולפעמים הפוך.

 

לדעתך, אבא ואני שמחים כשיש לך תעודה טובה?

כן. אבל אתם שואלים אותי האם הכול נכון.

 

התעודה שקיבלת משקפת את היכולות שלך?

לא ממש. אני חושבת שיש מקצועות שקיבלתי ציון טוב יותר ממה שמגיע לי. התפלאתי לקבל בהנדסה מצוין.  יש בתעודה שלי עמודים שנראים ממש זהים לאלו של החברות שלי.

 

התעודה מיותרת בעינייך? שמחת לקבל תעודה?

אני לא כל כך מתרגשת מהתעודה. אני אדישה. גם אם הייתי מקבלת ציון טוב לא הכי איכפת לי מה המורים חושבים עלי.

 

היית שמחה אם בתעודה היה מקום למשוב משלך על המורים?

פעם היה לנו (לא בתעודה). אני חוששת שלא היה לי נעים לכתוב דברים שלא היה להם נעים לקרוא – מה שאני חושבת על חלקם.

 

את מרוצה מבית הספר שבו למדת?

לא ממש. היו שיעורים שלא אהבתי, היו שיעורים שלא לימדו טוב, לפעמים קיבלנו טונות שיעורי בית. היו שיעורים שהמורים מקובעים. אין להם גמישות.

 

מה דעתך על בית הספר הדמוקרטי?

נראה לי נחמד שלא חייבים ללמוד כל הזמן. גם הלימודים נשמעים יותר כיפים ואין מבחנים.

 

את מצטערת שלא הלכת לבית ספר דמוקרטי?

לא הלכתי לבית הספר הזה משיקולים חברתיים. יש שם מעט ילדים בגילי. אם היו, הייתי רוצה ללמוד שם.

 

 

ראיון עם ינאי כץ, בן 9 וחצי, בוגר השנה השלישית בבית-ספר הדמוקרטי "קהילה"

 

בשביל מה לדעתך קיימת התעודה?

בשביל שהילד ידע במה הוא צריך להשתפר.

 

רק להשתפר?

אם ילד טוב במשהו הוא יודע שהוא פשוט צריך להמשיך ככה.

 

לדעתך, אבא ואני שמחים כשיש לך תעודה טובה?

לדעתי כן. אבל יש הורים שפחות מתעניינים בציונים של הילדים, כמו למשל בספר "מתילדה". ויש הורים שמעניין אותם רק מקצוע אחד.

 

אתה יכול לתת דוגמא?

מקצועות בסיסיים כמו חשבון ואנגלית. מקצועות שעובדים בהם.

 

בתעודה שלך יש ציונים?

לא. יש משובים.

 

מה ההבדל בין ציון למשוב?

ציון זה מספר. ממוצע. ובמשוב כותבים לך במה בדיוק אתה מתקשה, במה אתה צריך להשתפר ובמה אתה טוב.

 

וזה מתייחס רק ללימודים?

כתוב שם גם איך אני מתנהג, האם אני נחמד וחברותי. דברים כאלה.

 

לדעתך, המשובים שקיבלת הוגנים? הם משקיפים את היכולות שלך?

כן.

 

אתה שמח שיש אצלכם משובים כאלה?

כן, אני שמח לדעת איך אני בלימודים. כשאני קורא את התעודה אני שמח.

 

מה אתה חושב על בית הספר הרגיל, הלא דמוקרטי?

פחות משחקים שם. יש שם יותר לחץ של שיעורי בית.

 

אתה מרוצה מבית הספר שלך?

מאוד.

עד כאן שהם סמיט, אני, כאמור, מסכימה איתה מאוד, ובלי שום קשר, מזכירה לכם שהערב דוז.פואה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 26/08/2009 at 13:21

    בראיון עם ינאי: האם היית רוצה שיתנו לך ציונים מספריים (במקום או בנוסף למשובים)?

    פרט לכך, כמי שמספרים מעולם לא שיקפו את יכולותיה (הייתי זו עם הפוטנציאל הלא ממומש) אני מסכימה ומזדהה מאוד.

    אבל – וזה אבל גדול, יש לי בעיה עם החינוך הדמוקרטי שראיתי בארץ.
    אני מעדיפה – גם לי וגם לילדים שלי, חינוך פתוח.

  • טלי  On 26/08/2009 at 13:51

    אני משערת שאפשר לבקש להעביר את השאלה הזאת לינאי ו/או לילדים אחרים בחינוך הדמוקרטי ואפילו יוצאת כאן בקריאה להורים/אנשי צוות מהחינוך הדמוקרטי שיתגלגלו לפוסט הזה שיפנו את השאלה שלך לילדים.

    בתיזה שלי כמה ילדים דברו על זה, זה לא היה הנושא העיקרי אבל אני זוכרת בעיקר ילדה אחת שביקשה (וקיבלה) גם ציונים מספריים בבי"ס דמוקרטי, וזוכרת כמה שאמרו לי שהם לגמרי לא צריכים מבחנים וציונים כי בגלל דרך הלימוד הם יודעים כל הזמן מה מצבם, מה הם יודעים ומה לא.

    אני, כשעוד הייתי במערכת הרגילה, הייתי דווקא עם פוטנציאל ממומש ו"תעודה משעממת" ומצויינת (למעט התעמלות ומתימטיקה), ועדיין מזדהה ומסכימה…

    ולגבי הדיון הגדול על חינוך דמוקרטי, פתוח ובכלל, אני תוהה אם להכנס לזה או לא, מתאפקת בינתיים אבל בלי להבטיח כלום (-:

  • שועי  On 26/08/2009 at 14:00

    ברור שהחינוך הדמוקרטי עולה על זה הממלכתי
    באשר בבתי הספר הממלכתיים ישנה אמנם בניה
    אבל גם הרס בלתי מבוטל, ונסיון להבנות את הילדים, דרך מבחנים ושינונים של דברים שאינם בהכרח מרחיבים מאוד את הדעת

    לעומת זאת, במקומותיי במרכז, נפוצה השמועה
    כי אל בית הספר הדמוקרטי האזורי מגיעים פליטים מכל מני בתי ספר אחרים, כך שנוצרה שמועה, כאילו בית הספר הדמוקרטי מהווה סוג של "מוצא אחרון" ולא של "בחירה מועדפת-מושכלת". דווקא חשבתי מכמה וכמה סיבות כי בני הקטן יתאים מאוד לבית ספר דמוקרטי, אך ברמת ההחלטה המשפחתית, וגם הואיל וחביבים עליו חבריו, ההחלטה היתה לשלוח אותו לכתה א' בבית ספר רגיל.

    גם חסרה הסברה ונוכחות של החינוך הדמוקרטי
    דומני כי מעט מדיי אנשים מתייחסים אליו כרגע כאופציה חינוכית שווה ו/או מועדפת על פני החינוך הרגיל, בין היתר מחמת אותן שמועות שציינתי.

    שמחתי לשוחח קודם

    (-:

  • טלי  On 26/08/2009 at 14:12

    המשפט הראשון שלך חשוב ולא מובן מאליו בעיני (גם עצוב, לגבי החינוך הממלכתי, אבל זה כבר עניין אחר).

    השמועה הזאת מבוססת חלקית. בעבר, כשלמדתי בבי"ס פתוח, אכן היה בו ייצוג גבוה מן הרגיל של "פליטי מערכת" משני ה"קצוות"- מסף החינוך המיוחד ועד סף המחוננות.
    יש אכן ילדים רבים שמגיעים לחינוך הדמוקרטי כמוצא אחרון ולא מטעמים אידיאולוגיים, אבל ממה שאני ראיתי, רבים מהם, לאחר תהליך הקליטה פשוט נמצאים בביה"ס באופן שלא מאפשר להבחין בין ה"נמלטים" לבין ה"אידיאולוגיים", כולם ילדים.

    ואם כבר טושטש קצת הגבול בין העולם הוירטואלי ל"אמיתי", אני חוזרת ומאחלת לבנך הקט חוויה מוצלחת, אנושית ומכבדת בביה"ס שבחרתם.

    למיטב ידיעתי יש לחינוך הדמוקרטי הרבה יותר נוכחות ציבורית משהיתה אי פעם, אבל ההערה שלך חשובה ואני מקוה שהעוסקים במלאכה יקחו אותה לתשומת ליבם, גם אני אשתדל.

    שמחתי גם (-:

  • יולי  On 26/08/2009 at 19:05

    לולא פירסמת כאן טלי את הכתבה, לא הייתי קוראת אותה. תודה. אהבתי את המשפט של שהם על התעודה: "…(מסמך)… מסוכן כשהוא הופך למטרה הנעשית חשובה מן הלימוד, ההתנסות, ההעמקה".
    בנותיי למדו תשע שנים על אחת בבית הספר לטבע, סביבה וחברה כי כאשר ראיתי את בית הספר הממלכתי שאליו הן אמורות ללכת בשכונה הזדעזעתי נורא והדמוקטי ביפו היה בהחלט אופציה רצינית גם אז בשבילן: 1994 ו – 1996. אני ממליצה לכל הורה מתבלט ללכת לבתי הספר הייחודיים שעולים המון כסף. זו ההשקעה הכי טובה שעשינו עבור בנותיינו!

  • שירה  On 26/08/2009 at 21:35

    על הפרסום כאן, על הכתיבה עצמה, על מה שנאמר.
    מצוין, נפלא ונהדר, תודה רבה (או 100, ט"מ).

  • מרב  On 26/08/2009 at 21:59

    שתינו מסתבר, גם את וגם אני, בוגרות מערכת החינוך הממלכתית. שתינו מצרות על כך (לו ידעתי בזמנו שקיימת אפשרות ללמוד לבד בבית, הייתי עוזבת את בית הספר לאלתר). אבל איכשהו קרה ששתינו (נדמה לי) דוגלות בערכים דומים: מאמינות בדו קיום, פתוחות כלפי האחר, סולדות מהכיבוש וכו'. אני מכירה, ואני בטוחה שגם את, עוד דוגמאות לכשל חינוכי שכזה מצד מערכת החינוך…
    כך שאני לא בטוחה כל כך שבית הספר והמורים הם שמשפיעים ומחנכים. נראה לי שהחינוך והדוגמה האישית של ההורים ובני המשפחה מהבית הם שמכריעים את הכף בסופו של דבר. מה דעתך?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26/08/2009 at 22:22

    אני אף פעם לא אהבתי ללמוד… העדפתי לשחק סטנגה.
    כשכולם היו בבתספר אני הייתי ברחוב מתאמן על הסטנגות. נהייתי אלוף. מהפנדל, תשע מעשר הייתי שם בסטנגה, ולא חשוב מי השוער.
    אחר כך לקחו אותי שמו בבתספר של מכונאים למה חשבו שאני יותר פיקח מהשאר הילדים ברחוב… והאמת זה היה הכל הסטנגה שחידד לי תשכל נגד האשכנזים…
    וגם בכתה של המכונאים, כל החיוורים האלו למדו למדו למדו, ואני ביום שיחקתי סטנגה ובהפסקות הייתי מרוויח מהם את הדמי כיס שלהם בפנדלים.
    איפה הם היום?
    נהיו מורים בבתספר איפה שהם כל הזמן היו מעתיקים בבחינות..
    אני?
    אני היום מנהל חברה גדולה להיטק…
    וכשאף אחד לא רואה, יש לי במשרד שלי במגדל הזה למעלה, במגרה של השולחן מהגוני, כדור סטנגה בלי פלנל, שאני, אפילו כבר כמעט בגיל שישים, שמונה מעשר שם בול בקורה של הדלת, כאילו היא הסטנגה של השכונה.

  • טלי  On 27/08/2009 at 12:28

    יולי – יופי, אם כך, אני עוד יותר שמחה שפרסמתי את זה גם פה (-:
    אני מסכימה איתך שההשקעה בחינוך היא ההשקעה הכי חשובה שיש, למרות שיש לי רגשות מאוד מעורבים כלפי העניין הזה, שמשאיר חלק מהילדים שאין להם ללא נגישות למערכת חינוך אלטרנטיבית.
    מצד שני, זה לא אומר שבשם הצדק החברתי כולם צריכים לסבול ומצד שלישי, לשמחתי, בחינוך הדמוקרטי יש כבר כמה וכמה סנוניות של שינוי- בתי"ס עם אוכלוסיות מגוונות שממש לא מאכלסים רק ילדים להורים עם כסף והשכלה, ואפילו לא רק ילדים להורים עם מודעות. זה הכיוון הנכון, בעיני.

    שירה – ידעתי שתשמחי (-:
    אגב, גם טוקבק הוא לפעמים סוג של הערכה מעצבת…

    מרב- אני בוגרת של המערכת הממלכתית וגם של האלטרנטיבית.אני שמחה לשמוע שאנחנו חולקות עולם ערכים דומה, למרות שלא הייתי רוצה לחשוב שמטרת החינוך הדמוקרטי היא לעשות אינדוקטרינציה פוליטית לכיוון כלשהו, גם לא לכיוון שאני מאמינה בו בכל ליבי…
    אין ספק שלבית ולמשפחה יש תפקיד עמוק ומשמעותי בעיצוב עולם הערכים של אדם, אבל גם למערכת החינוך יש השפעה משמעותית ביותר ויש הרבה דברים, כולל דברים שהוטבעו בי כמובנים מאליהם, שביה"ס מעביר לתלמידיו "מעל הראש" של המשפחה.

    מעבר לזה, אני לא מסתכלת על בי"ס רק כמי שאמון על יצירת "תוצרים" בדמות מבוגרים שוחרי שלום בעלי ערכים ואמונה בכבוד האדם, אלא כעל מקום שבו הילדים אמורים לבלות בזמן הווה, כילדים, זמן משמעותי, מכבד, מעצים וגם נעים.

    אלמוני- אני לא כל כך יודעת איך להתייחס למונולוג שלך והאם לקחת אותו ברצינות או בצחוק. אישית, אני לא חושבת שמשחק סטנגה בהכרח שווה פחות מלשבת בכיתה (לא כתבתי "ללמוד", כתבתי "לשבת בכיתה- זה לא תמיד הולך ביחד…).
    אישית אני גם ממש לא חושבת שכסף הוא מדד להצלחה בחיים, בטח לא מדד מרכזי או עיקרי, אבל אני בהחלט מכבדת את זה שבשביל הרבה אנשים זה לגמרי המדד.
    מה שכן, בין אם התכוונת לגמרי ברצינות או שצחקת על מישהו, ובין אם תיאור הכדור במגירת שולחן המהגוני אותנטי או לא, אני בעד התיאור הזה של מנכ"ל שמשחק סטנגה במשרד…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: