שלוש תחנות תרבות מרגשות (עם קצת הרחבות ומעט רמאויות)

בזמן האחרון רץ פרויקט בלוגרים מלבב שיזם אורי קציר – אפלטון, כל בלוגר מתבקש לבחור שלושה רגעים תרבותיים מרגשים, ספרים, סרטים, שירים, הצגות, יצירות אמנות שהן תחנות משמעותיות בחייו, רצוי כאלה שמקווצ'צ'ות את הלב ומלחלחות את העיניים, וכל בלוגר מתבקש להעביר את השרביט הלאה.

האמת? מרגע שראיתי את הפרויקט הזה, די בחיתוליו, התחילו לדגדג לי האצבעות והתחלתי להריץ בראש כל כך הרבה ספרים, הצגות, סרטים, שירים, רגעים, עד שבאמת קשה לבחור.
וכמו במעגל בגן או במסיבת כיתה, גם התחלתי לחשוב מי יושיט לי יד ויזמין אותי לרקוד איתו ואת מי אני אזמין כשיגיע תורי…

חיכיתי חיכיתי, ביקרתי בתחנות מרגשות של אחרים ואפילו קצת הצטערתי כש"תפסו לי" והזמינו אנשים שאני תכננתי להזמין, אבל הנה, הזמינו גם אותי, ואפילו שניים (ששלובים גם יחדיו) – מרית בן ישראל ושועי רז היקרים. ומרגע שהוזמנתי, שוב קשה להחליט, כי יש כל כך הרבה תחנות תרבות שבלעדיהן אני קצת פחות אני…
אבל בסוף הצלחתי לשכנע את עצמי שזה לא כל כך הרה גורל, ושברור לכולם שיש עוד המווווון יצירות שמרטיטות את המיתרים שלי, ובכל זאת, אלה השלוש שאני רוצה לחלוק אתכם.
ולמה רמאויות? טוב, נו, בואו נאמר שבכל תחנה מצטופפים כמה נוסעים…

תחנה ראשונה – הסיפור שאינו נגמר

אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב שקראתי, אני לא יודעת אם ואיך אפשר להשוות בין ספרים או בין אנשים ואיך אפשר להשוות בין ספר כזה לבין רומאן עב כרס, או ספר שירה, או ספר ילדים דקיק, או כל דבר אחר, אבל אני כן יודעת, כבר לא מעט שנים אני יודעת, שאם ידחקו אותי לפינה ויכריחו אותי לבחור ספר אחד שהוא הכי הכי בשבילי, אם מותר רק אחד, אז זה האחד שלי – בלי התלבטות ובלי היסוסים.
הספר של מיכאל אנדה והסרט (הראשון!) שמכסה בעצם רק חצי מעלילת הספר, הם שתי יצירות שונות, אבל לשניהם שמור מקום מרכזי בD.N.A. . הנפשי והתרבותי שלי ושניהם מצטופפים יחד באותה תחנה, כי אני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהם.

את הסרט ראיתי בפעם הראשונה בכיתה א', בקולנוע, עם סבתא.
אני דווקא לא זוכרת את זה כמאורע מכונן, אבל כנראה נהניתי מאוד, כי כשהסבתא השנייה שלי הציעה לי לבוא איתה לאותו סרט כעבור כמה חודשים, הסכמתי בשמחה.
ומאז, כמו שכתבתי כאן פעם בהקשר אחר לגמרי וכואב, "הסיפור שאינו נגמר" הפך לסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים.
ראיתי אותו בקולנוע, ובטלביזיה, ובוידיאו ובאינטרנט, עם ילדים, עם מבוגרים, לבד.
אני יודעת שהוא קצת הוליוודי ויודעת שהוא קצת קיטשי וזה ממש, אבל ממש, לא אכפת לי.

את הקליפ הזה ערך, כנראה, ילד, הוא לא לגמרי מקצועי, אבל הוא כולל את כל הקטעים הכי הכי מהסרט, והחובבנות המסוימת דוקא נגעה לליבי.

 

אבל אם הצלחתם לא לראות את הסרט הזה אף פעם, ולפני שתגיעו לים הספוילרים המתקרב, עזבו את הפוסט הזה ופשוט תראו את הסרט – החלק הראשון כאן, וכל שאר ההמשכים זמינים דרך יוטיוב…

הסרט הזה שובה את ליבי וגורם לי לבכות בכל פעם מחדש כשארטקס טובע בביצות הייאוש, ולהיבהל כשגמורק כמעט תופס את בסטיאן, וכשהוא מאבד את האורין, וכשהם לא מצליחים למצוא את הגבול של פנטזיה נטולת הגבולות, ולהחסיר פעימה כשאטריו עובר בשערים של הספינקס, ולהתרגש כשהוא רואה את בסטיאן בראי, ולהתייאש כשלועס הסלעים מסתכל על ידיו החזקות בחוסר אונים מול הלא-כלום, ולדרבן את בסטיאן לצעוק את השם החדש של הקיסרית מבעד לחלון כי הוא חייב להבין שהם כן שומעים אותו, אפילו שזה לא יכול להיות, ולקוות כשבסטיאן והקיסרית מחזיקים יחד את גרגר החול האחרון, ולהאמין – הסרט הזה בעיקר גורם לי להאמין.

אולי בגלל זה אני כל כך זקוקה לו לפעמים.

כשהייתי בת 14, התארחתי עם אמא שלי אצל זוג חברים לארוחת צהרים. כנערה סקרנית ואוהבת ספר, נמשכתי מייד אל מדף הספרים בסלון. ברגע שראיתי את "הסיפור שאינו נגמר", שעד אז אולי אפילו לא ידעתי שקיים כספר, ביקשתי (וקבלתי) אותו בהשאלה, ואז גיליתי, להפתעתי, שעלילת הסרט שאני כל כך אוהבת היא בעצם רק האקספוזיציה לדבר האמיתי.

בשבוע הספר הראשון של אותה שנה ניגשתי בביטחון לדוכן של הוצאת לדורי וקניתי את העותק שלי ושנה אחרי זה, בכיתה ט', מורתי הנהדרת מירה פונדק מביה"ס הפתוח בחיפה "תפרה" שעור על ספרות פנטזיה שבמרכזו עמד, בכל תפארתו, "הסיפור שאינו נגמר".
אני לא זוכרת איך נולד השיעור הזה, ייתכן שאפילו ביקשתי בעצמי, אבל אני זוכרת איך מירה הייתה יושבת פעם בשבוע בפינת הכריות עם חבורת ילדים אוהבי ספר (חלקם אולי קוראים אותי עכשיו, אפילו…) ואיך ניתחנו בכל פעם פרק אחר ודיברנו על פסיכולוגיה, על פילוסופיה, על העולם, על עצמנו.

אחרי כל זה אפשר היה לחשוב שגם את הספר קראתי עשרות פעמים ושהוא מרוט מרוב שימוש, אבל זה לא מדויק. לא קראתי אותו הרבה פעמים, בעיקר כי אין לי צורך. הפנמתי אותו. הוא בתוכי.
הספר הזה, יותר מכל יצירת אמנות אחרת, מהדהד בי באינסוף הקשרים ודרכים וכשאני צריכה להסביר לעצמי או לאנשים קרובים דברים שאני מרגישה, תהליכים שאני עוברת, אני נדהמת בכל פעם מחדש מכמה שהספר הזה הוא מטאפורה לכל כך הרבה תחושות ורגעים ומריבוי הפעמים וההקשרים הפרטיים והאינטימיים ביותר שמחזירים אותי, שוב ושוב, לסיפור שאינו נגמר.

תחנה שניה – ספר התיבה המזמרת ואלתרמן

ברור שתמיד ידעתי שיש משורר בשם נתן אלתרמן ושהוא משורר גדול, אבל ההיקסמות האמיתית שלי ממנו התחילה מתישהו לפני….עשר שנים? אולי יותר? או פחות? כשגיליתי על המדף בבית של סבתא את "ספר התיבה המזמרת". גיליתי אותו, לקחתי אותו בהשאלה ומהר מאוד החרמתי אותו (ברשות…).

באותה תקופה היו לי שיחות טלפון שבועיות קבועות עם חבר טוב שלי. סיכמנו יחד את השבוע בכל יום שישי, ואחרי שגיליתי את הספר הזה, הוספתי פינה קבועה לשיחותינו והקראתי לו בטלפון שיר אחד בכל שבוע. הקראה בקול, מסתבר, היא הדרך המושלמת להתוודע לשפה המכשפת של אלתרמן, לחריזה, למשקל, לוירטואוזיות, וגם, כמובן, להומור המושחז, לביקורת הפוליטית שנשארה רלבנטית גם אחרי עשרות שנים, למבט החד והמדויק על פרטי פרטים ושוב לשפה…
באותן שיחות אלתרמן התגלה גם כנביא מוכשר ביותר – אין לי מושג איך הוא עשה את זה, אבל קראנו את השירים לפי הסדר וכל שיר תמיד, אבל תמיד, התחבר לאחד מהנושאים המרכזיים שעלו בשיחה קודם. עשרות שנים אחרי שהספר נכתב, מר"ן אלתרמן תמיד הצליח להשתתף בשיחה ולתרום משהו רלבנטי למצבי, למצבו או למצב העולם באותו שבוע.

הספר הזה הוא קובץ קצת משונה, אם להודות על האמת – שירים היסטוריים על בנימין מטודלה, הקרב על גרנדה או על ספני שלמה המלך ואנשי העלייה השנייה, מופיעים לצד שירים פיוטיים ומרטיטי לב כמו "על גשם ושמש או איך העולם נראה באור שמש, אחרי סערת היורה" ושירי שטות כמו השיר הנפלא על מערכת היחסים המורכבת בין אדם לבין המגבעת שלו, כשלצידם מככבים תיאורים מפורטים וחיים על קרקס, מהם אני זוכרת בעיקר את הז'ונגלר שליהטט בכדוריו כמו שאלתרמן ליהטט במילותיו. ובין לבין גולת הכותרת – שתי יצירות המופת שגם זכו בהמשך להוצאות נפרדות עם איורים נפלאים של דני קרמן וטיפוגרפיה מוקפדת של דפנה ברפמן – "מעשה בפא סופית" ו"מעשה בחיריק קטן".

בעקבות הספר הזה הגעתי, כמובן, גם לשירי המבוגרים המופלאים של אלתרמן, ל"כוכבים בחוץ" וכל השאר וגם לפזמונים, ואפילו למדתי קורס על כתיבתו המוקדמת וגם התחברתי שוב ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שאת שיריו אהבתי עוד בגן, אבל פה אני יכולה פשוט לתפוס טרמפ על תחנת התרבות של ימימה עברון…

חלק מהתכנים הכעיסו אותי מאוד, ברגע שקלטתי את השוביניזם והאכזריות של "זמר שלוש התשובות" ויצירות אחרות, אבל שום דבר לא גרם ולא יגרום לי להפסיק להתענג מלהקריא אלתרמן בקול רם – גם לילדים וגם למבוגרים, ושום דבר לא יגרום לי להפסיק לעמוד בהשתאות מוחלטת והערכה עצומה אל מול הכשפים הוירטואוזיים שאלתרמן הצליח לעשות בשפה העברית, ולהישבות בקסמו שוב ושוב.

וכיוון שברגע מסוים שקלתי לכתוב כאן על שירי ערש שאני אוהבת, אני מצופפת בתחנה הזאת גם אחד מהשירים הכי אהובים עלי, שיר שמצליח להיות מדויק, פיוטי, מרגש וגם מצחיק, ושכולל את אחד המשפטים הכי יפים והכי נכונים ושוויוניים שיש – "אמנם רדפנו הבלים אבל הנה הראש הרכנו. אם כתר הוא נושא או דלי אין שום הבדל – בסוף יישן הוא…".

תחנה שלישית – תיאטרון ו"לעולם לא"
הזיכרון הראשון שלי בחיים, הוא זיכרון של הצגה. "מוק הקטן", שראיתי בגיל שנתיים. זה כמעט זיכרון של זיכרון, כי אני זוכרת היום איך בתור ילדה בת 4-5 אמרתי שאני זוכרת את ההצגה שראיתי בגיל שנתיים, אבל איפשהו, בתשתית הזיכרון שלי, חרוטה בכל זאת תמונה אחת מההצגה הזאת- אני יושבת באולם חשוך, מסתכלת על הבמה ורואה אור.
זהו. זאת החוויה, זאת הצורה הכי גולמית והכי ראשונית של מערכת היחסים המורכבת שלי עם עולם התיאטרון. אני יושבת בחושך, מסתכלת על הבמה הגדולה שמולי, ורואה אור.

שנים אחר כך, מכיתה ד' עד כיתה י', בערך, הייתי ילדה של שעורי דרמה. אהבתי את משחקי התיאטרון והתרגילים, אהבתי לעבוד על הצגה ולהיות מושקעת בה כל כולי, אני חושבת שאפילו נהניתי להופיע, אבל בשלב מסוים גיליתי שזה לא בדיוק בשבילי. החשיפה הרגשית והפיזית שנפוצה כל כך בשעורי דרמה בתיכון לא התאימה לי בכלל, והבנתי עד כמה חשוב לי להיות אני, לא רוצה להיכנס לעורן של דמויות אחרות.

אבל לראות הצגות המשכתי לאהוב תמיד, מכל הסוגים ומכל המינים, הצגות פרינג' ניסיוניות וקטנות שבודקות גבולות, כמו בפסטיבל עכו ובמקומות אחרים, מחזות זמר גדולים וסוחפים שעושים "וואו", וגם הצגות "רגילות".
לפני תשע שנים, ביום הולדתי, כמה חברים עשו לי מתנה קטנה – השמיעו את הקלטת של המחזמר "פיטר פן" של אורי פסטר, ההוא עם חנוך רוזן וחני נחמיאס, זה שגם אני הלכתי אליו בתור ילדה, ושיחקו את כל השירים בליפסינג ותנועה. זה היה כל כך מצחיק וכל כך כיף, שרצינו עוד.
וככה, כמעט בלי להתכוון, נשאבנו לתוך הרפתקה של יותר קצת יותר משנה שבמהלכה אכלנו, שתינו, ישנו ונשמנו פיטר פן. לקחנו את שירי המחזמר ויצקנו לתוכם תכנים חדשים, שג'יימס מתיו בארי זצ"ל ואורי פסטר, ייבדל לחיים ארוכים, לא חלמו עליהם מעולם, ויצרנו את "לעולם לא"- פיטר פן למבוגרים. 
                                                  

פיטר פן שלנו לא רצה להתבגר, אבל לצידו היתה וונדי כ…סליחה על הביטוי…. שרמוטה לונדונית קלת ראש, קפטן הוק שלנו הייתה בחורה סקסית שניהלה יחסי סאדו-מאזו עם עוזרה הנאמן סמי, טינקר בל חזרה בתשובה והפכה לרבנית ציפורה, סוג של אמנון יצחק עם אבקת (ק)סמים על הכנפיים, הילדים האבודים, רב-שגל ובתולתול השקיפו על בנות הים הבלתי מושגות ורק ג'ון ומייקל נשארו ילדים.
וזה אולי לא נשמע ככה, אבל מכל זה יצאה לנו הצגה נורא תמימה…
קראנו את הספר קדימה ואחורה ולכל הכיוונים, הבנו אותו, הפנמנו אותו, נשמנו אותו, זיקקנו מתוכו את מה שהתאים לנו ולדמויות שיצרנו, ודרך עבודת אלתורים של השחקנים והבמאית – כתבנו מחזה שבתוכו שלובים השירים מהמחזמר ההוא.

עשינו הכל לבד – אלתור, משחק, מוסיקה, עיצוב תפאורה ותלבושות, צביעה, תפירה, אביזרים, פרסום – הכל. רשמית לא היה לי תפקיד בהצגה, כמה שנים קודם הגעתי למסקנה שאני לא שחקנית, אבל הייתי נוכחת בכל החזרות, דברתי, ייעצתי, התווכחתי, שכנעתי, השתכנעתי, ארגנתי, כתבתי , אפילו שרתי (!) והייתי חלק מהאנסמבל המופלא ההוא, תחת הקרדיט של עוזרת הפקה והקרדיט המיוחד של סיוע הומניטארי.

היום, בהסתכלות לאחור, אני יכולה להגיד שהמחזה לא היה מושלם, אבל זה לגמרי לא חשוב. בזכות עבודת הצוות הזאת הייתי שלמה עם כל פיפס שהתרחש על הבמה, הייתי גאה בכל מילה, כל תנועה, כל אביזר, וחוויתי את הקסם הזה שהפך משחק תמים של כמה חברים להצגה אמיתית.

כבר כתבתי כאן פעם שהרבה מחבריי הם אנשי תיאטרון מוכשרים, חלקם היו שותפים לקסם ההוא של "לעולם לא", ולמרות שכל העסק נגמר בטונים קצת צורמים, ההצגה עלתה ארבע פעמים בחיפה ואחר כך החבילה התפרקה, אני לא יכולה ולא רוצה לכתוב על תחנות תרבות בחיי מבלי להקדיש מקום של כבוד לפיטר פן שלי, שלנו.

השנה הזאת שבה נשמתי את פיטר פן לימדה אותי המון על תיאטרון, על יצירה, על חברוּת ועל איך הופכים חלומות למציאות. אני גאה בחוויה הזאת ואסירת תודה עליה, אבל אני חושבת שבניגוד לרבים משותפיי למסע הזה, בשבילי זאת הייתה חוויה חד פעמית, ושהמקום הרגיל שלי באולם התיאטרון הוא בקהל, בחושך, במקום שממנו אני יכולה להסתכל על הבמה שמולי, ולראות אור.

על חוויה אחת כזאת בהצגה אחת, "השיבה לחיפה" כתבתי פה פעם, ואם ההצגה ההיא כבר מוליכה אותי למחוזות יותר פוליטיים, אז אני רוצה, לקינוח, לתפוס טרמפ גם על אחת התחנות של מיכל פרנקל, נאום אובמה בקהיר. זאת אמנם לא בדיוק תחנת תרבות, אבל ישבתי משתאה ומתפעלת מול הנאום הזה, והוא נתן לי תקווה. מילה טובה לסיים איתה את הפוסט הארוך הזה, תקווה.

 

מעבירה הלאה לאליענה אלמוג  אריאלה רביב  וכרמית רוזן.