שלוש תחנות תרבות מרגשות (עם קצת הרחבות ומעט רמאויות)

בזמן האחרון רץ פרויקט בלוגרים מלבב שיזם אורי קציר – אפלטון, כל בלוגר מתבקש לבחור שלושה רגעים תרבותיים מרגשים, ספרים, סרטים, שירים, הצגות, יצירות אמנות שהן תחנות משמעותיות בחייו, רצוי כאלה שמקווצ'צ'ות את הלב ומלחלחות את העיניים, וכל בלוגר מתבקש להעביר את השרביט הלאה.

האמת? מרגע שראיתי את הפרויקט הזה, די בחיתוליו, התחילו לדגדג לי האצבעות והתחלתי להריץ בראש כל כך הרבה ספרים, הצגות, סרטים, שירים, רגעים, עד שבאמת קשה לבחור.
וכמו במעגל בגן או במסיבת כיתה, גם התחלתי לחשוב מי יושיט לי יד ויזמין אותי לרקוד איתו ואת מי אני אזמין כשיגיע תורי…

חיכיתי חיכיתי, ביקרתי בתחנות מרגשות של אחרים ואפילו קצת הצטערתי כש"תפסו לי" והזמינו אנשים שאני תכננתי להזמין, אבל הנה, הזמינו גם אותי, ואפילו שניים (ששלובים גם יחדיו) – מרית בן ישראל ושועי רז היקרים. ומרגע שהוזמנתי, שוב קשה להחליט, כי יש כל כך הרבה תחנות תרבות שבלעדיהן אני קצת פחות אני…
אבל בסוף הצלחתי לשכנע את עצמי שזה לא כל כך הרה גורל, ושברור לכולם שיש עוד המווווון יצירות שמרטיטות את המיתרים שלי, ובכל זאת, אלה השלוש שאני רוצה לחלוק אתכם.
ולמה רמאויות? טוב, נו, בואו נאמר שבכל תחנה מצטופפים כמה נוסעים…

תחנה ראשונה – הסיפור שאינו נגמר

אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב שקראתי, אני לא יודעת אם ואיך אפשר להשוות בין ספרים או בין אנשים ואיך אפשר להשוות בין ספר כזה לבין רומאן עב כרס, או ספר שירה, או ספר ילדים דקיק, או כל דבר אחר, אבל אני כן יודעת, כבר לא מעט שנים אני יודעת, שאם ידחקו אותי לפינה ויכריחו אותי לבחור ספר אחד שהוא הכי הכי בשבילי, אם מותר רק אחד, אז זה האחד שלי – בלי התלבטות ובלי היסוסים.
הספר של מיכאל אנדה והסרט (הראשון!) שמכסה בעצם רק חצי מעלילת הספר, הם שתי יצירות שונות, אבל לשניהם שמור מקום מרכזי בD.N.A. . הנפשי והתרבותי שלי ושניהם מצטופפים יחד באותה תחנה, כי אני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהם.

את הסרט ראיתי בפעם הראשונה בכיתה א', בקולנוע, עם סבתא.
אני דווקא לא זוכרת את זה כמאורע מכונן, אבל כנראה נהניתי מאוד, כי כשהסבתא השנייה שלי הציעה לי לבוא איתה לאותו סרט כעבור כמה חודשים, הסכמתי בשמחה.
ומאז, כמו שכתבתי כאן פעם בהקשר אחר לגמרי וכואב, "הסיפור שאינו נגמר" הפך לסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים.
ראיתי אותו בקולנוע, ובטלביזיה, ובוידיאו ובאינטרנט, עם ילדים, עם מבוגרים, לבד.
אני יודעת שהוא קצת הוליוודי ויודעת שהוא קצת קיטשי וזה ממש, אבל ממש, לא אכפת לי.

את הקליפ הזה ערך, כנראה, ילד, הוא לא לגמרי מקצועי, אבל הוא כולל את כל הקטעים הכי הכי מהסרט, והחובבנות המסוימת דוקא נגעה לליבי.

 

אבל אם הצלחתם לא לראות את הסרט הזה אף פעם, ולפני שתגיעו לים הספוילרים המתקרב, עזבו את הפוסט הזה ופשוט תראו את הסרט – החלק הראשון כאן, וכל שאר ההמשכים זמינים דרך יוטיוב…

הסרט הזה שובה את ליבי וגורם לי לבכות בכל פעם מחדש כשארטקס טובע בביצות הייאוש, ולהיבהל כשגמורק כמעט תופס את בסטיאן, וכשהוא מאבד את האורין, וכשהם לא מצליחים למצוא את הגבול של פנטזיה נטולת הגבולות, ולהחסיר פעימה כשאטריו עובר בשערים של הספינקס, ולהתרגש כשהוא רואה את בסטיאן בראי, ולהתייאש כשלועס הסלעים מסתכל על ידיו החזקות בחוסר אונים מול הלא-כלום, ולדרבן את בסטיאן לצעוק את השם החדש של הקיסרית מבעד לחלון כי הוא חייב להבין שהם כן שומעים אותו, אפילו שזה לא יכול להיות, ולקוות כשבסטיאן והקיסרית מחזיקים יחד את גרגר החול האחרון, ולהאמין – הסרט הזה בעיקר גורם לי להאמין.

אולי בגלל זה אני כל כך זקוקה לו לפעמים.

כשהייתי בת 14, התארחתי עם אמא שלי אצל זוג חברים לארוחת צהרים. כנערה סקרנית ואוהבת ספר, נמשכתי מייד אל מדף הספרים בסלון. ברגע שראיתי את "הסיפור שאינו נגמר", שעד אז אולי אפילו לא ידעתי שקיים כספר, ביקשתי (וקבלתי) אותו בהשאלה, ואז גיליתי, להפתעתי, שעלילת הסרט שאני כל כך אוהבת היא בעצם רק האקספוזיציה לדבר האמיתי.

בשבוע הספר הראשון של אותה שנה ניגשתי בביטחון לדוכן של הוצאת לדורי וקניתי את העותק שלי ושנה אחרי זה, בכיתה ט', מורתי הנהדרת מירה פונדק מביה"ס הפתוח בחיפה "תפרה" שעור על ספרות פנטזיה שבמרכזו עמד, בכל תפארתו, "הסיפור שאינו נגמר".
אני לא זוכרת איך נולד השיעור הזה, ייתכן שאפילו ביקשתי בעצמי, אבל אני זוכרת איך מירה הייתה יושבת פעם בשבוע בפינת הכריות עם חבורת ילדים אוהבי ספר (חלקם אולי קוראים אותי עכשיו, אפילו…) ואיך ניתחנו בכל פעם פרק אחר ודיברנו על פסיכולוגיה, על פילוסופיה, על העולם, על עצמנו.

אחרי כל זה אפשר היה לחשוב שגם את הספר קראתי עשרות פעמים ושהוא מרוט מרוב שימוש, אבל זה לא מדויק. לא קראתי אותו הרבה פעמים, בעיקר כי אין לי צורך. הפנמתי אותו. הוא בתוכי.
הספר הזה, יותר מכל יצירת אמנות אחרת, מהדהד בי באינסוף הקשרים ודרכים וכשאני צריכה להסביר לעצמי או לאנשים קרובים דברים שאני מרגישה, תהליכים שאני עוברת, אני נדהמת בכל פעם מחדש מכמה שהספר הזה הוא מטאפורה לכל כך הרבה תחושות ורגעים ומריבוי הפעמים וההקשרים הפרטיים והאינטימיים ביותר שמחזירים אותי, שוב ושוב, לסיפור שאינו נגמר.

תחנה שניה – ספר התיבה המזמרת ואלתרמן

ברור שתמיד ידעתי שיש משורר בשם נתן אלתרמן ושהוא משורר גדול, אבל ההיקסמות האמיתית שלי ממנו התחילה מתישהו לפני….עשר שנים? אולי יותר? או פחות? כשגיליתי על המדף בבית של סבתא את "ספר התיבה המזמרת". גיליתי אותו, לקחתי אותו בהשאלה ומהר מאוד החרמתי אותו (ברשות…).

באותה תקופה היו לי שיחות טלפון שבועיות קבועות עם חבר טוב שלי. סיכמנו יחד את השבוע בכל יום שישי, ואחרי שגיליתי את הספר הזה, הוספתי פינה קבועה לשיחותינו והקראתי לו בטלפון שיר אחד בכל שבוע. הקראה בקול, מסתבר, היא הדרך המושלמת להתוודע לשפה המכשפת של אלתרמן, לחריזה, למשקל, לוירטואוזיות, וגם, כמובן, להומור המושחז, לביקורת הפוליטית שנשארה רלבנטית גם אחרי עשרות שנים, למבט החד והמדויק על פרטי פרטים ושוב לשפה…
באותן שיחות אלתרמן התגלה גם כנביא מוכשר ביותר – אין לי מושג איך הוא עשה את זה, אבל קראנו את השירים לפי הסדר וכל שיר תמיד, אבל תמיד, התחבר לאחד מהנושאים המרכזיים שעלו בשיחה קודם. עשרות שנים אחרי שהספר נכתב, מר"ן אלתרמן תמיד הצליח להשתתף בשיחה ולתרום משהו רלבנטי למצבי, למצבו או למצב העולם באותו שבוע.

הספר הזה הוא קובץ קצת משונה, אם להודות על האמת – שירים היסטוריים על בנימין מטודלה, הקרב על גרנדה או על ספני שלמה המלך ואנשי העלייה השנייה, מופיעים לצד שירים פיוטיים ומרטיטי לב כמו "על גשם ושמש או איך העולם נראה באור שמש, אחרי סערת היורה" ושירי שטות כמו השיר הנפלא על מערכת היחסים המורכבת בין אדם לבין המגבעת שלו, כשלצידם מככבים תיאורים מפורטים וחיים על קרקס, מהם אני זוכרת בעיקר את הז'ונגלר שליהטט בכדוריו כמו שאלתרמן ליהטט במילותיו. ובין לבין גולת הכותרת – שתי יצירות המופת שגם זכו בהמשך להוצאות נפרדות עם איורים נפלאים של דני קרמן וטיפוגרפיה מוקפדת של דפנה ברפמן – "מעשה בפא סופית" ו"מעשה בחיריק קטן".

בעקבות הספר הזה הגעתי, כמובן, גם לשירי המבוגרים המופלאים של אלתרמן, ל"כוכבים בחוץ" וכל השאר וגם לפזמונים, ואפילו למדתי קורס על כתיבתו המוקדמת וגם התחברתי שוב ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שאת שיריו אהבתי עוד בגן, אבל פה אני יכולה פשוט לתפוס טרמפ על תחנת התרבות של ימימה עברון

חלק מהתכנים הכעיסו אותי מאוד, ברגע שקלטתי את השוביניזם והאכזריות של "זמר שלוש התשובות" ויצירות אחרות, אבל שום דבר לא גרם ולא יגרום לי להפסיק להתענג מלהקריא אלתרמן בקול רם – גם לילדים וגם למבוגרים, ושום דבר לא יגרום לי להפסיק לעמוד בהשתאות מוחלטת והערכה עצומה אל מול הכשפים הוירטואוזיים שאלתרמן הצליח לעשות בשפה העברית, ולהישבות בקסמו שוב ושוב.

וכיוון שברגע מסוים שקלתי לכתוב כאן על שירי ערש שאני אוהבת, אני מצופפת בתחנה הזאת גם אחד מהשירים הכי אהובים עלי, שיר שמצליח להיות מדויק, פיוטי, מרגש וגם מצחיק, ושכולל את אחד המשפטים הכי יפים והכי נכונים ושוויוניים שיש – "אמנם רדפנו הבלים אבל הנה הראש הרכנו. אם כתר הוא נושא או דלי אין שום הבדל – בסוף יישן הוא…".

תחנה שלישית – תיאטרון ו"לעולם לא"
הזיכרון הראשון שלי בחיים, הוא זיכרון של הצגה. "מוק הקטן", שראיתי בגיל שנתיים. זה כמעט זיכרון של זיכרון, כי אני זוכרת היום איך בתור ילדה בת 4-5 אמרתי שאני זוכרת את ההצגה שראיתי בגיל שנתיים, אבל איפשהו, בתשתית הזיכרון שלי, חרוטה בכל זאת תמונה אחת מההצגה הזאת- אני יושבת באולם חשוך, מסתכלת על הבמה ורואה אור.
זהו. זאת החוויה, זאת הצורה הכי גולמית והכי ראשונית של מערכת היחסים המורכבת שלי עם עולם התיאטרון. אני יושבת בחושך, מסתכלת על הבמה הגדולה שמולי, ורואה אור.

שנים אחר כך, מכיתה ד' עד כיתה י', בערך, הייתי ילדה של שעורי דרמה. אהבתי את משחקי התיאטרון והתרגילים, אהבתי לעבוד על הצגה ולהיות מושקעת בה כל כולי, אני חושבת שאפילו נהניתי להופיע, אבל בשלב מסוים גיליתי שזה לא בדיוק בשבילי. החשיפה הרגשית והפיזית שנפוצה כל כך בשעורי דרמה בתיכון לא התאימה לי בכלל, והבנתי עד כמה חשוב לי להיות אני, לא רוצה להיכנס לעורן של דמויות אחרות.

אבל לראות הצגות המשכתי לאהוב תמיד, מכל הסוגים ומכל המינים, הצגות פרינג' ניסיוניות וקטנות שבודקות גבולות, כמו בפסטיבל עכו ובמקומות אחרים, מחזות זמר גדולים וסוחפים שעושים "וואו", וגם הצגות "רגילות".
לפני תשע שנים, ביום הולדתי, כמה חברים עשו לי מתנה קטנה – השמיעו את הקלטת של המחזמר "פיטר פן" של אורי פסטר, ההוא עם חנוך רוזן וחני נחמיאס, זה שגם אני הלכתי אליו בתור ילדה, ושיחקו את כל השירים בליפסינג ותנועה. זה היה כל כך מצחיק וכל כך כיף, שרצינו עוד.
וככה, כמעט בלי להתכוון, נשאבנו לתוך הרפתקה של יותר קצת יותר משנה שבמהלכה אכלנו, שתינו, ישנו ונשמנו פיטר פן. לקחנו את שירי המחזמר ויצקנו לתוכם תכנים חדשים, שג'יימס מתיו בארי זצ"ל ואורי פסטר, ייבדל לחיים ארוכים, לא חלמו עליהם מעולם, ויצרנו את "לעולם לא"- פיטר פן למבוגרים
                                                  

פיטר פן שלנו לא רצה להתבגר, אבל לצידו היתה וונדי כ…סליחה על הביטוי…. שרמוטה לונדונית קלת ראש, קפטן הוק שלנו הייתה בחורה סקסית שניהלה יחסי סאדו-מאזו עם עוזרה הנאמן סמי, טינקר בל חזרה בתשובה והפכה לרבנית ציפורה, סוג של אמנון יצחק עם אבקת (ק)סמים על הכנפיים, הילדים האבודים, רב-שגל ובתולתול השקיפו על בנות הים הבלתי מושגות ורק ג'ון ומייקל נשארו ילדים.
וזה אולי לא נשמע ככה, אבל מכל זה יצאה לנו הצגה נורא תמימה…
קראנו את הספר קדימה ואחורה ולכל הכיוונים, הבנו אותו, הפנמנו אותו, נשמנו אותו, זיקקנו מתוכו את מה שהתאים לנו ולדמויות שיצרנו, ודרך עבודת אלתורים של השחקנים והבמאית – כתבנו מחזה שבתוכו שלובים השירים מהמחזמר ההוא.

עשינו הכל לבד – אלתור, משחק, מוסיקה, עיצוב תפאורה ותלבושות, צביעה, תפירה, אביזרים, פרסום – הכל. רשמית לא היה לי תפקיד בהצגה, כמה שנים קודם הגעתי למסקנה שאני לא שחקנית, אבל הייתי נוכחת בכל החזרות, דברתי, ייעצתי, התווכחתי, שכנעתי, השתכנעתי, ארגנתי, כתבתי , אפילו שרתי (!) והייתי חלק מהאנסמבל המופלא ההוא, תחת הקרדיט של עוזרת הפקה והקרדיט המיוחד של סיוע הומניטארי.

היום, בהסתכלות לאחור, אני יכולה להגיד שהמחזה לא היה מושלם, אבל זה לגמרי לא חשוב. בזכות עבודת הצוות הזאת הייתי שלמה עם כל פיפס שהתרחש על הבמה, הייתי גאה בכל מילה, כל תנועה, כל אביזר, וחוויתי את הקסם הזה שהפך משחק תמים של כמה חברים להצגה אמיתית.

כבר כתבתי כאן פעם שהרבה מחבריי הם אנשי תיאטרון מוכשרים, חלקם היו שותפים לקסם ההוא של "לעולם לא", ולמרות שכל העסק נגמר בטונים קצת צורמים, ההצגה עלתה ארבע פעמים בחיפה ואחר כך החבילה התפרקה, אני לא יכולה ולא רוצה לכתוב על תחנות תרבות בחיי מבלי להקדיש מקום של כבוד לפיטר פן שלי, שלנו.

השנה הזאת שבה נשמתי את פיטר פן לימדה אותי המון על תיאטרון, על יצירה, על חברוּת ועל איך הופכים חלומות למציאות. אני גאה בחוויה הזאת ואסירת תודה עליה, אבל אני חושבת שבניגוד לרבים משותפיי למסע הזה, בשבילי זאת הייתה חוויה חד פעמית, ושהמקום הרגיל שלי באולם התיאטרון הוא בקהל, בחושך, במקום שממנו אני יכולה להסתכל על הבמה שמולי, ולראות אור.

על חוויה אחת כזאת בהצגה אחת, "השיבה לחיפה" כתבתי פה פעם, ואם ההצגה ההיא כבר מוליכה אותי למחוזות יותר פוליטיים, אז אני רוצה, לקינוח, לתפוס טרמפ גם על אחת התחנות של מיכל פרנקל, נאום אובמה בקהיר. זאת אמנם לא בדיוק תחנת תרבות, אבל ישבתי משתאה ומתפעלת מול הנאום הזה, והוא נתן לי תקווה. מילה טובה לסיים איתה את הפוסט הארוך הזה, תקווה.

 

מעבירה הלאה לאליענה אלמוג  אריאלה רביב  וכרמית רוזן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית  On 06/07/2009 at 19:31

    הסיפור שאינו נגמר הוא ספר אחד ויחיד. איכשהו הצלחתי לפספס אותו. (בעצם אני יודעת בדיוק איך: אחרי שקראתי את "מומו" נקלעתי לשיחה עם איזה עיתונאי בפסטיבל תיאטרון בובות בחו"ל והוא לא סבל את אנדה, הוא אמר עליו בפסקנות שהוא "שקרן מקצועי", וגם אם אני דורכת כאן על איזו יבלת, אני לא יכולה להגיד שהן לא התחברו לי לספר. וכך התנזרתי מאנדה שנים רבות, עד שכתבתי את בנות הדרקון ומישהו אמר לי שזה מזכיר לו את הסיפור שאינו נגמר, ועוד באותו יום הלכתי וקניתי את הספר והוקסמתי. מכל הסיבות שאת, אבל גם משום שזה "ספר הדקדוק הפנטסטי", כלומר ספר מופשט. מין פוגה על פנטסיה, או אפילו מאמר על שורש הפנטסיה ועל הזיקה שלה למציאות.
    ואחר כך ראיתי את הסרט. וזו היתה נפילה… אני לא יודעת מה הייתי חושבת עליו בכיתה א' (סיכוי גדול שגם אז לא הייתי משתגעת, כי כבר בילדות נמשכתי למתח בין קסם לרגש לצורה, ובסרט אין שום דבר מופשט) אבל מאז צברתי עוד כמה גילים שעשו אותו בלתי אפשרי ממש. אני כותבת את זה גם כאזהרה למי שהולך בעקבות התחנות הללו.

    ובאשר לפא סופית וחיריק קטן – עם הפֶטיש שלי לאותיות – אני לגמרי מזדהה. ראי "געגועים לגופה של העברית"
    http://www.notes.co.il/marit/46733.asp

    והקסם והחן של פיטר פן (הסרט אפילו יותר מהספר)
    לא מפסיק לפעול עלי. באוזן השלישית יש גירסא ראשונה אילמת של פיטר פן – שגם היא מקסימה לגמרי, תיאטרלית ומצחיקה. מומלץ!

    ועכשיו אני מחכה לפוסט על שירי ערש. עוד נושא קרוב קרוב ללבי.

    וכמה נעים לא להתכתש על אקונצ'י!

  • טלי  On 06/07/2009 at 19:41

    הוא באמת ספר אחד ויחיד, ואגב, אחד מהדברים הכי הכי שלא הזכרתי כאן הוא ללא ספק "מומו" – ספר נהדר, מרגש וחכם שאני אוהבת מאוד.

    אני יודעת ומכירה את כל נקודות הביקורת ואת חלקן אפילו כתבתי כאן למעלה – הקיטש, המניפולציה, הכל, ועדיין, נאמנה להגדרה של אורי קציר ליצירות שנוגעות ברגש שלי – אני לגמרי שם, גם בכיתה א' וגם עכשיו (אבל כן, הסרט הוא הוליוודי והוא נמצא בקומה אחרת לגמרי מזו של הספר. מודה).

    ראיתי את הגרסא האילמת של פיטר פן- תסמכי על החברים שלי… (-:

    וכן, נעים מאוד להתאוורר ממנו קצת.

    אגב, אני תיכף נוסעת, כך שאם אענה לכם רק מחר, אל תעלבו (ואם לא אתאפק ואפתח מחשב גם כשלא אהיה בבית אז אפציע פה בכל זאת. נראה).

  • מרית  On 06/07/2009 at 20:01

    את מכירה את המחזה "המשוגעת משאיו" של ז'ירודו?
    קראתי אותו הרבה לפני מומו, ומבחינת התוכן (הערכים) הוא באותה טריטוריה, אבל מבחינת החן והאותנטיות הוא עולה עליו בהרבה. בכלל ז'ירודו הוא מחזאי חביב עליו במיוחד, גם בזכות האישיות הנלבבת המשתקפת מבעד לכתיבתו.
    ויש לי הרגשה שגם את היית אוהבת את ההומניות, טוב הלב, הקסם והחיוך הלפעמים קצת עצוב שלו.

  • טלי  On 06/07/2009 at 20:07

    מסקרן… (-:

  • שאול סלע  On 06/07/2009 at 20:15

    כמעט 15 שנה זאת אומרת מלפני כמעט שלושים שנה הוא הופיע כמעט בכל מקום והלכתי אחריו לכל מקום. בבית ספר ממלכתי דתי לימדו אותנו שאלהים זה סבא זקן,שמסתכל על כל אחד בכל רגע נתוןומעניש אותי אם אני פותח את הסוויץ'. אלהים של ליבוביץ' הוא לא סבא זקן וכאשר נפסקים החים הם נפסקים לחלוטין. מה שליבוביץ' החדיר בי זאת האהבה למסורת היהודית ותרבות יהודית. כמעט הכל חוץ מתנ"ך ומיסטיקה. שיחות על פרשת השבוע,אמונתו של הרמב"ם ,5 ספרי אמונה,לימוד גמרא עם רשי ותוספות.

    תחנה שניה ואני לא יודע כיצד להסביר הוא ספרו של אלפרד דבלין "ברלין אלכסנדרפלאץ" אני לא יכול לספר על הספר רק הספר יכול לספר על עצמו.

    תחנה שלישית המיסה בסי של באך שהמשכה המתיאוס ויוהאנס פאסיון,אמנות הפוגה ,קנטטה 106 ופרטיטה שניה לכינור סולו

    תחנת ביניים -הברית החדשה

  • יונתן ש  On 07/07/2009 at 1:04

    אכן, הו,
    לכבוד הוא לי להישזר בחוטים נסתרים בתוך הרשימה המרגשת הזו.
    אני הייתי כותב כמעט את אותו הדבר עם שינויים קלים.

    "הסיפור שאינו נגמר" (ואני אכן מצדד בסרט גם) זו יצירה אלמותית שתמות רק עם מותה של יצירת האמנות האחרונה עלי אדמות. והסרט הוא לא הספר (אף פעם לא) וכסרט הוא מיושן ומרגש ועוד ישוב בימי הרטרו הקרבים ובאים של הסוג הזה של הקולנוע. אני בטוח!!

    ב"ספר התיבה המזמרת" הגילוי היה משותף. כדי להתרפק על יפי השפה המדוברת צריך גם אוזניים טובות שיקשיבו. ולמרות המחמאה הקטנה שנתתי לעצמי אני חושב באמת ובתמים שלא הייתה יכולה להיות מישהי אחרת שתקרא יותר טוב את הספר הזה באוזניי כמוך.

    ובנוגע לפיטר, ההצגה והטייק-אוף, האובייקטיביות היא ממני והלאה.
    אם כדי להיות פיטר צריך להגשים חלומות ולהוליד עוד ועוד פיות, אז למדתי את המסר והפנמתי אותו היטב.
    השיעור הבא שאני צריך ללמוד מפיטר זה לשכוח ולעזוב. אולי באמת לא צריך להתעקש כ"כ על חלומות העבר אלא להניח להם לשקוע ולהפוך לזיכרון שאולי עוד יהפוך לנחלה קטנה בממלכת פנטסיה שארץ לעולם לא היא רק אי קטן בתוכה.

    שלך, בסטיאן.

    נ.ב. מצטרף להמלצה החמה מאוד לגבי "המשוגעת משאיו". מחזה חובה!

  • שועי  On 07/07/2009 at 9:20

    את "הסיפור שאינן נגמר" ראיתי גם אני כסרט עוד לפני שקראתי את הספר. אבדנו המשפחתי של בסטיאן וגם הקטע בו הקיסרית מתחננת שייתן לה שם חדש, שעה שהכל הולך ונעלם, דברו אליי באותן שנים מאוד-מאוד.. את זוכרת שכתבתי אצל מרית כי בעטיו של אירוע מסויים הייתי מנסה לזכור להחיות באמצעות מלים אירועי עבר בכדי לעשותם נוכחים וחיים, בכדי שלא יאבדוּ. גם הזדהתי מאוד עם אטריו ופלקור הדוהרים בתוך העיר הגרמנית אחרי הילדים שמיררו את חייו של בסטיאן. הייתי צריך משהו כזה באותן שנים ומאותן הסיבות ממש.

    אלתרמן- וירטאוז גאוני, שהיחס לנשים ביצירותיו הוא שערורייתי. השפיע עליי מאוד בכתות י-י"א (במיוחד "כוכבים בחוץ" ו-"שמחת עניים"). אחר כך כשהעמקתי לקרוא שירה לא-עברית הועם זהרו בעיניי. וגם הייתי מציין את בן דורו אברהם שלונסקי, שהיה אף הוא וירטואוז גאוני, יוצרם של: 'אני וטלי בארץ הלמה' ו-'עוץ לי גוץ לי'.
    אבל בעיניי מבני הדור ההוא ראוי לציין את אברהם חלפי (שהיה עוץ לי גוץ לי בהפקה המקורית) ואת לאה גולדברג, משוררים גדולים בפני עצמם, ומרגשים פי כמה וכמה מאלתרמן
    לטעמי לפחות.

    פיטר פאן: אני דווקא רציתי להיות שודד ים או בלש (כמובן כזה שהוא למעשה נלחם עבור הנדכאים בכל מקום) ולא ילד נצחי. אולי לכן גיבוריי היו רובין הוד, זורו, אודיסאוס (קראתי את האליאדה והאודיסאה בתקציר בכתה א', ואחר כך בכתה ג' כבר קראתי את התרגום המלא של טשרניחובסקי) ואחר כך גם פרנסיס דרייק, שבאמת היה שודד ים (אז קראתי גם את שייקספיר בפעם הראשונה, שנייהם דרייק ושייקספיר עבדו אצל אליזבת הראשונה) וגם הבוקנירים של האי טורטוגה

    וכמובן נחום (גוטמן) גיבורו ויוצרו של 'בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו בערי בוליויה', העולה על האוטובוס האדום מספר חמש בדרכו לאיטליה ומשם דרך קו המשווה (שבו חולפים דגים מעופפים) להרפתקאות באפריקה.

  • צבי  On 07/07/2009 at 9:42

    על פריסת תחנות התרבות המרתקות שלך [ולמרות הסקרנות, אינני שואל אודות "קצת ההרחבות ומעט הרמאויות"; מוטב כך]. ממש "תפוחי זהב במשכיות כסף" [כאמירת סרלו, פאוסט].

    יש שנראה לי כי העולם נחלק בין מי שקראו בילדותם לבין מי שלא. ומבין האחרונים, מי שתאוות הקריאה ביקרה אצלם בתקופות הבוגרות, לעולם ייתקנאו בחוויה שניטלה מהם בילדות, שחורטת בנשמה ציוני דרך.

    ומשעמדת למעלה על אלתרמן הנהדר [והשורות הנפלאות – "אמנם רדפנו הבלים אבל הנה הראש הרכנו. אם כתר הוא נושא או דלי אין שום הבדל – בסוף יישן הוא"], ומששועי ריענו הוסיף משלו, הבה נזכיר את סשה ארגוב, מופת של מלחין, שידע להרכין ראש בפני המילים הכתובות הללו ולחבר להן מנגינה שנבעה מתוכן הן.

  • צבי  On 07/07/2009 at 9:44

    לפני הכל, לפני המילים "על פריסת…" נועדה לעמוד זקוף המילה "תודה". סליחה על ההשמטה.

  • אביגיל  On 07/07/2009 at 11:28

    יש סרטים שנמצאים אצלנו מתחת לעור ואנחנו אפילו לא זוכרים שהם שם.
    ראיתי את הקליפ ואת הטביעה של ארטקס מבעד ללחלוחית שחיכתה בסבלנות עשרים שנה או יותר.

  • מרית  On 07/07/2009 at 11:41

    שועי – גם אני תמיד רציתי להיות שודד ים (היו אגב גם שתי שודדות ים היסטוריות) עד שקראתי שני ספרים היסטוריים – האחד אוטוביוגרפיה של שודד ים מן המאה השבע עשרה, והשני "ההיסטוריה הכללית של מעשי השוד והרצח של הפירטים המפורסמים ביותר" שפורסמה במאה השמונה עשרה על ידי מישהו שכינה את עצמו קפטיין צ'רלס ג'ונסון. ומאז אני עדיין רוצה להיות שודד ים אבל לא בדיוק כמו שזה היה במציאות. כי מעבר לכמה נקודות אור (שנוגעות לסוג מסוים של פיוט ולעובדה שרבים משודדי הים ברחו מדיכוי ולכן היה גרעין דמוקרטי אמיתי ב"תרבות" שהם יצרו) הספרים הללו הם פשוט תיאור אחד גדול ומצטבר של אכזריות וזוועה חסרת פשר…

  • שועי  On 07/07/2009 at 13:20

    איזה כיף, מרית, צריך רק לשכור ספינה, למצוא צוות ו-off we go…

    פעם עוד אספר לך על דמוּת היסטורית מומצאת לגמריי (בדיעבד התברר לי כי רועי רוזן הקדים אותי עם ז'וסטין פרנק) שבדיתי ממוחי הקודח, והרביתי לדבר עליה עם אחד מעמיתיי האקדמיים, כבדיחה פרטית בינינו. עד שזה הגיע לכך שדוקטורנטים ואנשי סגל, החלו לשאול אותי ואותו
    על מי המדובר, והיאך ניתן לקרוא את הספרים
    וזאת למרות שלתומינו סברנו כי השיחות על כך מתנהלות רק בחוג די מצומצם וסגור…

    דובר כמובן, בג'נטלמן יהודי-אמסטרדמי, שודד ים וסוחר עבדים לכאורה, המנודה על ידי הקהילה הרבניות בכל מקום, המנסה לעורר מהפכה חברתית-שלטונית באי אליו הוא מוביל עבדים אפריקאים על מנת שיקבלו השכלה עלאית וייצרו חברת מופת שיוויונית.

    יש כבר את שמות חיבוריו ובמה עוסק כל אחד מהם.
    אפילו יש כמה אנשים, שאנו מדברים בינינו על כך במלוא הרצינות עד היום. כולל הפניות למספרי פרקים וכיו"ב.

    עוד דבר, שנים, עד שאשתי גמלתני מזה, עמד בחדרי בקבוק רום שרוקן מדי פעם ופעם והתחלף,
    כמזכרת לאמביציה המקצועית שלי

    ולבסוף, למרות הכל ועל אף הכל

    ואני עם שייטת וצי ברווזים
    מפליג עד אין סוף
    עד אין סוף

  • טלי  On 07/07/2009 at 21:12

    שאול – תודה על שחלקת אתנו את התחנות שלך.

    יונתן – נו, מה, עכשיו אני אגיד שלכבוד הוא לי לשמוע שהיית כותב כמעט אותו דבר- אושיית תרבות שכמותך? אין גבול למחמאות ההדדיות? מה לעשות שזה נכון?…

    אני לגמרי בונה על נבואת הרטרו הקולנועי שלך,ולגבי אלתרמן – המחמאה שנתת לעצמך לגמרי במקומה, ועוד לקבל מחמאה שכזאת מאדם שיודע דבר או שניים על קריאה וקריינות – מוצ'אס גראסיאס!
    ולגבי פיטר שלנו -מי צריך אובייקטיביות, מי?
    הדרך הקיצונית שבה פיטר שוכח היא דוקא לא שעור שאני בטוחה שכדאי ללמוד, אבל על שאר המשפט שלך אני חותמת בכל אצבעותי ומשתדלת ללמוד, כידוע…

    ומה זה "מצטרף להמלצה"? בשביל מה יש לי חברים בחלונות הגבוהים של עולם התיאטרון אם לא כדי שישיגו לי את המחזה, אהממ אהממ?…

  • טלי  On 07/07/2009 at 21:29

    שועי- אני שמחה ואפילו נרגשת לגלות שהסיפור שאינו נגמר נגע גם בך.
    נדמה לי שהם דוקא רודפים אחריו בארה"ב, כמס להוליווד, אולי זה אפילו בניו יורק, אבל אני לא בטוחה וזה גם לא משנה – למרות שזה לא קשור לספר, זה אכן רגע של קתרזיס מושלם.
    אני מסכימה לגמרי לגבי הוירטואוזיות ושנאת הנשים של אלתרמן- אפילו הזכרתי את זה כאן ואם כבר הזכרת את בן הדוד שלונסקי, בסיום ספר התיבה המזמרת עברנו לקרוא את "מיקי מהו" הגאוני בהמלצתה החמה והמוצדקת של חברתנו ליבי.

    ואיכשהו, אני גם משתאה וגם לגמרי לא מופתעת גם משאיפות הפירטיות שלך וגם מכושר הקריאה המדהים שגילית בגיל רך כל כך.

    צבי – תודה רבה על המחמאה הנהדרת והפיוטית!
    לגבי ההרחבות והרמאויות דוקא חשבתי שהסברתי- לא בדיוק הסתפקתי בשלוש תחנות, צופפתי בכל תחנה כמה וכמה עניינים, זה פשר ההרחבות והרמאויות (-:

    אני חותמת בשמחה על דבריך לגבי הקוראים בילדותם ומצטרפת לקרדיט לסשה ארגוב הגאון (כן, בפוסט הזה יש אינפלציה מוצדקת בשימוש בתואר הזה…), לא בכדי בחרתי בביצוע שבו הא עצמו מנגן וקצת שר…

    אביגיל- זה כנראה משהו מדבק, כי עכשיו את כמעט העלית דמעות בעיניים שלי… (-:

    מרית ושועי שוב – מתי אתם מרימים עוגן? מעולם לא חלמתי על פירטיות, אבל ממש היום חוויתי רגע מרגש מאוד בעיצומו של שיט קצר ובכל מקרה, כשאתם הצוות, אני עולה על הסיפון!

    עניין הדמות הבדויה שלך, שועי, שוב מדהים ולא מפתיע בו זמנית. יאללה, תכתבו את זה!
    קראת את "פנים צרובי חמה" של שכננו שמעון אדף? ראשית- תקרא, אתה צפוי לאהוב, ושנית- יש שם עניין דומה, הגיבורה ניהלה בלוג ב"בננות" ובספר מוזכרים כמה וספרים פרי עטה שהייתי מאושרת לקרוא, הם רק לא נכתבו מעולם…

    ואחרי יום ים מרחיב לב ונפש אין ולא יכול להיות שיר מתאים יותר לקינוח, מכל כך הרבה סיבות. איך ידעת?!?

    תודה כבר אמרתי לכם, יקיריי?…

  • שועי  On 07/07/2009 at 22:01

    אז ככה, מקימים צוות שיפליג בביצה
    המטרה:למשות את אטרקס מתוך המצולות
    כאילו הוא אוצר קדוּם, שנעזב שם

    יהיה שמח, הרבה רוּם
    אחר כך נעבור אצל אברהם חלפי ונחייה את תוכי יוסי

    עד שנסיים הביצה תתיבש
    ויהיה שם גן פורח

    למען יוכלו ילדים לשחק

  • שועי  On 08/07/2009 at 11:24

    טרם קראתי את ספרו האחרון של אדף. אשתי קראה ונהנתה מאוד. אני מכיר את שירתו ובמיוחד את המוקדמת. אני גם זוכר אותו מראשית שנות העשרים שלי (לפני כעשור וחצי) אז השתתפנו שנינו בחבורה ספרותית תל-אביבית (אני עזבתי די מהר),אבל אני עדיין זוכר אותו כאחת מנקודות האור האנושיות שם.

  • טלי  On 08/07/2009 at 11:24

    רק קוראים לו ארטקס, והביצה הזאת קצת מרתיעה אותי- אני משתדלת להימנע ממנה, זו ביצת הייאוש… אבל בטח יש איזה אבק כוכבים שאפשר להתעטף בו מראש (-:

  • טלי  On 08/07/2009 at 12:29

    זו אכן המטרה. של הכל.

  • שועי  On 08/07/2009 at 14:06

    התחלפו לי האותיות

    ועל כך כתב ח"נ ביאליק, זה מהתגובה באתר של מרית, שאינו יודע להבחין בין אשה ובין עוף: רוץ בן סוסי רוץ ודהר, רוץ בביצה
    טוס בנהר

    וגם:

    למען יוכלו ילדים לשחק
    נראה לי עדיף בהרבה תמיד, בכל זמן ומקום, על פני
    למען אחיי ורעיי או למען יִרְאוּ ויִירָּאוּ

    (-:

  • אביטל  On 10/07/2009 at 15:08

    למען יסופר לדור אחרון

    ולמען יאריכון ימיכם על האדמה…

    ???

  • טלי  On 10/07/2009 at 18:09

    למען יאריכון ימיכם על פני האדמה הולך יופי עם למען יוכלו ילדים לשחק, אם את שואלת אותי, והעניין של ה"אחרון" קצת מלחיץ אותי, אבל את יודעת שאני בעד לספר לילדים, ככה שנראה לי שיש קונצנזוס, למרות שאני מצטרפת לשועי בבחירה בין הלמענים השונים (-:

    שבת שלום!

  • אקי  On 30/11/2010 at 16:53

    טלי יקרה
    כדאי היה לחשוב שוב על המחאה שלך כנגד "השוביניסטיות של אלתרמן" כפי שמשתקפת לכאורה בזמר שלוש התשובות.

    היתכן (עלינו לשאול את עצמנו) שאותו אדם שכתב את "שיר משמר", זה שגם שם את המילים הפמיניסטיות כל-כך שציטטת בפיה של נעמה מ"שלמה ושלמי"
    הוא אותו שוביניסט מ"זמר שלוש התשובות"?

    מהו אותו אדם?
    אב רגיש מאין כמוהו? (שיר משמר, קפיצת הלולין ועוד)
    או פמיניסט אסרטיבי? ("שלמה ושלמי")
    או גבר אלים ("ניגון עתיק", שיר העיט)
    או שוביניסט קטן ("זמר שלוש התשובות").

    והתשובה מהי?
    לא זה ולא זה ולא זה.

    אלתרמן שר לנו את כל הקשת של הרגש האנושי.
    הוא עמד בדחילו ורחימו בפני העוצמות שהרגש הזה יכול להגיע אליהן, וראה בו כוח טבע ממש.

    כמו שאין לראות בנבוקוב פדופיל (בעקבות "לוליטה" שלו), תהיה זו טעות לראות באלתרמן שוביניסט.

  • טלי  On 02/12/2010 at 13:12

    שלום אקי,

    אני לא חושבת שזו טעות (וגם לא חושבת שאפשר להגדיר פרשנות ספרותית/אמנותית כלשהי כ"טעות").

    כן, בעיניי אלתרמן, בחלק משיריו היה שוביניסט גדול וגבר אלים, ולגבי האלימות אני לא יודעת אבל בהחלט ידוע היחס המזלזל שקבלה ממנו אשתו, השחקנית רחל מרכוס, כלומר זה לא נשאר "רק בשירים".

    כמו שכתבתי כאן בפוסט, אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הכתיבה הוירטואוזית והמכשפת שלו, אבל מבחינת התכנים, חלק מהשירים אכן מכעיסים ומקוממים אותי מאוד, כאישה וכאדם, וזה לא עומד בסתירה להיותו אב רגיש ואוהב בשירים אחרים.

    ואגב, את שלמה ושלמי אני אוהבת מאוד מאוד(וגם כתבתי על כך בפוסט אחר), אבל אני לא רואה שם פמיניזם…

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: