"מעשה בדיג ובדג הזהב"

מאת א"ס פושקין, תרגמה מרוסית רינה ליטוין, אייר ירמי פינקוס, יצא בסדרת פושקין לילדים, בהוצאת אחוזת בית 

הסיפור הקלאסי על הדייג ודג הזהב מוכר וידוע, ונמצא על המדפים במגוון עיבודים. הגרסא הנוכחית היא סנונית ראשונה מתוך חמישה ספרים שאמורים להציג בפני ילדים ישראלים מבחר מאגדות העם שפושקין עיבד.

לפושקין שמור מקום מרכזי בתרבות הרוסית והורים שגדלו על סיפוריו ישמחו לחשוף את ילדיהם לחומרים שמדיפים ניחוח איכותי.
ובכל זאת, כיוון שפושקין לא כתב את הסיפור אלא רק עיבד אותו, אני תוהה אם יש בכלל טעם בתרגום לעברית של הגרסא הרוסית.

העברית של רינה ליטוין גבוהה ויפה ואני משערת שהיא נצמדה לרוסית, אבל התוצאה כוללת משפטים עם תחביר עברי מוזר ולא טבעי, כמו "חזרה הרשת ודג יחיד בה, לא דג רגיל- דג זהב הוא", או "הוא דייג שנות שלושים ושלוש כבר ולא שמע עוד שדג ישוחח".

האיורים של ירמי פינקוס יפיפיים, מוקפדים ומלאי הבעה, והם שומרים בעדינות על איזון בין מאפייני נוף, בנייה ותלבושות עם ניחוח של רוסיה במאה התשע-עשרה לבין קו נקי, צבעוני ועכשווי.
דמותו המאוירת של הדייג הזקן נוגעת ללב והשינויים הקטנים בהבעות הפנים והגוף שלו מעבירים קשת רגשות מלאה ומגוונת. אשתו התובענית ומשאלותיה מאוירים בקו גרוטסקי וכמעט קריקטוריסטי, ובכל זאת, שני הסגנונות מצליחים להשתלב זה לצד זה באותם איורים ומלבישים את הסיפור המוכר בלבוש חדש, מושך ונעים לעין.

הסיפור עצמו הוא סיפור דידקטי שמחנך להסתפקות במועט ויוצא נגד גילויי יוהרה וחמדנות. אין כל רע במסר הזה, בעיקר בעידן השפע והמסחור הנוכחי, אבל לצידו, עולה מהגרסא של פושקין גם שנאת נשים עזה, ועם המסר הזה היה לי יותר קשה להשלים.
הדייג הוא גבר נרפה, חלש ופחדן שסופג מאשתו חרפות וקללות ומציית לה בניגוד לרצונו. האישה עצמה היא רודנית תאוותנית עם יצר שליטה מפותח ו"עיניים גדולות", שמוצגת, במיטב המסורת השוביניסטית, כאישה שכל מטרתה היא לבזבז את כספי בעלה.

למרות הקושי המסוים שהיה לי עם הסגנון העברי בסיפור עצמו, נהניתי מאוד מאחרית הדבר שכתבה רינה ליטוין, שהצליחה לתאר את תולדות חייו המעניינים של פושקין ואת מקומו המרכזי בתרבות הרוסית, ולהציג הכל בשפה בהירה ומכבדת, בגובה עיניהם וליבם של ילדים.

הספר כולו משדר תחושה של איכות, ניקיון והקפדה על פרטים ועל כך הוא ראוי להערכה, למרות ההסתייגויות שלי.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 18.6.09.

 

ועכשיו עדיין שבוע הספר וההמלצות המרוכזות שלי עדיין בתוקף, כמובן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 18/06/2009 at 15:39

    היה פעם אלבום מוסיקלי שבו בוצעה האגדה על הדייג ודג הזהב עם ישראל גוריון ועוד קול נשי שאיני מצליח לזהות כרגע. זה היה עשיר ומבדר כאחד והנה הדהדה באזני בקשת הדייג מהדג 'דג זהב,דג זהב'. ואייכשהוּ הדגיגים הזכירו לי פוסט שכתבתי לאחרונה
    http://www.notes.co.il/shoey/56955.asp
    (במיוחד החלקים הראשון והרביעי)
    וגם פתיחת שיר של פדריקו גרסיה לורקה, ולס בענפים, שקראתי שוב לפני שעה קלה:
    עלה אחד נשר.
    ושניים.
    ושלשה.
    בירח דג שחה.

    דומני, כי לשאול משאלות מן הדג בירח זה קצת יותר מבטיח מאשר לשוחח עם דגים.

    אפשר הלא להעלות את הדג בירח ברשת של מחשבות/ מלים.

  • כרמית  On 18/06/2009 at 16:06

    הדג הוא סמל מיתי מימי ותת קרקעי, מלא שתיקה, ופה הוא מדבר, והוא זהוב כהבטחה, במלים אחרות לא הייתי ממהרת להצטמצם ולהגדיר את הסיפור כ"רק דידקטי", ואשר לאישה, הלא יש דיון רחב מאוד במעשיות אשר לנשי והפמיניסטי, נכון שכאן היא תאוותנית להחריד (מעניין אותי: מה בגירסה של פושקין יותר שונא נשים?), אבל אם נטשטש את התמונה ונראה בכול יסודות שהם חלק משלם, אולי יקל עלינו להבין את המעשייה קצת אחרת

  • טלי  On 18/06/2009 at 16:31

    שועי- אכן, לפוסט הזה שלך עוד לא הגעתי, הצצתי עכשיו רק בקטע הראשון והרביעי וההתאמה רבה- עוד אשוב לשם (-:

    את ההלטה שהזכרת אני לא מכירה אבל יש לי תחושת בטן (שאינה מבוססת על שום הוכחה אמפירית משום סוג) שזה קשור ל"3, 4, 5 וחצי" ושהאישה היא נירה עדי שהופיעה שם לפני חזרתה בתשובה, או שרי צוריאל. אבל כאמור- לא מתחייבת.

    הדג בירח נשמע לי מקסים וקסום לגמרי וכמוהו גם השיר של לורקה.

    אני תמיד תמיד תמיד בעד משאלות! (-:

    כרמית- יפה כתבת ובצדק, לכל סיפור עממי יש אינסוף רבדים ואינספור גרסאות (או להיפך…). הדג המדבר הוא אכן מוטיב מיתי עמוק ורב הוד, אבל אני מתייחסת כאן לא למעשייה בכללותה אלא לספר הספציפי הזה – תרגום מסוים לעיבוד מסוים וכאן, הטעם המשמעותי ביותר שנשאר למעשיה (בעיני) היה ההיבט הדידקטי.

    עניין הנשים ותפקידן במעשיות אכן רחב מני ים (מלא בדגי זהב לצד דגים "פושטיים"…), אבל לרוב מדובר בציר האקטיביות/פסיביות של האישה, או שהמעשייה הולכת רחוק יותר ומפורש יותר ומתייחסת לאישה כאל מכשפה ממש.

    האישה כאן איננה מכשפה, היא אישה מציאותית לגמרי אבל ממש רעה, נצלנית וקשה במיוחד, ולכן ה"צבע" המרכזי שעטף את העיבוד הזה בעיני הדיף שנאת נשים למרחוק.

    מה בדיוק? אני מבטיחה לבדוק עבורך ולהרחיב כאן בתגובה ואולי אפילו אוסיף בגוף הפוסט, אבל סביר להניח שזה לא יקרה לפני מחר.

    והצעת הקריאה שלך מעניינת. את צתכוונת שהגבר והאישה הם למעשה שני יסודות אופי שונים בתוך אותו אדם, או שלא הבנתי אותך?…

  • כרמית  On 18/06/2009 at 17:54

    הי טלי 🙂 טוב לכי תסמכי על משוררים רוסים
    על כל פנים, כן , הוא אשר התכוונתי
    יונג קרא לזה בעברית צחה, אנימה ואנימוס
    למרות שאולי הסרט הרע שאת מתארת נקרא בשפה
    פסיכולוגית לא מיתית הזדהות השלכתית
    שזה מושג מעיק שדורש יותר רוחב נשימה להסביר, אבל בטח אפשר לגגל אותו

  • מרית  On 18/06/2009 at 19:02

    שני דברים
    עיבוד – אפילו צמוד כביכול – יכול לשנות לגמרי את משמעות הסיפור. גיליתי את זה כשכתבתי על "בגדי המלך החדשים" לא מזמן (במסגרת "סיפורים יכולים להציל", ספר על אגדות שאני כותבת ל"סל תרבות"). אנדרסן עיבד סיפור ספרדי מהמאה השלוש עשרה – דומה מאד לכאורה אבל שונה מן הקצה כשמתעמקים. (הפרק יתפרסם בקרוב ב"אורות" החדש שמוקדש לאנדרסן.)

    לא קראתי את העיבוד הזה – אבל אני מכירה את הגירסה של גרים, ועד כמה שאני זוכרת היא מאד מצחיקה (הכל מתרחש במקום בשם סִירלַילָה, ודמות האישה היא אמנם מפלצת חמדנית, אבל יש בה גם איזו תוגה, עד כמה שאני זוכרת, מין חסך – לא רק כלכלי אלא גם מגדרי (היא למשל רוצה להיות מלך, לא מלכה) שיש בו משהו נוגע ללב. אני צריכה לקרוא את זה שוב, אבל אני לא סובלת סיפורים חינוכיים (גם אם זה "החינוך הנכון") ואני רגישה מאד לשנאת נשים, ולפחות אצל גרים לא הרגשתי את זה או את זה.
    כלומר הסיפור הרבה יותר עמוק ומורכב מסיפור נגד חמדנות.
    למעשה, עשית לי חשק לחזור אליו. המשך יבוא…

  • טלי  On 18/06/2009 at 21:23

    כרמית – טוב, יחסיי עם משוררים רוסיים לא הדוקים מספיק כדי לסמוך או לא לסמוך עליהם (קריאה נלהבת של סיון בסקין זה נחשב?…(-: ) אבל אני שמחה שקלעתי.

    מצד שני, לצד הכבוד שיש לי לפרשנויות כאלה, אני תמיד מייחסת יותר חשיבות לפשט והפשט, במקרה הזה ובעיבוד הזה, כולל הרבה יותר מדי שנאת נשים לטעמי.

    הזדנות השלכתית בין הדייג לאשתו? לא נראה לי. הוא מוצג כדמות פשוטה וסימפטית למדי והיא בעיקר גרוטסקית ויש ביניהם אבחנה ברורה מאוד.

    מרית- אין ספק. עיבוד יכול לשנות ואפילו מאוד, ונראה לי שכאן פושקין לקח לעצמו הרבה חופש, קצת כמו שלימפופו המופלא הוא תרגום של אלתרמן לצ'וקובסקי שעיבד את דוקטור דוליטל.
    ועדיין, לתרגם את לימפופו לשפה אחרת נראה לי קצת מוזר וקצת מיותר, בדיוק בגלל זה.

    וואו! הספר שאת עובדת עליו נשמע לי מרתק כל כך – אני רוצה לקרוא…
    אני לא הרגשתי שם הומור אבל זו, כאמור, גרסא אחרת. באיורים (המצוינים!) יש הומור, אבל יותר לכיוון הקריקטורה והגרוטסקה.
    ואם עשיתי לך חשק- לא יכולתי להצליח יותר!
    מחכה להמשך. (-:

  • שועי  On 18/06/2009 at 23:11

    סירלילה
    תמיד מכתשים ענקיים (כגון מכתש רמון, נאמר) נראו לי כמו סירי לילה. עכשיו רק אפשר לכתוב את המחזה על פועלת קשת יום במפעל נוטה להיסגר, הקונה קרפיון חי לשבת, ונותנת לו לשכשך באמבטיה. היא מעוניינת להיות יו"ר ועד העובדים במפעל ולא יושבת ראש ועד העובדים וכיו"ב…

  • רונית ש  On 19/06/2009 at 0:27

    הנה נוסף למדף עוד עיבוד של מעשייה לעוסה ומאוסה, עבשה ובאושה. לעניות דעתי מדובר בז'אנר שאבד עליו הכלח. לא חבל על ההשקעה באיורים ובעריכה לשונית? לא מוטב היה להשקיע בספר חדש, מתאים לערכים של ימינו? אם יש כל כך הרבה הסתייגויות לגבי סיפור אחד (הסתייגות חשובה ביותר – דמות האשה), אז אולי כדאי לוותר? נדמה שהוצאות לאור מוציאות עוד ועוד עיבודי מעשיות פשוט כי זה זול – אין צורך לשלם תמלוגים לכותב. יש צורך לשלם רק למעבד, עורך לשוני ומאייר – (אני "אחת שיודעת" – זה לא הרבה כסף) והנה יש ספר יפה, שסבים וסבתות המתלבטים בחנות מה לקנות לנכדיהם, יקנו בשמחה והספר יהיה רווחי.הסבים והסבתות יקנו, כי את זה הם מכירים. כי על זה גם הם גדלו. איך גדלו? הסבתות הפכו לעקרות בית צייתניות ברובן, הגברים משלו בבית. האם הם רוצים שגם נכדיהם יהיו כאלה? חבל שלהוצאות לאור אין יותר תעוזה, יותר אומץ להוציא לאור סיפורים חדשים.

  • טלי  On 21/06/2009 at 17:56

    שועי – יאללה, תכתוב, יופי של גרסא (-:

    רונית – בל נגזימה. אני ממש לא חושבת שז'אנר המעשיות הוא ז'אנר שאבד עליו הכלח – למעשיות הקלאסיות יש הרבה משמעות והרבה כוח, מבחינה רגשית ופסיכולוגית, כפי שכרמית רמזה, מבחינת פיוט ויופי וגם מבחינת אופקים רחבים וידע עולם תרבותי שחשוב (בעיני) שילדים ייחשפו אליו.
    העיבוד הספציפי הזה מושקע מאוד מצד אחד ובעייתי מאוד מכמה בחינות אחרות, כפי שכתבתי, אבל אני ממש לא חושבת שזה אומר שלא צריך להוציא לאור מעשיות קלאסיות באופן גורף.
    אגב, הוצאות לאור מוציאות גם המון ספרים חדשים – חלקם נהדרים, נועזים ןמצויינים, חלקם גרועים וחלקם סתם, לא נראה לי ששוק ספרי הילדים היום מוצף במעשיות קלאסיות על חשבון ספרים מקוריים וחדשים…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: