ושוב אתכם

חזרתי פתאום.

המון זמן לא כתבתי פה.

בעצם, אם לא סופרים את ההבלחה הקצרה על "ירח אלבמה" משבוע שעבר, יוצא שהייתי נוכחת-נפקדת בבלוג שלי כבר חודשיים. בעיקר נפקדת, האמת.
הייתי שמחה לדווח לכם שבזמן הזה מצאתי אוצרות באמזונס, ראיתי את הזוהר הצפוני, פגשתי פיות וחדי קרן או הושעתי את ילדי העולם.
הייתי עוד יותר שמחה לדווח לכם שבזמן הזה פגשתי את אהבת חיי והפלגתי איתו אל עבר האופק הורוד או השגרה המשותפת (מה שיבוא קודם), או שמצאתי עבודה נהדרת שבגללה אני עסוקה אך מרוצה ונהנית מסיפוק מקצועי, אנשים טובים ומשכורת מצוינת.
הייתי שמחה לדווח לכם על כל האפשרויות המסעירות האלה, אבל לצערי כל זה לא קרה. 
בינתיים.

האמת הרבה יותר פרוזאית.

 בשבוע-שבועיים הראשונים הייתי באמת עסוקה בכתיבת משהו שהבטחתי לחברה טובה ולא הגעתי לכתוב גם פה, ואז היה עוד עניין קטן, ועוד אחד, ותוך כדי עברתי גם גמילת אינטרנט חלקית ומצאתי את עצמי מסתכלת חצי מהצד על מרוץ הבלוגים-פורומים-אתרים שתמיד מתעדכנים בעוד פוסט מעניין, התרחקתי קצת מכפתור הריפרש ובכלל, נתתי למחשב הרבה יותר מנוחה, ואולי נתתי לי קצת מנוחה מהעולם הוירטואלי. ממש לא תכננתי לקחת הפסקה כזאת ארוכה מהבלוג, אבל מרגע שהיא נוצרה, הרגשתי שכנראה הייתי זקוקה לה.

והיה גם האפקט המצטבר של עוד יום מחוץ לבלוג, ועוד יום, ועוד שבוע. וההכרה בכך שזאת נהייתה היעדרות משמעותית שמצדיקה פוסט-קאמבק, וכתיבת פוסט הקאמבק הזה שאני כותבת עכשיו- לא רק בראש, כמו שאני עושה כבר קרוב לחודש, אלא ממש כאן, אתכם.

והייתה התופעה שאני מכנה תמיד "תסמונת ספר ספרייה".
כשהייתי ילדה, הייתי, כמובן, מנויה בספרייה העירונית שמול הבית. כבר אז הייתי תולעת ספרים, ובדרך כלל הייתי מחסלת את הספרים שהחלפתי עוד באותו יום, מקסימום למחרת. אבל ידעתי שיש לי עוד כמעט שבוע עד שצריך להחזיר את הספר לספריה, והספרייה הייתה באמת מול הבית, אז מה בוער?

 ולא הלכתי לספריה. והשבוע עבר, בלי ששמתי לב. וכיוון שהייתי ילדה טובה והיה לי לא נעים מהספרנית, התביישתי להחזיר את הספר יום-יומיים אחרי התאריך הנקוב. אז חיכיתי.

ואחרי שבועיים כבר היה לי ממש לא נעים מהספרנית, אז לא רציתי ללכת לספרייה. אחרי כמה שבועות באמת הייתה לי סיבה טובה לפחד שהיא תכעס עלי, ולרוב הייתי מתחננת בפני חברתי נועה שתלך לספרייה במקומי ותחזיר את הספר בבושת פנים…

עכשיו אני לא מפחדת מאף אחד ובטח שלא נעזרת בשירותיו של אף שליח שיכתוב את פוסט הקאמבק הזה במקומי, אבל אני לא יכולה להתעלם מקיומה של "תסמונת ספר הספרייה" שגרמה לי לדחות את החזרה הנה עוד יום ועוד יום ועוד אחד, בהתחלה לגמרי בלי כוונה ואחר כך קצת עם.

היעלמות של חודשיים היא לא מעשה נבון במיוחד בעולם הבלוגים האינטנסיבי והמהיר, כשכולם מסביב מעדכנים בשצף קצף, עדכונים נשלחים, בלוגרים נולדים, הרגלים מתעצבים.
אבל אני לא דואגת, כי כשפתחתי את הבלוג הזה, לפני שנה ומשהו, הגדרתי אותו כמתנה שנתתי לעצמי. המתנה הזו עדיין שלי, וגם שלכם, ומבחינתי המקום הזה הוא ריצה למרחקים ארוכים.

ובריצה למרחקים ארוכים, ריצה בלתי תחרותית, בלי סטופרים ובלי דד- ליינים, מותר לפעמים גם לשבת קצת על ספסל בצד, לנשום עמוק ולהחליף כוחות.

וישנו גם העניין הפוליטי.
קוראיי הנאמנים יודעים כמה הרבה כתבתי בזמן "עופרת יצוקה" הארורה בעזה, כמה כעסתי, כמה נבהלתי, כמה נחרדתי, כמה התווכחתי.

 איזה סדק עמוק ואמיתי יצרה הזוועה הזאת ביני לבין מדינתי האהובה, איזה קו אדום נחצה אז, מבחינתי, גם בהיקפן של הפגיעות באזרחים וילדים, וגם בשוויון הנפש שבו מעשי הזוועה האלה התקבלו אצל כל כך הרבה אנשים כאן, כולל אנשים שאני מעריכה ואוהבת.
משהו נשבר בי מאז, וברמה הכי אישית, נכון לעכשיו, אני כמעט ולא מסוגלת לנהל ויכוחים פוליטיים – לא בעולם הוירטואלי ולא בעולם האמיתי. כרגע, בשלב הנוכחי שמתמשך כבר כמה חודשים, זה גובה ממני מחיר רגשי גבוה מדי.
ומצד שני, אין לי ספק שדווקא עכשיו, דווקא אחרי שוויון הנפש הקולקטיבי לנוכח ההרס וההרג העצומים שזרענו בעזה, דווקא אחרי שממשלת ישראל הקודמת החליטה ביודעין להפקיר את גלעד שליט במקום לחתום על העסקה לשחרורו, דווקא תחת ממשלת ביבי-ליברמן, דווקא עכשיו אסור לי לשתוק, אסור לי להשתבלל, אסור לי להתקרנף, אסור לי לשקוע בתוך ד' אמותיי.

 חובה עליי להשמיע, גם עכשיו, דווקא עכשיו, את קולי כנגד הכיבוש, כנגד החומה, כנגד הגזענות, כנגד הפגיעה בחופש הביטוי (של כולם. מכל צידי הקשת), ובעד מציאות של חיים, של תקווה, של חינוך, של בריאות, של בנייה, של רווחה, של נורמאליות לכל אזרח ישראלי ולכל אזרח פלסטיני ולכל בני האדם שחיים על האדמה האהובה, המקוללת, הקדושה, המדממת והמסובכת הזאת שלנו. של כולנו.

אבל כרגע זה קשה לי. מדי קשה לי. אני נדהמת מכמה קשה לי פתאום לקרוא "סתם פוסט" פוליטי או כתבה בעיתון מבלי לשקוע עמוק מדי.

אז בינתיים, מצאתי שתי דרכי ביניים- בצד ימין למעלה, תחת הכותרת "אזרחות טובה" אני משתדלת להעלות מדי פעם מילים חשובות שאנשים אחרים כותבים, ברומו של עולם וברומו של סכסוך, ושחשוב לי שתקראו.
ובחיים האמיתיים, החלטתי שיותר חשוב ויעיל בשלב זה שאשקיע את האנרגיה הזאת בעשייה, בקידום הפרויקט החינוכי שאני מתכננת כבר הרבה זמן למען ילדים ישראלים ופלסטינים, ולא בויכוחי סרק ברשת.
ולכן אני מתנצלת בפני אלו שציפו להתווכח איתי עד חורמה על תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי לדורותיו או על כל תועבה תורנית שצצה לפתחנו. נכון לעכשיו, תאלצו לחפש אכסניות אחרות, אצל בלוגרים שאנרגיות הויכוח שלהם טריות ותוססות. אצלי המחסנים עוד צריכים להתמלא…

הבלוג הזה הוא שלי, אבל הוא גם שלכם, ואחד הדברים שהדהימו אותי בתקופת השתיקה הזאת, הוא החיים העצמאיים שיש לבלוג גם בלעדיי. כניסות המשיכו להיספר, פוסטים המשיכו לחיות ולהיקרא, קבלתי מיילים בעניינים שונים ומשונים שנוגעים לתכני הבלוג, אנשים חדשים גילו את המקום הזה, קורא נוסף אפילו הצטרף לרשימת התפוצה (ואף אחד לא נשר ממנה).
רבים וטובים מידידיי הוירטואליים ב"רשימות" וגם קוראים נטולי בלוגים כתבו לי, דאגו לי, התעניינו בשלומי. בהתחלה זה הפתיע אותי, לפעמים זה טיפה העיק, אבל זה בעיקר- מאוד ובאמת ריגש ושימח אותי.

 תודה גדולה על שחיכיתם בסבלנות, הנה אני פה.

ממחר- עסקים כרגיל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 20/04/2009 at 6:53

    ולגופן של התלבטויות שלא לדבר על תיאור מצב – מזמן לא קראתי פוסט שמייצג כל כך במדוייק את המצב הקיומי שלי.

    וכאמור – ברוך שובך. חסרת לנו חברה.

  • שועי  On 20/04/2009 at 8:07

    כיף שחזרת, על אף שבימים האחרונים למדתי למוד היטב (אני הירקרק) כמה חיונית היא גמילת אינטרנט, ואולי עד כמה חיוני יהיה להבא להסתפק בלומר דברים מטרידים, חיוניים, נוקבים, אבל לא להתהלך ולחשוב על הפוסט הבא בכל אופן.
    על כל פנים, מאחר שהייתי מן המעיקים הדאוגים( אני מקווה שמהמחויכים שבמעיקים הדאוגים) אני שמח ששבת

  • תמי  On 20/04/2009 at 8:47

    אחד הדברים הכי יפים בעיניי בקריאת בלוגרים הוא לראות את הפאזות המשתנות בחייהם ואת ההשפעה שלהן על כתיבתם. אפשר לקרוא לזה התבגרות. ישנם לא מעט אנשים שהתחלתי לקרוא בגלל סיבה כלשהי ואני ממשיכה לקרוא למרות שהסיבה המקורית כבר לא שם. אהבתי את פוסטי המלחמה שלך לא פחות מאשר את ביקורות הספרים, והם לא נראו לי כ"כ שונים זה מזה. את כתבת את כולם, ומשהו ממך שורה על שניהם. אם כבר, זה רק עיגל את דמותך בעיניי והפך אותה ליותר תלת מימדית.

  • מיכל  On 20/04/2009 at 9:43

    ברוכה השבה 🙂
    עסקים כרגיל נשמע טוב

    ומסכימה עם תמי כאן מעלי.

  • טלי  On 20/04/2009 at 12:10

    אסתי- וואו, מחמאה גדולה.לכבוד הוא לי. תודה! (-:

    שועי- גמילת אינטרנט אכן חיונית לפעמים, אבל מה שעוד יותר נכון במדיום הזה (וכנראה גם במדיום הקרוי "החיים"…) הוא שלא תמיד מה שנכון ברגע מסויים או תקופה מסויימת נכון גם במשנהו, וצריך להתהלך עם מצפן פנימי מכוון ורגיש ולתת לנפש, לגוף ולמקלדת לפעול בקצב ובהיקף הנכונים להם.
    ושים לב יקירי- לא כתבתי מעיקים,כתבתי שלפעמים זה היה טיפה מעיק אבל בעיקר משמח ומרגש מאוד. לא בכדי בחרתי בניסוח הזה- הוא משקף במדוייק מה שהרגשתי.מאוד ריגשה אותי דאגתך. אל חשש (-:

    תמי- מסכימה איתך מאוד לגבי בלוגים שאני קוראת והשתקפות השינויים בחייהם של אנשים, ומודה לך מאוד על המחמאה הענקית- זו אולי המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, כי זה מה שאני שואפת לעשות בו- לכתוב על כל דבר- ספר, פוליטיקה, הצגה, מחשבה- דרך הפילטר הפרטי והספציפי של מי שאני. אם בעינייך אני מצליחה במשימה הזאת- הצלחתי. (-:

    מיכל- כנ"ל על המחמאה של תמי וברוכה הנמצאת, ושמחה שנשמע טוב.

    אתם יודעים, אתמול בלילה, אחרי שפרסמתי סופסוף את הפוסט הזה שנולד לאט לאט, הסתכלתי בפוסטים והתמונות ממפגש "רשימות" ותחושת ההחמצה שלי היתה ענקית. חבל לי שלא הייתי, אבל אני מאושרת לגלות שהכסא הריק שלי בכיתה המשותפת שלנו נשמר בשבילי ואיפשהו אני כן מרגישה שהייתי במפגש- עם אלו מכם שהיו שם וגם עם שאר הנוכחים-נפקדים.

    איזה כיף לחזור! (-:

  • טלי  On 20/04/2009 at 12:12

    ואת אולי הבנאדם שאני מחליפה איתו הכי הרבה חיוכי מקלדת, אז קבלי שניים על החשבון (-: (-:

  • מרית  On 20/04/2009 at 12:35

    שלום רב שובך (אף שלא ממש הרגשתי שנעלמת, את כל כך נוכחת בקולך המיוחד, בתגובות ל"כתוב בגוף" ובכלל).

    טוב שלקחת הפוגה מלדפוק את הראש בקיר. ברכט צדק – לא רק בכי נובע מצער, גם צער נובע מבכי, הייאוש מתיש, ובדרכו העקומה והערמומית מחזק את הרוע, והעשייה הטובה משנה את העולם

  • טלי  On 20/04/2009 at 12:49

    בזכות הסגנון, בזכות הטקס, בזכות הייחודיות ובזכות האי שלא קשור לשומדבר אחר, "כתוב בגוף" שלך זה כנראה המקום הוירטואלי שבו הייתי הכי נוכחת במהלך החצי היעלמות שלי…

    לגבי ברכט והצער- זה מאוד מאוד נכון מצד אחד, ומצד שני אני מאוד לא מאמינה בלעשות טוב רק בסנטימטר המרובע שלי, אני מרגישה שיש לי אחריות כאזרחית ישראלית לדברים שהמדינה שלי עושה, לברוח לאסקפיזם זה לוותר ולתת להם לנצח, ואת זה אני לא מוכנה לעשות.
    ותודה גדולה! (-:

  • ר.בקצה  On 20/04/2009 at 12:51

    טלי שלום,
    אם כבר פנית לפרוייקט חינוכי לילדים פלסטיניים,יש סיכוי שתסבירי להם שהיהודים אינם בני הקופים והחזירים, ושחיפה ותל אביב אינן חלק מפלסטין?
    או שבזה תדונו בפרוייקט הבא?

  • חני  On 20/04/2009 at 13:13

    כיף שחזרת.
    גמילת אינטרנט נשמעת גם לי כמו משהו חשוב מאוד לפחות לזמן מה, ובכלל הקשבה למצפן (ולמצפון) הפנימי.
    התכונה הזאת שלך ניכרת גם בכתיבה שלך גם בתגובות וגם בהפסקה ובשיבה.
    הזכרת לי גם את תחילת הכתיבה הכמעט משותפת שלנו מבחינת זמן ב"רשימות" ואת המסע מאז ועד עתה – תודה 🙂

  • טלי  On 20/04/2009 at 14:00

    אוי, "רגיש", חוסר הרגישות שלך באמת מתעלה על עצמו כל פעם מחדש וכן, בדיוק לויכוחים קטנוניים כאלה אין לי כוחות עכשיו.

    הפרויקט שלי לא מיועד לילדים פלסטינים אלא לילדים ישראלים וילדים פלסטינים ולא, אני לא מתכוונת ללמד אותם שיהודים הם בני קופים וחזירים וגם לא מתכוונת ללמד את הילדים הישראלים שהערבים הם בני קופים וחזירים. אני מתכוונת להעביר להם, לכל הילדים, מסר אחיד שמדבר על זכותם של כל הילדים לחיות חיים טובים ולעסוק בזכויות ילדים וחלומות של ילדים ועוד אי אלו ערכים ועקרונות שלא נראה לי שמעניינים אותך.

    חני- ברוכה הנמצאת ותודה גדולה גם לך על המחמאה העמוקה והגדולה. היה שווה לנוח קצת בצד ולו למען קבלת הפנים החמה הזאת (-:

  • ר.בקצה  On 20/04/2009 at 16:54

    אין שום ויכוח,פשוט בדקי מה מכילים ספרי הלימוד הערביים,מהם מיטיב השמאל להסב את עיניו
    ד"א,האם תעזרי בבובת המיקי-מאוס של החמאס,
    להנחלת אותם ערכים ועקרונות שדיברת עליהם?

  • אסתי  On 20/04/2009 at 21:31

    שבדרכם החיננית והענוגה חייבים להביא את קובת הרעל שלהם לכל מקום אפשרי, אם זה קשור ואם לא.

    אין קצה לרעל שבקצה, אבל פתאטיות לעומת זאת יש ויש

  • טלי  On 21/04/2009 at 11:35

    לא, לא אעזר בבובת מיקי מאוס של החמאס. כפי שכתבתי כאן עשרות פעמים אני לא תומכת בחמאס וכך גם אנשי החינוך הפלסטינים שפגשתי בהזדמנויות שונות.

    אני, בניגוד אליך, גם עסקתי בניתוח ספרי לימוד ישראלים והמסרים הבעייתיים מאוד שהם מעבירים, לצד עמיתים פלסטיניים שערכו ניתוח ביקורתי אמיתי ואמיץ לספרי הלימוד שלהם, למרות שבניגוד אלי הם לא חיים תחת משטר דמוקרטי.

    אבל עזוב, כתיבת טוקבקים קטנוניים הרבה יותר קלה מעבודה חינוכית אמיתית ומשמעותית.

    אני, אסתי, דוקא לא הרוסה עליהם, זה בעיקר מייגע אותי. אבל אני לחזור למרות זאת.

  • ר.בקצה  On 21/04/2009 at 11:47

    אסתי,
    האם זו דרכך לפתות אותי להגיב תחת הטור שלך?
    אני מבטיח לך שאשקול זאת.
    טלי,
    הרשות הפלסטינית נשלטת ע"י הפתח,והוא קובע את תכני הלימוד.
    מה עוזר "הניתוח" הערבי אם שום דבר לא משתנה?
    נראה לי ששילמו לך מס שפתיים.
    בכל מקרה,אני מוכרח להודות שהסובלנות שאת מגלה כלפי בעלי דיעות שונות משלך מרשימה, בניגוד לשאר כתבני השמאל,שסתימת-הפיות היא לחם חוקם.ועל כך, אני מודה לך.

  • טלי  On 21/04/2009 at 11:52

    חינוך, בניגוד לפצצות, אלימות ורצח, הוא תהליך ארוך טוח ולא תהליך של זבנג וגמרנו.

    שום דבר גם לא משתנה בספרי הלימוד שלנו. בינתיים.

  • ר.בקצה  On 21/04/2009 at 12:39

    מה מצאת בספרי הלימוד שלנו?

  • טלי  On 21/04/2009 at 13:26

    http://www.notes.co.il/tali/49487.asp

    ועוד הרבה דברים שהמקום לסקור אותם אינו על רגל אחת בטוקבק.

  • ר.בקצה  On 21/04/2009 at 13:39

    מדשדש,טלי,מדשדש.
    חשבתי שתפני אותי לאיזו תעמולת זוועה שחוברה ע"י מתנחלים מזוקנים.

  • טלי  On 21/04/2009 at 13:53

    אני, בניגוד אליך, מתעניינת הרבה יותר בתהליכי עומק מאשר בכותרות צהובות.

    כמובן שיש גם דברים כאלה http://www.notes.co.il/tali/44584.asp

    אגב, גם בספרי לימוד, אבל בניגוד למה שאתה כנראה חושב עליי- אני לא גזענית, נקודה. ולא להיות גזענית פירושו לא להיות גזענית לא כלפי פלסטינים, לא כלפי מתנחלים מזוקנים ולא כלפי אף אחד,,אף אדם באשר הוא.

  • ר.בקצה  On 21/04/2009 at 14:46

    טלי,
    אני חושב שאת קצת מתפזרת.
    איך קשור הספר הנ"ל למערכת החינוך בישראל?
    האם הוא הוצא לאור/הומלץ ע"י משרד החינוך?
    לך הפתרונים.
    מערכת החינוך הרשמית של הערבים מחנכת אותם לשנוא יהודים.
    את לא רוצה לקבל זאת? טימני את ראשך בחול.
    רק אל תטמני גם את ראשינו שלנו,במטותא.

  • טלי  On 22/04/2009 at 20:23

    אם כבר בהתפזרות עסקינן, ממש לא זכור לי שנושא הפוסט הנוכחי היה מערכת החינוך הישראלית או זו הפלסטינית (לא, ממש לא תגרור אותי לשימוש הפשטני והגזעני, בהקשר הספציפי הזה, במונחים "יהודים" ו"ערבים").

    האם יש בספרי הלימוד הרשמיים הישראלים שנאת ערבים? (בהקשר הזה המונח ערבים רלבנטי, כי בטקסטים רבים יש התעלמות מוחלטת מההבדלים בין בדואים מהנגב לפסטינים מהגדה, למשל ) האם יש בספרי לימוד ישראלים התעלמות מעובדות הסטוריות רבות, חינוך למיליטריזם והנצחת הסכסוך? בהחלט כן, ואולי בהזדמנות אף אכתוב על כך. כתיבה על כך צריכה להיות מעמיקה ורצינית מבחינה מחקרית, ומה לעשות שלמורת רוחך, מי שבוחר את נושאי הכתיבה בבלוג הזה זו אני ולא אתה…

    האם יש בספרי הלימוד הפלסטינים הרשמיים גם ביטויי שנאה כלפי יהודים ו/או ישראלים? בהחלט כן. האם זה בסדר בעיניי? לא.
    וכאמור, אני גם פגשתי אנשי חינוך פלסטינים שמתנגדים לכך ופועלים למען תוכניות לימודים אחרות. אתה מעדיף לטמון את ראשך בחול ולהתעלם מזה?טמון את ראשך בחול, אבל אל תעשה זאת לקוראי הבלוג שלי, במטותא.

    אבל ילד פלסטיני לא זקוק לספרי לימוד כדי ללמוד לשנוא אותנו. הבית שהרסנו לו, האבא/סבא/דוד/שכנים/חברים שהרגנו לו, הבטן המקרקרת שלו אם הוא חי בעזה הנצורה, החיילים המשפילים אותו במחסום בדרך לגן הילדים, השתנות הלילה והחלומות הרעים שלו- כל אלה מלמדים אותו לשנוא אותנו הרבה יותר מכל ספר לימוד שהוא.

    וכן, גם ילד משדרות שונא את הפלסטינים באשר הם או את הערבים באשר הם מתוך חוויותיו היומיומיות,מתוך הפחד, הקסאמים, ההשתנה בלילה והסיוטים,חוויות שלעומת אלה של הילד העזתי אמנם קשות פחות, אך הן קשות, אכזריות ולא מגיעות לשום ילד, באשר הוא- מעולם לא טענתי אחרת.

    לצערי, פעולות האלימות, הכיבוש והמלחמה שאתה כל כך תומך בהן, מייצרות הרבה יותר שנאה כלפינו ממה שיכול לייצר כל ספר לימוד ויותר ממה שיכולה לתקן כל פעולה חינוכית.

    אבל במקום לטמון את הראש בחול,אני מעדיפה לעשות משהו, ולו דבר קטן, למען הילדים הפלסטינים והישראלים ולמען חינוכם למסרים שהם ההיפך משנאה וגזענות.

  • ר.בקצה  On 23/04/2009 at 9:42

    דמגוגיה לעילא ולעילא.
    רוצה להפחית את כמות המחסומים?- לפני אוסלו היו הרבה פחות.
    רוצה להפחית את הפעולות האלימות?-מדוע המלכת על הערבים רב-מחבלים וכנופייתו? מדוע ברחת מעזה כשהימין חזר והתריע שהמהלך ייגמר בטילים על אשקלון?
    אם כך,יקירתי, מי תומך באלימות ומלחמה,השמאל,שבירך אותנו בהסכם אוסלו וההתנתקות,או הימין?
    עליכם לקחת אחריות למעשיכם, לא לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לרגלי הימין.השמאל,מתוך תפיסה משיחית-חילונית,חתם על הסכם אוסלו-עליו לגלות מעט יושרה והודות בטעויותיו.

  • טלי  On 23/04/2009 at 16:53

    ובעיקר- תפסיק לשפוך עלי את כל הסטיראוטיפים (השגויים) שלך על ה"שמאל".

    ולמקרה שלא שמת לב, אני לא המלכתי אף אחד, אני לא יצאתי מעזה, אני לא עמדתי מעולם בראש מדינת ישראל. די. גמרתי את הדיון העקר הזה איתך.

  • אילנה  On 24/04/2009 at 10:04

    טוב שחזרת,
    טוב שסיימת את הדיון העקר עם הר'
    טוב שאת עושה כי לעשות לעולם יהיה קשה יותר וגם מניב פירות יותר מלכתוב טוקבקים באינטרנט.
    טוב שכתבת את פוסט הקאמבק הגדול
    הכי אני אוהבת לגלות שמישהו שאני מעריכה סובל גם הוא מסימפטומים שאני סובלת מהם (תסמונת ספר הספריה או חוק הדחיינות המכפילה את עצמה)
    טוב שאפשר יהיה להגיע הנה ולקרוא אותך
    טוב.

  • טלי  On 24/04/2009 at 16:48

    וטוב שאהבת וטוב שהזדהית וטוב שאת כאן.
    תודה (-:

  • פנינה פלמן  On 26/04/2009 at 5:50

    ומאד שמחתי לפתוח את הבלוג ולראות אותך חוזרת
    יש לך קול ייחודי שטוב לשמוע, גם אם לא תמיד יש בינינו התאמה מלאה.

    ברוכה השבה!

  • טלי  On 26/04/2009 at 11:40

    וברוכה הנמצאת! (-:

  • ר.בקצה  On 27/04/2009 at 9:13

    טלי,
    .לא מדובר בסטריאוטיפים
    גולן להט, בספרו "הפיתוי המשיחי", פורש את משנתו על שהשמאל הישראלי נגוע למעשה בתפיסה משיחית-חילונית
    המונעת ממנו לראות את הדברים כהווייתם.
    יש סיכוי שתעשי על הספר BOOK REPORT?
    🙂

  • טלי  On 27/04/2009 at 18:24

    לביקורת, ע"י הוצאות ספרים, ורובם המוחלט של הספרים שאני סוקרת הם ספרות, לא ספרי עיון.

    תתפלא, אבל יש לי לא מעט ביקורת על הסכם אוסלו ועל טעויות גדולות שנעשו ע"י "השמאל", גם אז. זה לא שעצם התפיסה לפיה שלום, הידברות וחיים עדיפים על כיבוש, מלחמה ומוות שגויה, זה אומר שהיא מומשה בדרך בעייתית ובעיקר לא מומשה עד הסוף. ואני שבה ומזכירה לך שאני לא נציגה של "השמאל" ולא מייצגת אף אחד מלבד את עצמי.

    אם אתה רוצה לערוך איתי דיונים, אנא היצמד אך ורק לדברים שאני כתבתי בעצמי ובשם עצמי ואל תייחס לי שום דבר אחר ובבקשה- תחצמד לנושא הפוסט ואל תסטה לכל הכיוונים כי אין שום דרך לצאת מזה ולכן, בעיני, זה דיון עקר ומיותר. תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: