"אחותי בונגסון"

 מאת גונג ג'י- יאנג, תרגם מאנגלית בן ציון הרמן, יצא בסדרת פרוזה בהוצאת ידיעות אחרונות

 
 ילדה נטושה מסכנה שנאלצת לעבוד כמשרתת בבית אנשים אמידים זורקת אותי אסוציאטיבית לספרות הויקטוריאנית ולסיפור סינדרלה. אבל הפעם מדובר דווקא בבונגסון, נערה קוריאנית קשת יום, לא כל כך יפה ואפילו לא טובת לב במיוחד, ועם זאת – אומללה וראויה לאמפתיה לא פחות.           

סיפורה של בונגסון מתואר מבעד לעיניה של הנפש הקרובה לה ביותר, ג'י-יאנג הקטנה, הילדה שבה היא מטפלת כחלק מחובותיה היומיומיות כמשרתת. הילדה מתארת את חייה של בונגסון מבלי להסתיר דבר, כשבתוך תיאורה שזורה אהבה גדולה.

העלילה ממוקמת בסיאול של שנות השישים והספר מעביר, בפרטי פרטים, את אורח החיים המקומי ומשקף כל התנהגות, טעם, ריח, בגד, רהיט ושפה שיוצרים תצלום מדויק של החיים ברגע מסוים במרחב ובזמן. למרות הציור המדויק של אורח החיים הקוריאני עולות אמירות אוניברסאליות כבדות משקל שרלבנטיות הרבה מעבר לסיפור הספציפי הזה ונוגעות ביחסי אדונים ומשרתים, עשירים ועניים, במעמד האישה במציאות חיים שלא משאירה שום סיכוי לתיאוריות פמיניסטיות עדכניות, בכוחם המיסטי של הכסף וההשכלה המערביים בארצות מרוחקות ועניות וביכולת של האדם האחד הקטן להתמודד מול כל הכוחות הגדולים האלה.

לא קל לכתוב מנקודת מבט של ילדה בת חמש-שש מבלי ליפול למלכודת ההתיילדות, וגונג ג'י-יאנג הצליחה לעמוד במשימה הזאת בכבוד. הגיבורה בת דמותה היא אמנם ילדה בוגרת במיוחד, שמלמדת את עצמה לקרוא ושמעשנת סיגריות בגיל חמש (!), אבל היא מצליחה גם לשמור על תודעה של ילדה ולהראות לנו את העולם מבעד לעיניה החכמות והבודדות של ילדה קטנה שמרגישה, מפחדת ואוהבת ומבינה הרבה יותר ממה שהמבוגרים הסובבים אותה מעלים בדעתם.

שם המספרת ופרטים אחרים בספר רומזים שמדובר בסיפור אוטוביוגראפי. יש משהו מקומם ומרגיז מאוד ביחסה של אמה של המספרת לבונגסון ובהתנערותה ממנה. גם ג'י-יאנג הקטנה מתנערת ממנה בעקבות אימה והסיפור כולו הוא סוג של כפרה מאוחרת והכאה על חטא ההתעלמות. כתיבה ספרותית לא יכולה להחליף יחס אנושי אמיתי, אבל בכל זאת יש כאן חשבון נפש שראוי להערכה מסויימת.

"אחותי בונגסון" הוא ספר עצוב מאוד שהשאיר אותי עם תחושה מרירה-חמוצה בפה. אין פה דרמות גדולות, אבל הוא מצליח להעביר את הדרמות הקטנות שלו בצורה ישירה ונוגעת ללב.
הפרקים הקצרצרים והסגנון הפשוט הופכים את הספר לקריא מאוד, אבל לא הופכים אותו לקל יותר.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל

 

ביקורת יפה ומעמיקה של אליענה אלמוג ב"הארץ"    וגם בבלוג שלה שאני קוראת באדיקות

 

 

והערה חוץ-ספרותית: מאז שלכאורה הסתיימה המלחמה, לא כתבתי פה אף מילה על עניינים ברומו של עולם.

זו לא החלטה עקרונית, זה לא אומר שאין לי מה להגיד, זה לא אומר שהבחירות הקרבות ותוצאותיהן הצפויות לא מדירות שינה מעיניי, זה לא אומר שהחלטתי לטמון את הראש בין דפי הספרים עד יעבור זעם.

בהרבה יותר מדי ימים ורגעים בזמן האחרון, אני נשארת נטולת מילים בכל הנוגע למה שמכונה, כמעט בטעות, "פוליטיקה", ולמעשה הוא משחק ציני וקר בחיי אדם.

לפעמים אני קוראת מה שכתבו כותבים אחרים ומרגישה שזה נכון, חשוב והכרחי, ושאין לי דרך לכתוב את זה יותר טוב. לכן פתחתי פה מצד ימין מקום קטן שבו, תחת הכותרת "אזרחות טובה", אשים קישורים מתחלפים לטקסטים שחשוב לי שתקראו.

והשאר יגיע בהמשך. ככה זה בחיים וככה זה בבלוג, או לפחות בבלוג הזה – לפעמים הכף נוטה רק לענייני מלחמה ושלום, לפעמים רק לענייני ספרות, או חינוך, או תרבות, לפעמים גם וגם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 05/02/2009 at 18:32

    תרבות זה הדבר שעומד ברומו של עולם ואנחנו חייבים לדבוק בעמדתנו וברצוננו להמשיך לכתוב על זה ועל זה בלבד, כי זה מה שחשוב באמת וזה גם המרד הקטן שלנו במציאות האיומה.

    אז ביקורות ספרים… אנא.

  • שועי  On 05/02/2009 at 19:42

    יש משהו בספרות מזרח אסייתית שנכתבת ומתורגמת לעברית שהוא הרבה פעמים חסר רחמים באופן קיצוני
    דומה לפעמים כי כולם יצאו תחת אדרתו של יוקיו מישימה

    מוריקמי או אישגורו, בהקשר זה, הם סופרים מערביים לכל דבר
    אף על פי שגם הם אינם רחמניים בצורה יוצאת דופן

  • טלי  On 05/02/2009 at 20:32

    אסתי- כן ולא.

    כלומר- מסכימה עם כל מילה פרט ל"ועל זה בלבד", מפני שבהשתבללות בתוך הקן החמים של התרבות יש סכנה ממשית של עצימת עיניים, אוזניים ולב מול מה שמתרחש בחלקים אחרים של המציאות, ועצימת איברים כזאת עלולה רק להנציח את מה שמקולקל, אלים, שגוי או אכזרי.

    לא את ולא אני מצליחות לכתוב באמת רק על תרבות, וטוב שכך, בעיניי, אבל אני מעריכה את בקשתך בכל זאת, היא מחזקת…

    שועי- יש משהו בדבריך, אם כי נדמה לי שזו ההיכרות הספרותית (ובכלל…) הראשונה שלי עם התרבות הקוריאנית, אני לא בקיאה מספיק כדי לדעת מה קווי הדמיון והשוני לעומת תרבויות אסייתיות אחרות. בשבילנו כולם נראים אותו דבר, אבל אני משערת ש"מבפנים" זה לא כך.

    אבל כן, חמלה היא בהחלט לא הצד החזק של הספר הזה, וגם ההיבט האכזרי הזה מצוי בשפע בספרים מכל רחבי הגלובוס.

    מזל שיש עדיין גם ספרים אחרים, אנשים אחרים ומקומות אחרים בהם עוד אפשר למצוא קצת חמלה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: