"בשבילה גיבורים עפים"

 מאת אמיר גוטפרוינד יצא בהוצאת זמורה ביתן

 

כחיפאית גאה, חבל לי לפעמים שאין יותר ספרים שמתרחשים בחיפה.
עם כל הכבוד לתל-אביב ולירושלים, גם חיפה ראויה ליותר אזכורים ספרותיים בנוסף ליצירות של סמי מיכאל, יהודית הנדל ויהודית קציר. מבחינה זו אמיר גוטפרוינד בהחלט משלים את החסר כשהוא ממקם רומאן גדול, משמעותי וישראלי מאוד דווקא בחיפה. ולא סתם בחיפה, אלא ממש בשכונה שלי, בנווה שאנן.

גוטפרוינד משבץ בספר מקומות ורחובות מוכרים כמו בית אבא חושי, קופת חולים לין, רחוב הגליל, רחוב התיכון ובתי ספר שכונתיים, שגילויים היה בשבילי משחק משעשע. ובכל זאת נדהמתי לגלות שלמרות שבין הילדות שלי לילדות של אריק, גיבור הספר, עומדים רק שני רחובות ורק שני עשורים, אין ביניהן שום דבר משותף.

אריק גדל במשפחה אשכנזית קשת יום אצל אמא שמבשלת בסירי לחץ ואבא שממשיך לחכות לאלבומי הניצחון של מלחמת יום כיפור. הוא גדל עם חבריו לשיכון והברית העמוקה ביניהם עוברת עליות ומורדות ונעה בין התמסרות מוחלטת לנרטיב הישראלי לבין התעלמות מוחלטת ממנו. בתוך כל זה יש אהבה גדולה ולא ממומשת למיכל שבשבילה, ובשביל המדינה, לפעמים גיבורים עפים.

אריק, הוריו, שכניו לבלוק וחברי הילדות שלו עוברים מתחנה לתחנה בנקודות הציון הישראליות המשמעותיות ממלחמת ששת הימים ועד רצח רבין ונותנים לכל אירוע ולכל תופעה חברתית צבע אנושי, פנים וקול, ומבחינה זאת הספר משמש כפורסט גאמפ הישראלי. לפעמים זה מדוייק, מרגש וחי, ולפעמים מאולץ וסתמי.

חוויית הקריאה שלי בספר המאוד ארוך הזה לא היתה פשוטה. קראתי לאט, ולאורך רוב הספר הרגשתי שהוא ארוך מדי, דורך במקום ולרגעים אפילו משעמם. תכננתי להגיד שזה לא ספר שבו עוברים בשקיקה מפרק לפרק כדי לדעת מה יקרה הלאה, ואז, בערך מאה עמודים לפני הסוף, הספר קיבל תנופה מחודשת וניחוח של מתח והשאיר אותי מרותקת עד המילה האחרונה.

”בשבילה גיבורים עפים” הוא רומאן שמתיימר לשקף את לב ליבה של הישראליות.
כשהוא מצליח בכך, הוא עושה את זה בצורה מדוייקת שיכולה להסביר לאורח ממאדים, ואולי אפילו לדורות הבאים, את הלך הרוח של היצור המוזר המכונה ”ישראלי” ואת תמונת העולם הסוציולוגית של ישראל בין 67‘ לבין 95‘. לא תמיד זה מצליח, וברגעים האלה הוא קצת מייגע. זה ספר שהייתי ממליצה עליו למי שרוצה להבין את שורש הישראליות ולמי שמתגעגע לילדותו האבודה, אבל לא הייתי מגדירה אותו כיצירת מופת.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 15.1.09.

 

העטיפה של אמרי זרטל מקסימה ומצליחה להעביר באמצעות תמונה אחת מדוייקת וקטנה הגדרה קולעת למילה "ילדוּת"

 

פרק מהספר מאתר טקסט

ביקורת קטלנית של אריק גלסנר השכן מ"רשימות"

ביקורת חיובית ואנושית של פאר פרידמן מ"טיים אאוט"

ביקורת שלילית של עמרי הרצוג ב"הארץ"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חני  On 24/01/2009 at 16:01

    גם אני כנווה שאננית לשעבר התלהבתי מאוד מהספר בהתחלה. יחסית גם החזקתי מעמד לא רע – 200 עמודים בערך, שזה לא מעט, אבל בשלב הזה זנחתי את הספר ומאז לא חזרתי אליו.
    גוטפרוינד יודע לספר ויש לו חוש הומור, אבל בגדול הספר מאכזב. בעיקר בשל השטחיות. המקומות נראו מוכרים, האנשים נראו מוכרים, הזמנים נראו מוכרים, אבל חסר בספר עומק גם של הבנת תהליכים,
    וגם של הדמויות.

  • זהר  On 24/01/2009 at 19:39

    בנובלה של יהושע קנז "סודו של הנריק" מהקובץ מומנט מוסיקלי.
    ואגב, הביקורת של עמרי הרצוג אינה אמבווילנטית. הספר מצטייר שם כספר מאוד לא מוצלח.

  • גיל  On 24/01/2009 at 19:59

    ולעומת ספריו האחרים, חשבתי שזה יותר אישי ויותר מתחבר. לא שלאחרים לא התחברתי ולא אהבתי, אבל צריך להתאמץ.

  • טלי  On 24/01/2009 at 21:43

    חני- אני, כאמור, קראתי עד הסוף, וממש לקראת הסוף גם הפסקתי להשתעמם, אבל למרות ההבדל הזה אני מסכימה איתך.

    זהר- תודה, חידשת לי, לא הכרתי את היצירה הזאת.
    לגבי עמרי הרצוג- את/ה צודק/ת לחלוטין, אני מודה שקראתי אותה מזמן והיום כשהעליתי לאתר רק רפרפתי. אכן, הביקורת שלו שלילית,תיקנתי…

    גיל- אני דוקא אהבתי את "אחוזות החוף" שלו, את "שואה שלנו" לא קראתי אבל ראיתי ואהבתי (מאוד!) את ההצגה "נער הפלדה משכונת כצנלסון" שמבוססת עליו.

  • אסתי  On 25/01/2009 at 7:12

    אחת האכזבות הגדולות ביותר בספרות העברית החדשה.
    יש לו כישרון כתיבה, יש לו יכולת להטט במילים, יש לו הומור, יש לו הסתכלות מפתיעה (לפעמים)
    ואז, בסוף, מאחורי כל הפליק פלאק והסלטה מורטלה המילולי שלו – אין שום דבר.
    שום תובנות, שום הבנה עצמית (שלו) מה הוא בעצם רוצה להגיד. לאן הוא רוצה להוליך את הסיפור ובשביל מה הוא בעצם מספר אותו.
    כל הכישרון שלו טמון בתוך המשפט או הפיסקה הקצרה. החיבור של כל זה נותן אפס.
    וככה זה בכל ספריו.
    חבל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25/01/2009 at 7:41

    אסתי, כהרגלה, בכלל אינה נוהגת כאלי אשד. "אחת האכזבות הגדולות בתולדות הספרות העברית החדשה". וואו, יכולת האנדרסטייטמנט של הקופירייטרית, בפירוש משהו להתרגש ממנו.

  • שועי  On 25/01/2009 at 8:52

    את ספרו הראשון
    ונעצרתי
    על כן אינן לי הבחנות מיוחדות גם לא נסיתי מחדש מאז, למרות הצלחותיו
    אני לא קורא בכח
    מצד שני, זה מה שקורה לי עם חלק ניכר מן הסופרים הקאנוניים העבריים
    יהושע, עוז, שלו כבר כמה וכמה שנים
    מה שאולי מרמז על כך שעתידו סלול לפניו לגמרי

  • טלי  On 25/01/2009 at 10:59

    אסתי, כפי שכתבתי בתגובתי לגיל אני חולקת עלייך לגבי "כל ספריו", אבל על השאר לא.

    כרומאן, כיצירה שלמה, זה ספר בעייתי. אבל אכן יש לו כשרון שטמון בתוך המשפט או הפיסקה ותוך כדי קריאה חשבתי כמה וכמה פעמים שמשפט או פסקה מסויימים הם מצויינים/נוקבים/מרגשים/שווים ציטוט. צירופם של כל הציטוטים המצויינים יחד, אכן לא נותן מספיק.

    אלמוני- אין חובה להסכים, אבל אל תשתמש בבלוג שלי כדי להשמיץ מגיבים אחרים. להבא פשוט אמחק.

    שועי- לקרוא בכוח זה אף פעם לא טוב.
    מבין הסופרים הקאנוניים שהזכרת, את שליו אני מאוד מאוד אוהבת, את יהושוע גם אני לא, ומקנז לא קראתי מספיק.
    "מחזיר אהבות קודמות" שלו היה טוב, אבל לא הותיר בי חותם מיוחד.

  • מירי  On 25/01/2009 at 11:45

    'שואה שלנו' הוא ספר מרתק, חשוב, ספר שלהערכתי ישרוד על המדפים עוד עשרות שנים קדימה.
    'אחוזות החוף' הוא ספר קוסמופוליטי, ספר שיכול היה להיכתב בכל מקום בעולם. אהבתי אותו מאד, יש בו לווית חן שאינה מצויה ביותר מדי מהספרים שנכתבים כאן. אני אוהבת סיפורים קצרים, ולדעתי גוטפרוינד הוא סופר מחונן של קצרים שמתעקש (כנראה מסיבות כלכליות) לכתוב ארוכים.

    את 'העולם קצת אחר כך' ניסיתי לקרוא ולא צלחתי, את 'בשבילה גיבורים עפים' עוד לא ניסיתי, ספרים עבים מפחידים אותי, אני סבורה שאת רוב הספרים אפשר לזקק לכדי שלוש מאות עמודים ולא הרבה יותר מזה.

    מסמנים את גוטפרוינד כאכזבה, זה מין טרנד כזה. אני חושבת שסופר שמצליח להוציא לאור ספר אחד גאוני כמו 'שואה שלנו', לא יכול בשום אופן להיחשב כמאכזב. האם כל ספריו של עוז מוצלחים באותה מידה? של יהושוע? אפילו גרוסמן כתב שני ספרים מעולים, ציוני דרך, והשאר – נו טוב, לא באותה ליגה בכלל. אורלי קסטל-בלום כנ"ל. מאיר שליו לא מאכזב? הרי רוב ספריו הם שכפול של רומן רוסי המצויין. כנראה שזו המגמה – רוב הסופרים המצויינים כותבים ספר פנתיאוני אחד או שניים, לכל היותר, בדרך כלל בתחילת הקריירה, ולאחר מכן הם כותבים עוד כמה ספרים.

  • אסתי  On 25/01/2009 at 17:58

    את שואה שלנו לא קראתי, אבל את אחוזות החוף ואת העולם קצת אחר כך קראתי גם קראתי. את שני הספרים התחלתי בהתלהבות רבה ובהתרגשות מכל מטפורה, מכל רעיון מילולי, מכל זוית הסתכלות מקורית, ובשנייהם חזרה אותה אכזבה. אותה תחושה של – אוקיי ו…? מה הוא בעצם רצה להגיד מעבר לגג? מה הסיבה לסיפור ולאן הוא הולך ובעיקר למה.
    למשל, בעולם קצת – היה נפלא בהתחלה לפגוש את הדמויות הדחויות, אלו שההיסטוריה הקיאה אותן מתוכה, היה מרתק לקרוא על האחוזה הזאת המוזרה שהיא האלטרנטיבה לנארטיב המיינסטרימי, ואז, ככל שהספר התקדם, כל העסק נהיה יותר על כרעי תרנגולת ויותר חסר הצדקה קיומית. והבעיות האלו סיסטמטיות וחוזרות לפחות בכל מה שאני קראתי אצלו, ככה שזו כנראה בעיה אקוטית.

    חייבת לבדוק את שואה שלנו אולי שם הדברים שונים ואולי הוא באמת "גאוני" כפי שמירי אומרת ואז אחזור בי מדברי. כרגע בעיני הוא אכזבה גדולה (ואני שמחה לגלות שאני כנראה לא לבד במחשבה הזו) דווקא בגלל הכשרון הגדול שלו.

  • טלי  On 25/01/2009 at 18:17

    "שואה שלנו" ישב פה על המדף כמה חודשים, ודוקא מכיוון שראיתי את ההצגה וידעתי באיזה חומרים קשים מדובר, לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו והחזרתי אותו למי שהשאילה לי, כי היו קוראים אחרים בתור… אקח לתשומת ליבי את המלצתך מירי, אני משערת שעוד אחזור אליו.

    אני מסכימה שגם אצל סופר מצויין לא כל ספר הוא "בול פגיעה", השאלה היא, כנראה, מה הרושם הכללי שנשאר מספריו. אצל גוטפרוינד יש לי תחושה שאסתי צודקת, למרות שכאמור, לא קראתי הכל. חשוב לשים לב לדבריה של אסתי- אכזבה נוצרת דוקא כשמדובר בסופר מבטיח שיודע לכתוב. גם הספר הנוכחי לא גרוע, אבל התוצאה הסופית הרבה יותר נמוכה מהציפיות שמתעוררות מקריאת חלקים וקטעים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: