"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" – בכל זאת, פוסט רגיל

 מאת אמנון דנקנר, יצא בהוצאת אחוזת בית

מה יכול לחבר בין ילד ירושלמי לבין גבר רדוף ומפוחד שלובש בגדי אישה?

לכאורה – שום דבר, אבל כשהגבר המחופש מגיע באמצע הלילה, פצוע וחבול, ומצטרף לחיים בבית בו הילד גר עם אביו החלש ועם משפחה נוספת נוצר בין שניהם חיבור חזק.

החיבור הזה הוא חיבור של שני לבבות צמאים לאהבה, של שתי נשמות חשופות והוא מצליח להתקיים בצורה נקייה ואמיתית למרות החשדות והפקפוקים של הסביבה. ולמרות שהסיטואציה מוזרה ומופרכת, היא מעוגנת בתוך מציאות ריאליסטית ויומיומית.

המספר חסר השם, הדודה אווה ומערכת היחסים המיוחדת והחזקה שנרקמת בין שניהם הם גיבורי הספר, אבל גיבור מרכזי לא פחות הוא הסיפור. דנקנר ללא ספק יודע לספר סיפורים, ואמנות הסיפור עצמה, על סודותיה, הטכניקות שמרכיבות אותה וכוחה העצום מתגלה כאן במלוא עוצמתה. יש הבדל גדול בין סרטי קולנוע, חוברות זולות בהמשכים, עדויות במשטרה וסודות ביוגראפיים, אבל כולם ניצבים כאן בשורה אחת כשבכוחם להציל חיים או להרוס אותם וכולם מוכיחים את כוחה האינסופי של מלאכת הסיפור.

לצד סיפור העלילה המפותל, המושך והמותח עולה מבין הדפים מציאות היסטורית חיה ונושמת שמקימה לתחייה מזג אוויר, נופים, הלכי רוח ציבוריים, דרכי בילוי, שפה ותפיסת עולם ומתארת באותה מידה של פירוט וחשיבות את טקס יום העצמאות העשירי ואת הטקס הפרטי של הליכה ברחובות ירושלים עד לרמת העצירה מול כל חנות או חלון ראווה ועד טעמו המדויק של הקרם הממלא את העוגה.

למרות שהספר נכנס במאה אחוז לתוך נפשו המיוסרת והמיותמת של הילד המספר ולמרות שהוא מספק מפתחות רבים להבנת נפשו המיוסרת והמיותמת של הדודה אווה, הוא מצליח להקים לתחייה גם אינספור דמויות משניות, וכל אחד מהם מצליח לדבר בשטף חסר נשימה בשפה ייחודית ובקול ומבטא משלו.

"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" הוא רומאן עשיר ומותח, ארוך ומפותל שמציג תמונת עולם צבעונית, מפורטת וכנראה גם מדויקת של ירושלים בשנות החמישים והשישים. אבל לפני ואחרי כל זה, זה ספר אנושי מאוד ורגיש מאוד שמוסיף עוד תשובה מרטיטת לב לשאלה הנצחית "מה זאת אהבה".

חוט עבה ורך של חסד שזור בין דפי הספר הזה, וכדי ליהנות ממנו כדאי לשכוח לרגע את כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על דמותו התקשורתית של דנקנר, לשים בצד את כל הניתוחים הספרותיים כבדי המשקל, ולהתמסר.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 2.1.09.

 

פרק ראשון מאתר "טקסט"

ראיון של שירי לב ארי ב"גלריה" עם דנקנר, לקראת צאתו של הספר

ביקורת חיובית ומסוייגת של אריק גלסנר, השכן מ"רשימות"

וביקורת חיובית ומסוייגת של אבי גרפינקל, עוד שכן מ"רשימות"

ביקורת חיובית אבל פושרת של דן לחמן מאתר אימגו

ביקורת מסוייגת של טל ניב מ"הארץ"

 

וכמה מילים אישיות, בלי שום קשר לספר: בימים האחרונים הארץ רותחת, הבלוג הזה רותח, אתר "רשימות" רותח, ואני רותחת. יש מלחמה.

 בפוסט הקודם ובתגובות הרבות והארוכות שבעקבותיו כתבתי למה אני מתנגדת למלחמה הזאת. הדיון הזה לא נגמר, כי המציאות הזאת לא נגמרה, ואני משערת וחוששת שעוד אכתוב על זה בימים הקרובים.

התלבטתי מאוד אם בימים טרופים אלה יש בכלל טעם לפרסם פוסט תלוש מהמציאות, המלצה על ספר שאין לה דבר וחצי דבר עם ענייני חיים ומוות.

בלב לא שלם, החלטתי שיש טעם להפוך את הבלוג הזה ליצור כלאיים מוזר- מעורב עד צוואר ואסקפיסטי, בו זמנית. כי ההתנגדות שלי למלחמה נובעת, בעיקר, מרצון נואש לקיים כאן חיים נורמליים. וחיים נורמליים פירושם, בין היתר, ספרים.

אני מאמינה גדולה בכוחם של המילה ושל הדיאלוג, ולכן אני מקפידה לענות לכל מי שמגיב כאן ולכל מי שמשמיע דיעות שונות משלי, גם כשזה קשה. אני ממשיכה לענות בענייני המלחמה בפוסט הקודם ואמשיך באלה שיבואו בעקבותיו.

כאן, בתגובות לפוסט הזה, אני מבקשת להשאיר אי קטן של נורמליות, מקום שמאפשר לעלות מעל פני המים ולקחת נשימה עמוקה של חמצן ושל חיים לפני שצוללים בחזרה. כאן, אני מבקשת לדבר על ספרות.

תודה רבה ושבת שלום.