"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" – בכל זאת, פוסט רגיל

 מאת אמנון דנקנר, יצא בהוצאת אחוזת בית

מה יכול לחבר בין ילד ירושלמי לבין גבר רדוף ומפוחד שלובש בגדי אישה?

לכאורה – שום דבר, אבל כשהגבר המחופש מגיע באמצע הלילה, פצוע וחבול, ומצטרף לחיים בבית בו הילד גר עם אביו החלש ועם משפחה נוספת נוצר בין שניהם חיבור חזק.

החיבור הזה הוא חיבור של שני לבבות צמאים לאהבה, של שתי נשמות חשופות והוא מצליח להתקיים בצורה נקייה ואמיתית למרות החשדות והפקפוקים של הסביבה. ולמרות שהסיטואציה מוזרה ומופרכת, היא מעוגנת בתוך מציאות ריאליסטית ויומיומית.

המספר חסר השם, הדודה אווה ומערכת היחסים המיוחדת והחזקה שנרקמת בין שניהם הם גיבורי הספר, אבל גיבור מרכזי לא פחות הוא הסיפור. דנקנר ללא ספק יודע לספר סיפורים, ואמנות הסיפור עצמה, על סודותיה, הטכניקות שמרכיבות אותה וכוחה העצום מתגלה כאן במלוא עוצמתה. יש הבדל גדול בין סרטי קולנוע, חוברות זולות בהמשכים, עדויות במשטרה וסודות ביוגראפיים, אבל כולם ניצבים כאן בשורה אחת כשבכוחם להציל חיים או להרוס אותם וכולם מוכיחים את כוחה האינסופי של מלאכת הסיפור.

לצד סיפור העלילה המפותל, המושך והמותח עולה מבין הדפים מציאות היסטורית חיה ונושמת שמקימה לתחייה מזג אוויר, נופים, הלכי רוח ציבוריים, דרכי בילוי, שפה ותפיסת עולם ומתארת באותה מידה של פירוט וחשיבות את טקס יום העצמאות העשירי ואת הטקס הפרטי של הליכה ברחובות ירושלים עד לרמת העצירה מול כל חנות או חלון ראווה ועד טעמו המדויק של הקרם הממלא את העוגה.

למרות שהספר נכנס במאה אחוז לתוך נפשו המיוסרת והמיותמת של הילד המספר ולמרות שהוא מספק מפתחות רבים להבנת נפשו המיוסרת והמיותמת של הדודה אווה, הוא מצליח להקים לתחייה גם אינספור דמויות משניות, וכל אחד מהם מצליח לדבר בשטף חסר נשימה בשפה ייחודית ובקול ומבטא משלו.

"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" הוא רומאן עשיר ומותח, ארוך ומפותל שמציג תמונת עולם צבעונית, מפורטת וכנראה גם מדויקת של ירושלים בשנות החמישים והשישים. אבל לפני ואחרי כל זה, זה ספר אנושי מאוד ורגיש מאוד שמוסיף עוד תשובה מרטיטת לב לשאלה הנצחית "מה זאת אהבה".

חוט עבה ורך של חסד שזור בין דפי הספר הזה, וכדי ליהנות ממנו כדאי לשכוח לרגע את כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על דמותו התקשורתית של דנקנר, לשים בצד את כל הניתוחים הספרותיים כבדי המשקל, ולהתמסר.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 2.1.09.

 

פרק ראשון מאתר "טקסט"

ראיון של שירי לב ארי ב"גלריה" עם דנקנר, לקראת צאתו של הספר

ביקורת חיובית ומסוייגת של אריק גלסנר, השכן מ"רשימות"

וביקורת חיובית ומסוייגת של אבי גרפינקל, עוד שכן מ"רשימות"

ביקורת חיובית אבל פושרת של דן לחמן מאתר אימגו

ביקורת מסוייגת של טל ניב מ"הארץ"

 

וכמה מילים אישיות, בלי שום קשר לספר: בימים האחרונים הארץ רותחת, הבלוג הזה רותח, אתר "רשימות" רותח, ואני רותחת. יש מלחמה.

 בפוסט הקודם ובתגובות הרבות והארוכות שבעקבותיו כתבתי למה אני מתנגדת למלחמה הזאת. הדיון הזה לא נגמר, כי המציאות הזאת לא נגמרה, ואני משערת וחוששת שעוד אכתוב על זה בימים הקרובים.

התלבטתי מאוד אם בימים טרופים אלה יש בכלל טעם לפרסם פוסט תלוש מהמציאות, המלצה על ספר שאין לה דבר וחצי דבר עם ענייני חיים ומוות.

בלב לא שלם, החלטתי שיש טעם להפוך את הבלוג הזה ליצור כלאיים מוזר- מעורב עד צוואר ואסקפיסטי, בו זמנית. כי ההתנגדות שלי למלחמה נובעת, בעיקר, מרצון נואש לקיים כאן חיים נורמליים. וחיים נורמליים פירושם, בין היתר, ספרים.

אני מאמינה גדולה בכוחם של המילה ושל הדיאלוג, ולכן אני מקפידה לענות לכל מי שמגיב כאן ולכל מי שמשמיע דיעות שונות משלי, גם כשזה קשה. אני ממשיכה לענות בענייני המלחמה בפוסט הקודם ואמשיך באלה שיבואו בעקבותיו.

כאן, בתגובות לפוסט הזה, אני מבקשת להשאיר אי קטן של נורמליות, מקום שמאפשר לעלות מעל פני המים ולקחת נשימה עמוקה של חמצן ושל חיים לפני שצוללים בחזרה. כאן, אני מבקשת לדבר על ספרות.

תודה רבה ושבת שלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלילה  On 02/01/2009 at 20:50

    ספרות היא לא אסקפיזם (מלה שלך) היא החיים. לא רק של אלו שעוסקים, יוצרים ומתפרנסים מספרות אלא של כולם. גם הפוליטיקאים עובדים בעיקר עם מלים (עובדה שנשכחת בד"כ כשמאשימים את כותבי "רשימות" בדיון "בועתי" מנותק). ואחרי שאמרתי את כל הדברים הנכוחים והמובנים מאליהם האלה, אנקדוטה קטנה: בשישי בצהריים אני בשיעור פילאטיס וכשאני יוצאת אני תמיד מעיפה מבט מהיר ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות, שזרוק שם על הספה בכניסה. אני לא קונה עיתונים בכלל ולכן זאת תמיד הזדמנות לבדוק את מוסף הספרות שם, כמעט בכל סופ"ש אני מגלה משהו שקשור לעבודה שלי, לקולגות או לחברים, ולא פעם כל מיני שערוריות או ביקורות חשובות, טובות ורעות, שצריך להתמודד איתן. היום כרגיל דפדפתי בעמידה, וכשסיימתי התיישרתי באנחה ומלמלתי לעצמי: "הכול בסדר". "הכול בסדר??" התפלצה המדריכה ששמעה אותי, "ואת זה את אומרת אחרי שאת עוברת על העיתון??" אמרתי לה "כן, במוסף לספרות הכול בסדר. כל אחד והתחום שלו…"

  • טלי  On 02/01/2009 at 21:35

    שיעשעת אותי באנקדוטה שלך.

    נכון- ספרות היא החיים.לכן החלטתי כן לפרסם פוסט על ספר, באמצע כל השאר.

    שבת שלום,וגם שאר הימים.ותודה.

  • סיגלית  On 03/01/2009 at 3:52

    מתכננת לקרוא אתו. לא יודעת מתי אגיע אליו, למרות שביקורות אחרות שקראתי לא כ"כ החמיאו לו דווקא בנושא השמירה על רמה אחידה לאורך כל הספר.

  • אסתי  On 03/01/2009 at 11:09

    קטעים קורעי לב, אמיתיים, כתובים להפליא ומלאי חמלה.
    דמויות חיות ונושמות שמייד עולות לעיניים והמון עסיסיות.
    אבל גם הרבה בעיות.
    סופר מוכשר ביותר דנקנר, עם המון תשוקה בכתיבה, אבל לדעתי הספר ארוך מדי, יוצר צפיות מאוד גדולות לגבי הפתרון לתעלומה ובדיוק במקום הזה נכשל.

  • טלי  On 03/01/2009 at 12:10

    הגדרת את זה מדוייק- הוא אכן יוצר ציפיות גדולות לגבי פתרון התעלומה ואכן נכשל שם, והסוף בעייתי בעיניי גם מסיבות אחרות.

    במידה רבה זה עונה על מה שאת כתבת, סיגלית, לגבי שמירה על רמה אחידה לכל אורך הספר.

    ובכל זאת, בעיניי, הוא כל כך מצטיין באנושיות, חמלה וחסד, כל כך יודע לספר סיפור והוא ללא ספק אחד הספרים שהכי נהניתי מהם בזמן האחרון.
    הוא לא מושלם, אבל במקרה הזה, לטעמי, המגרעות בטלות בשישים לעומת היתרונות.

  • שחר  On 03/01/2009 at 12:27

    למה צריך להתנצל כשכותבים על דברים שאינם קשורים למלחמה? לגיטמי לכתוב עליה כמו שלגיטימי לכתוב על כל דבר אחר. אם נכפה על עצמנו לעסוק רק בדברים שקשורים במלחמה, רק נעצים את הנזק והכאב שהיא גורמת ממילא (למרות שיש בי תקווה קטנה להסכם הפסקת אש שיחסוך משני הצדדים סבל נוסף).
    אני מסכימה עם טלילה שספרות זה לא אסקפיזם.
    אני לא כתבי עליה מילה, אגב. רבים טובים (כולל אותך) ביטאו כאן את מה שגם אני חושבת ולא הרגשתי שיש לי מה לחדש.

  • טלי  On 03/01/2009 at 12:53

    גם לעצמי וגם לקוראיי.

    נכון שאם נכפה על עצמינו לעסוק רק במה שקשור למלחמה נעצים את הנזק והכאב שהיא גורמת, אבל לתפיסתי גם אם נטמון את הראש בחול ונשתוק, ונסתפק בתקוה בלבד, גם אז נעצים את כוחה של המלחמה…

    ולכן בחרתי ביצור הכלאיים הנוכחי.

  • שועי  On 03/01/2009 at 20:21

    טרם קראתי את ספרו של דנקנר
    אולי עקב 'שרמן בחורף' שלו, שלא הותיר בי רישום רב, לא התיחסתי עד כה לספרו, אולי הואיל וגם ביקורת טובות בעיתונות הן לעתים חותמה של הפוליטיזציה במדיה, ומי יסתכסך עם עיתונאי ועורך בכיר?
    אבל לאור ביקורתך, ייתכן שאנסה לפנות לספר זמן לעתיד לבוא

  • טלי  On 03/01/2009 at 20:31

    לדנקנר יש כמה סגנונות כתיבה שונים. "שרמן בחורף" ו"האיש ללא עצמות" הם ספרי מתח, כתובים היטב אבל במגבלות הז'אנר ללא יומרות ספרותיות של ממש.

    "הקיץ של רינה אוסטר" הוא ספר סיפורים שלו שקראתי מאוד מזמן אבל אהבתי, עד כמה שאני זוכרת הוא כתוב, בניגוד לספרי המתח, בסגנון ספרותי של ממש וברמה גבוהה ומצליח מאוד לרגש בסיפורים מסויימים.

    הספר הנוכחי מזכיר אותו יותר מאשר את ספרי המתח. כפי שעניתי בתגובה לאסתי הוא לא חף מבעיות, אבל הוא כתוב היטב ויש בו שפע של אנושיות,חמלה וחסד- מצרכי יסוד שכל כך חסרים בימינו אלה…

  • לאה  On 03/01/2009 at 22:41

    ההתלבטות שלך מזכירה לי קצת את העימות שהתרחש בין נתן אלתרמן ללאה גולדברג בזמן מלחמת העולם השניה. אלתרמן טען שצריך לכתוב שירים על המלחמה כי זה מה שמתרחש כעת, ואילו לאה גולדברג טענה שמותר עדין לכתוב על נושאים תמימים, כדי שלא נאבד את טעם החיים (ויש טוענים כי על רקע זה כתבה את "האמנם").
    אני נוטה יותר להסכים עם לאה גודלברג ואיתך. אני גם אוהבת את הרציונל שלך – להתמקד במה שרוצים שיהיה, ולא במה שלא רוצים.
    ועל אף שאיני חושבת שאקרא את הספר, נהניתי מאד לקרוא את התרשמותך ממנו. ובכלל אני נהנית לקרוא את הבלוג שלך, גם אם לפעמים הדעות שאת מציגה שונות לחלוטין מדעותי.

  • טלי  On 04/01/2009 at 10:35

    הרציונאל שלי הוא לא להתמקד רק במה שרוצים שיהיה, אלא לשלב בין זה לבין התבוננות במציאות. בין החיים לבין טעם החיים.

    כמו שכתבתי אתמול בתגובה לפוסט המצויין של מרית בן ישראלhttp://www.notes.co.il/marit/51028.asp#rep_461809

    בימים טרופים כאלה, לטעמי, לעסוק גם בתרבות זה הכרחי. לעסוק רק בתרבות זה מסוכן.

    לא הכרתי את הויכוח הזה בין אלתרמן לגולדברג- שני יוצרים שאני מאוד מאוד מעריכה את יצירתם, תודה שהוספת לי.

    ואין לך מושג עד כמה שימחת אותי והקלת עליי במשפט האחרון שלך.

    אני מודה, אחרי האינטראקציה הוירטואלית הקודמת בינינו בתגובות כאן
    http://www.notes.co.il/tali/49487.asp, אחרי שהבנתי עד כמה אנחנו רחוקות זו מזו מבחינה פוליטית, היית במודעות שלי כשכתבתי את הפוסט הקודם.

    אני יודעת שהצטרפת לרשימת התפוצה שלי וחששתי שהדברים שכתבתי "יבריחו" אותך מכאן.
    זה לא מנע ממני לכתוב את מה שאני חושבת ומה שאני מאמינה בו, אבל חששתי שבשל הנחישות שלי לכתוב את דעתי אני עלולה לאבד אותך וקוראים כמוך.אני שמחה מאוד לראות שזה לא קרה. תודה.

  • לאה  On 04/01/2009 at 17:00

    את כותבת את עמדותייך בהגיון ובנועם, ומאד נעים לי לקרוא אותן. אני מייחסת חשיבות גדולה לסגנון כתיבה – אני מעדיפה לקרוא דעה מנוגדת לשלי אך מנוסחת בכבוד כלפי האחר, מאשר דעה התומכת בדעתי אך מנוסחת בזלזול ובסגנון בוטה.
    ואני מוחמאת שהייתי בתודעה שלך בעת שכתבת את הפוסט. לכבוד הוא לי.

Trackbacks

  • […] הנוכחית ו"הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פוייר ו"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" של אמנון דנקנר שידע לספר סיפורים היטב וגם "מטבח […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: