למה אני נגד המלחמה הזאת

כן, אני נגד המלחמה המטומטמת הזאת.

לא, זה בכלל לא אומר שאני נגד תושבי שדרות ועוטף עזה.

כן, אני לגמרי בעד לדבר עם החמאס.

לא, זה ממש לא אומר שאני, חלילה, תומכת בחמאס.

לא, אני לא חושבת שצריך להשלים עם זה שילדי הדרום לא יכולים ללכת לבית ספר ולגן, לא משחקים בחוץ, עושים פיפי במיטה, מפחדים להיכנס לבד למקלחת ומודדים עם סטופר את השניות שלוקח להם להגיע מהסלון לממ"ד, מהחדר של אבא ואמא לממ"ד, מהמטבח לממ"ד.

לא, אני לא חושבת שהמשך הרעבת ילדי עזה יפתור את זה.

אני לא חושבת שזה שלילדי עזה אין חלב, אין לחם, אין מים בברזים ואין חיתולים, מועיל במשהו לילדי שדרות.

ובטח ובטח שאני לא חושבת שהחלומות הרעים, המיטות הרטובות, הסיוטים, הדמעות והרעד של ילדי עזה המופצצים והמטווחים יקלו במשהו על אלה של ילדי שדרות. ההיפך הוא הנכון.

המקהלה האחידה וצמאת הדם של התקשורת, של הקונצנזוס, של דעת הקהל ושל ליבני-ברק-ביבי, שלושת המתחרים לכאורה שמדברים בקול אחד, כדי לספק להמון המריע את מנת הדם רגע לפני הבחירות, המקהלה הזאת מלבה את טרטור המנועים, את ביטויי הנקם ואת רעש האש, העשן והמוות, ומחרישה כל קול אחר.

כמעט מייאש להשמיע קול אחר היום, כשהטוקבקים מעוותים ומסלפים את דבריו של כל מי שמתנגד למלחמה, כשנדמה שכדי להוכיח שאתה ישראלי אמיתי ושאכפת לך מהמקום הזה, צריך לשלם מס שפתיים של תמיכה במלחמה ומשלוח ברכות ואיחולים לחיילינו האמיצים בדרכם להרוג ולהיהרג.

כמעט מייאש לכתוב נגד המלחמה כשאני מרגישה שכבר כתבתי הכל כשהתנגדתי למלחמת לבנון השנייה מתוך חיפה המופצצת לפני שנתיים וחצי, וכתבתי הכל כשהעתקתי את הטקסט ההוא לבלוג הזה לפני חצי שנה, כתבתי הכל ואמרתי הכל ומחול השדים המלחמתי המטורף רק חוזר על עצמו ואין חדש תחת השמש.
ובעצם יש חדש, כי המתים מתחלפים והפצועים מתחלפים ובשביל בני משפחותיהם של המתים החדשים זה לא "עוד סיבוב" במשחק בלתי נגמר. בשביל בני משפחותיהם, חבריהם ואוהביהם של המתים – של האזרחים הישראלים בשדרות ועוטף עזה, של האזרחים הפלסטינים בעזה ושל החיילים הישראלים שעלולים להיכנס עמוק לתוך הבוץ בימים הקרובים, בשבילם המוות יהיה חדש, והגיהנום יהיה חדש, ומרגע שהאסון ידפוק על דלתם הוא לא יעזוב, לא אחרי שנה, לא אחרי שנתיים ולא אחרי שישים שנה.

ורק לכן, בשביל הסיכוי הקלוש שהמילים שלי יזיזו משהו למישהו, בשביל שמץ האפשרות שיותר ויותר אנשים יתעשתו ויבינו שהמלחמה הזאת לא יכולה להועיל לאף אחד, בשם שביב האופטימיות ההכרחית שעוד נשאר לי, בשל הציפייה הצנועה לנס חנוכה שיעצור את ההרס כנגד כל הסיכויים, מפני שהערב בכל זאת מדליקים שמונה נרות חנוכה ובגלל האמונה ש"כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן", בגלל כל אלה אני יושבת וכותבת עכשיו את המילים האלה ומקווה, שוב, תקווה קטנה ונאיבית,שאולי האצבע הקטנה שלי על המקלדת תצליח להסיט אצבע אחת מההדק, שאולי מסע הטירוף וההרג הזה ייעצר, לפני שהנזק יוחרף עוד יותר, שאולי יש בכל זאת טעם למחות, להתנגד ולזעוק בקול גדול כנגד ההתלהמות והאיוולת.

משום מה, נוצרה כאן אצלנו בזמן האחרון תפיסה שלפיה יש שתי אפשרויות לתגובה על ירי הקסאמים – לתקוף בעזה או לא לעשות כלום. להפציץ ולהרוג בלי אבחנה, או לשתוק, להתאפק, להבליג.
אין שטות גדולה מזה, כי ה"איפוק" רק מספק אליבי לאלימות. ה"הבלגה" היא רק תגובה של בריון שאומר לחבר'ה מסביבו "תחזיקו אותי", כדי שאי אפשר יהיה להאשים אותו אחר כך כשהכעס יעלה לו לראש והוא יתחיל להרביץ.
ה"ספיגה" וההתקפה הן למעשה שני צדדים של אותו דבר, הן חלק מהניסיון של ההנהגה הישראלית להוכיח שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, של הנצחת המלחמה ועקרון ה"לנצח תאכל חרב", של ההתעלמות מיוזמת השלום הסעודית ומניסיונות ההידברות של החמאס, של עקירת כל תקווה אפשרית לעתיד אחר באזור שלנו.
בחצי השנה האחרונה הייתה פה "רגיעה". נכון, היא לא הייתה מושלמת, אבל ילדי הדרום לפחות יכלו לישון בשקט, ולשחק בחוץ, ולחיות כמעט כמו ילדים נורמאליים.
לילדי עזה הנצורים לא היה אוכל, לא היו חיתולים, ולהוריהם לא הייתה ברירה אלא להיות תלויים בחסדי החמאס כדי להשיג קצת אוכל לשים על השולחן.
ב"מעריב" של יום שישי האחרון, עוד לפני שהתחיל הסיבוב המלחמתי הנוכחי, חן קוטס בר ראיינה שתי משפחות, משפחה משדרות ומשפחה מעזה.
אבי המשפחה משדרות אומר שהיה מצביע גם לפייסל חוסייני, אם זה היה מבטיח למשפחתו שקט.

בני המשפחה העזתית מתארים את המצב שבו הם חיים- כשיש קמח אין מים, כשיש מים אין חשמל, וכל הזמן אין חלב, אין תרופות ואין חיתולים לתינוקות. 
מקור הפרנסה האפשרי היחידי הוא אצל החמאס, כי ישראל עצרה את העברת הסחורות, עצרה את האפשרות לפתוח חנויות, לדוג בים, לצאת ללמוד בחו"ל, להתפרנס בכבוד – לחיות.

אנשים רעבים ומיואשים לא הופכים לפתע לשוחרי שלום, הם הופכים לאנשים שאין להם מה להפסיד.

לא, אני לרגע לא מצדיקה את הקסאמים והגראדים. מעולם לא תמכתי ולעולם לא אתמוך באלימות.
אני לא מצדיקה אותם, אני אומרת שאנחנו אחראים למציאות הזאת, ושיש בכוחנו לעצור אותה, להכניס לעזה אוכל ודלק, לאפשר לתושבי עזה לפרנס את משפחותיהם בכבוד, להחזיר, בהסכם, את גלעד שליט הביתה, ולהכניס קצת תקווה בלבבות של כולנו.

אפשר וצריך היה, לנצל את ה"רגיעה" כדי להגיע להסכם שיאפשר לכולם חיים נורמאליים.
במקום זה, כאילו לא למדנו כלום, אנחנו מנסים, לשווא, לעצור את האלימות על ידי יותר אלימות, מנסים, כפי שקראתי היום באחד הטוקבקים, לכבות שריפה באמצעות שימוש בזרנוקי דלק…

אזרחי ישראל ואזרחי עזה עשו הרבה שגיאות בשנים האחרונות, אבל על שגיאות לא מגיע עונש מוות קולקטיבי, לאף אחד.

כואב לי על ילדי שדרות ואשקלון, כואב לי על ילדי עזה, וכואב לי על כל אלה שלא מבינים שכל הילדים וכל האזרחים ניצבים באותו צד של המתרס. הצד הראוי לשקט, לחיים, לתקווה.

מצידו השני של המתרס ניצבים המנהיגים, הגנרלים ומחרחרי המלחמה- הישראלים והפלסטינים, אלה שגוזרים קופונים פוליטיים מגואלים בדם, ואלה שמריעים אחרי כל הפצצה.

התחלתי לכתוב את הטקסט הזה בשמו של שביב תקווה, אבל לנוכח מקהלת הצהלות שתומכת בהרג שמוביל להרג שמוביל לעוד יותר הרג, לנוכח קול ההיגיון שנאלם דום כשהתותחים רועמים, לנוכח "שוחרי השלום" שדוגלים בפציפיזם תמיד, רק לא בזמן מלחמה, לנוכח כל אלה, ברגע הזה ובצער גדול, גם ליד התקווה שלי יש סימן שאלה.

 

29/12/08  20:55 – הערב ראיתי בערוץ 2 לוויה של חמש ילדות, חמש אחיות מאותה משפחה שנרצחו הלילה בדם קר בעזה. אמא שלהן הבריחה את התינוק למקום בטוח יותר וחזרה להעיר את הילדות הישנות ולהעביר גם אותן. היא לא הספיקה. הגיעה לחדרן ומצאה חמש ילדות מתות ואחת קבורה חיים כשרק ראשה מציץ מעל ההריסות. "מילא אם היינו מייצרים טילים", אמר האבא. אבל הילדות ישנו אחרי שהכינו שעורי בית.

אלה הפנים של המלחמה הזאת, לתמוך במלחמה האיומה הזאת פירושו לתמוך ברצח בדם קר של ילדים קטנים. אני מתביישת עד עמקי נשמתי.

 

ובאותו ערוץ 2 ראיתי עכשיו את ד"ר דיאא חוזנדאר, רופא מבי"ח שיפא בעזה המופצצת, מבית חולים שבו מבצעים ניתוחים בלי הרדמה, שמדבר על זה שכולנו ילדים של אברהם אבינו ולכולנו מגיע לחיות בשלום.

 

תוספת מה-31.12.08, בעקבות הלבטים של אסי סיקורל :

כל מילה שכתבתי ושאני כותבת נובעת מאהבת החיים ומאהבת ישראל, אין בליבי גרם של שנאה עצמית.

יש אצלי הרבה בושה למול מעשים איומים שנעשים בשמי, אבל לא שנאה.

רק צער, וכאב, וכעס גדול על העם שלנו וההנהגה שלנו שזורקים לפח בקלות כזאת את כל הטוב שהיה יכול להיות לנו, לכולנו.

גם אני לא רוצה לחיות במקום שחי על חרבו לנצח, אבל זה הבית שלי, זה המקום היחיד שאני מרגישה בו בבית ולכן אני דופקת את הראש בקיר וכותבת וזועקת ועושה כל מה שאני יכולה כדי שנתעורר ולא נחיה על חרבנו לנצח. הבחירה בידינו.

אנחנו לא אשמים יותר ולא רעים יותר- אנחנו חזקים יותר. ולכן הטעויות שלנו פוגעות יותר והורגות יותר. טמטום ועיוורון ותאוות נקם והרג יש גם אצלינו וגם אצלם- לנו יש רק יותר כוח לממש את זה, וגם יותר אחריות, בתור הצד החזק והשולט. זה ההבדל.

היה אמור להיות גם עוד הבדל, שנובע מעצם היותינו מדינה ריבונית ודמוקרטית ולא ארגון טרור, אבל ההבדל הזה היטשטש מזמן, ברגע שבו הפסיק להיות אכפת למקבלי ההחלטות כאן ולציבור התומך מהרג אזרחים. עכשיו, במציאות המטורפת הקיימת, אנחנו לא יותר טובים מהם, ואני כותבת את זה לא מתוך שנאה, אלא מתוך כאב עצום וגדול.

 

3.1.09, למול החדשות המייאשות על תחילת המלחמה הקרקעית: כן, אני עדיין מתנגדת למלחמה המטורפת הזאת. הרבה יותר מתנגדת. אני מתפללת לשלומם של החיילים שנכנסו לשם עכשיו, ולשלומם של כל הילדים הישראלים בדרום ובכלל, ולשלומם של כל הילדים הפלסטינים בעזה ובכלל, ולשלומם של כל האזרחים כולם בשני הצדדים.

ויודעת ששלומם של כל אלה נתון עכשיו בסכנה הרבה יותר גדולה,שהולכת ומתגברת משנייה לשנייה.

ובגלל זה אני מתנגדת למלחמה גם עכשיו, בעיקר עכשיו.

פייסבוק- "ישראלים אומרים לא לתקיפות על עזה! "

פייסבוק- "בעזה ובשדרות ילדים/ות רוצים/ות לחיות!"

פייסבוק- "די למלחמות מיותרות!" – רק הדברות תביא להפסקת האלימות ההדדית! מדינת ישראל מבצעת פשעי מלחמה ברצועת עזה. כולנו נושאים באחריות! כולנו פושעי מלחמה

 

פייסבוק – יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים العرب واليهود يرفضون أن يكونوا أعداء

 

עצומה בעד הפסקת מבצע הנקם בעזה

 

רשימת בלוגרים נגד המלחמה אצל רועי (צ'יקי) ארד

הבאנר שמופיע בראש העמוד הזה לקוח מבלוג של שוקי גלילי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלון  On 29/12/2008 at 1:07

    נשמע שהיית בוחרת עבור הישראלים להתנהג כאילו הפלסתנאים הם שבדים.
    ועבור הפלסתינאים היית בוחרת שיתנהגו כאילו הישראלים הם דנים.

    אבל פה לא דנמרק ולא שבדיה…

    קצת מציאות לא יזיק לעמדה שלך.

  • סתם אחד  On 29/12/2008 at 1:18

    אני ממליץ מאד. מסמך מאלף.
    אחרי שתקראי אותו, אפשר יהיה לשוחח באופן משמעותי.

  • אור  On 29/12/2008 at 2:59

    די להרג

  • אשקלוני מופצץ  On 29/12/2008 at 4:57

    לא נראה שבאמת אכפת לך מילדי שדרות, אשקלון ועוטף עזה. מס שתיים ותו לא. החמאס לא הפסיק לשגר טילים אל עבר שדרות במשך שמונה שנים. אל עבר אוכלוסיה אזרחית. החמאס התנגד להמשך התהדיה. החמאס ממשיך לכוון את טיליו לעבר אוכלוסיה אזרחית, ומתזמן אותם לשעות ההגעה והיציאה מבתי הספר והגנים. באמנת החמאס היהודים מכונים בני קופים וחזירים והיא קוראת להשמידם (ולא רק את מדינתם). עם מי בדיוק את רוצה לדבר? על מה תדוני איתו? האם תעברי בשתיקה על זה שאני ובני ביתי נמשיך לחטוף ממנו טילים כל עוד הוא לא השיג את חזון המדינה שלו מהנהר ועד הים? זה מה שקורה בפועל, ולא נראה שלך ולחבריך המתנגדים למלחמה זה מפריע.

  • גיל  On 29/12/2008 at 8:17

    את כותבת כל כך יפה טלי. ממש כמעט ומשכנע. רק שאינני יודע אם את תמימה או פשוט שקרנית מגמתית. הנה שני נימוקים:
    א. את טוענת שישראל התעלמה מהיוזמה הסעודית ולא נשאה ונתנה עם חמאס. שקר גס. ישראל הגיבה מספר פעמים ליוזמה הסעודית ואמרה שתשמח לדון עליה כאשר יוצאו מתוכה סעיפי זכות השיבה. הליגה הערבית היא זו שלא המשיכה לדון איתנו בעניין זה. לגבי חמאס, העיתונים מלאים בפרטי המשא ומתן שהיה בעניין שליט וגם בעניין הרגיעה בתיווך המצרים, הגרמנים וגם הטורקים (קצת), אבל אותך אי אפשר לבלבל עם העובדות. אנחנו התעלמנו גם מהסעודים וגם מהחמאס. שקר גס כבר אמרתי ?
    ב. את טוענת שילדי חמאס תלוים בחסדי החמאס כדי לאכול ושאין להם אוכל וחיתולים, ובכך את מציגה מצג שווא כאילו החמאס אינו הממשלה הנבחרת ואינו אחראי באופן ישיר ומוחלט לרווחת תושביו ואזרחי הרצועה. ישראל העבירה ומעבירה מזון, תרופות וציוד אחר במגבלות מסוימות, אבל כל עוד החמאס מפציץ את ישראל הרי שהאשמה על כך היא עליו ואין שום יכולת לסובב את העניין על ישראל. להזכירך, החמאס הוא הממשלה הנבחרת של אזרחי עזה.

    לסיכום, הכל יכול להגמר אם החמאס ירים דגל לבן. דרך אגב, לא חייבים שלום, מספיק שהחמאס יפסיק לירות טילים כדי שהכל יחזור וירגע. ואת, תמימה או שקרנית .. כדאי שתתייחסי קצת יותר ברצינות לקורא הממוצע. לא כולם אידיוטים.

  • קורינה  On 29/12/2008 at 8:56

    איני יכולה אלא לכתוב תגובה אחת:
    תודה.
    את לא יחידה.
    כיוון שהפארסה חוזרת כהיסטוריה, בעוד חודשיים, בעוד שנתיים, כוללם יצהירו שמן הרגע הראשון היו נגד המלחמה.
    לוקח זמן להבחין שכייסו אותך.

  • ישראלית מיואשת  On 29/12/2008 at 10:21

    לא לך, לא לחמאס ולא במבצע הזה. האם הרס התשתיות יוכל לעצור את הרקטות? יוכל לדחות את המעוף הבא בכמה חודשים במקרה הטוב. האם יש עם מי לדבר? בואי לא נהיה נאיביים, חמאס היא ממשלת אויב קיצונית אשר שוללת את זכותנו להתקיים. היא מונעת ממניעים דתיים פונדמנטליסטיים שלא מאפשרים לה מרחב גדול מידי לתמרון.

    בימים כאלה אין לי כאזרח הפשוט ברירה אלא לחזק את ידי הלוחמים, ולקוות למבצע מהיר עם מינימום נפגעים חפים מפשע בשני הצדדים.

  • רונן קידו  On 29/12/2008 at 10:34

    כן, את חיה בסרט קשה מאוד בו דעותייך מציאותיות.

    לא, אני לא טועה עם כמה שניסיתי לחשוב שאני טועה.

  • טלי  On 29/12/2008 at 11:29

    אלון- לצערי העמוק, הישראלים והפלסטינים לא דנים, לא שבדים ואפילו לא איסלנדים.

    ולצערי גם אנחנו וגם הם עשינו בעשרות השנים האחרונות כל כך הרבה טעויות מרות וקשות, שייקח לנו דורות רבים לתקן. בינתיים אפשר או לנסות למזער אתהנזקים שכבר נעשו ולפעול באמת להשגת שקט יחסי, או להעמיק את הנזקים, השגיאות, השנאה והפחד. לצערי הגדול, אנחנו בוחרים שוב ושוב באפשרות השנייה.

    סתם אחד- אני לגמרי לא בעד החמאס, החמאס רוצה להרוג אותי. אם זה היה תלוי בי, הייתי בוחרת הנהגה פלסטינית אחרת. אבל זה לא תלוי בי,והחמאס שאינו אידיאלי בכלל,גם מוכן לדבר על הרחבת הרגיעה. ושוב ישראל בוחרת להעמיק את הנזק במקום לצמצם אותו.

    אור- תודה ואמן.
    אשקלוני מופצץ- מה אתה רוצה, לקחת אותי למכונת אמת כדי שתראה שבאמת אכפת לי מילדי שדרות ואשקלון המופצצים? אני מוכנה בשמחה, אבל גם אז הרי לא תאמין לי. קצינים בכירים בצה"ל אומרים בגל"צ, אתמול והיום, שהמבצע בעזה לא יכול להפסיק את ירי הקסאמים. מרגע שהוא התחיל אתה וילדיך ישנים הרבה פחות ומופצצים הרבה יותר. אז מה הרווחת בדיוק?
    עם מי אני רוצה לדבר? עם כל מי שיש. על מה? על עוד חודש של שקט ועוד חצי שנה ועוד שנה ועל כך שבינתיים בצד השני יתאפשרו חיים נורמליים שיקטינו את המוטיבציה שלהם לירות עליכם עוד טילים. ולצערי הבאמת גדול, גם כשירו עליי טילים בחיפה בחסות ממשלת אולמרט המצטיינת חשבתי אותו דבר.כמה הרוגים צריכים להיות כדי שהפעם, כמו אז, רוב הציבור הישראלי יסכים איתי?

    גיל- כשאתה מתארח בבלוג שלי אודה לך מאוד אם לא תקרא לי שקרנית.
    לדון ביוזמה הערבית לא אומר להסכים מראש על כל סעיף וסעיף שלה. זה אומר לשבת יחד ליד שולחן מו"מ ולדבר ולדבר ולדבר עד שמגיעים לפתרון. ישראל עשתה את זה? מתי בדיוק? ישראל הגיעה עם החמאס לרגיעה וסרבה להאריך אותה, זה כתוב בעיתונות הישראלית שלך ושלי, איש לא מסתיר את זה.כן, החמאס הוא הממשלה הנבחרת של עזה, מאלף ואחת סיבות ותתפלא, לא כולן קשורות אלינו. וישראל יוצרת מצב בו אזרחי עזה תלויים בלעדית בחמאס כדי לספק להם אוכל, במקום להציף את השוק שם בסחורות שיעקרו את כוחו ושליטתו של החמאס. ואגב, ישראל הפציצה אתמול כלא של החמאס שבו היו כלואים העזתים שהתנגדו לחמאס? גם בכך ישראל בטח עזרה להם…

    קורינה- תודה. כן, לוקח זמן אבל אצלינו שוכחים את זה כל כך מהר…

    ישראלית מיואשת- לא, הרס התשתיות לא יוכל לעצור את הנזק, צה"ל בעצמו אומר את זה בפירוש, מה שלא מפריע להם לבזבז את הכסף שלך ושלי ואת החיים שלך ושלי לשם נקמה פשוטה, בוטה וחסרת טעם ותוחלת. האם החמאס אידיאלי? ממש ממש לא, אחרי שישראל העלתה אותו במשך שנים שבהן החלשנו את הפתאח, וכמו שאנחנו עלולים, חלילה, להעלות במקומם גורם עוד יותר קיצוני ומיואש.

    אני כאזרחית פשוטה לא מחזקת את ידי הלוחמים- חברים שלי, קרובים שלי ואנשים שאני אוהבת. למה אני לא מחזקת את ידיהם? כי אני רוצה שהם יחיו. ווכי אני לא רוצה שהם יהרגו אנשים חפים מפשע מהצד השני.אבל אני כן מצטרפת אלייך בתקוה שזה ייגמר כמה שיותר מהר עם מינימום נפגעים חפים מפשע משני הצדדים- אמן.

    רונן קידו- הלואי, הלואי שאני זו שחיה בסרט.
    וסברט שלך אתה מנסה לחשוב שאתה טועה. או.קי…

  • חילמי טלעת  On 29/12/2008 at 12:50

    ולנו הפלסטינים יש זכות להילחם על מה שצודק. לצד המדוכא תמיר מותר לתקוף את הצד המדכא. זו אפילו חובתו. ומכיוון שישראל היא ישות פולשנית ובלתי חוקית שהתשלטה על אדמותינו, מותר לנו לתקוף אותה בכל מקום, בכל זמן ובכל צורה שרק נבחר.

    שום ישראלי לא נמצא כאן באופן חוקי. כשנשחרר את אדמת הקודש שלנו תהיה כאן מדינה איסלמית לתפארת. חוק יהיה חוק ועונש יהיה עונש. נתייחס אליכם היהודים הרבה יותר טוב ממה שאתם מתייחסים אלינו. מי שיתאסלם יקבל זכויות מלאות. ואת כל זה נשיג רק באש כי זו השפה היחידה שאתם מבינים.

  • טלי  On 29/12/2008 at 14:12

    לא, אני לא חושבת שלשום צד מותר לתקוף שום צד אחר, אני מתנגדת לכל אלימות ולכל שימוש בכוח ולא, שפת האש עדיין לא הצליחה "ללמד" אף אחד שום דבר.

    לצד המדכא אסור לתקוף ולצד המדוכא אסור לתקוף ולאף צד אסור לפגוע בילדים ובאזרחים, וגם התחזות שלך לכביכולדובר פלסטיני לא תצליח לעוות ולסלף את כל מה שאני מאמינה בו.

    אלימות מולידה אלימות, כבוד מוליד כבוד, הידברות מולידה הידברות.הבחירה בידינו.
    אנחנו אמנם עושים הכל כדי שהבחירה תהיה יותר ויותר קשה בפעמים הבאות, אבל היא עדיין בידינו.

  • סיגלית  On 29/12/2008 at 14:54

    במלחמה תמיד שני הצדדים נפגעים. הנקודה היחידה שאני מסכימה איתך עליה היא שחיכו למלחמה ממש עד לסף הבחירות. היו צריכים לעשות את זה הרבה הרבה קודם.

    אין עם מי להדבר. הלוואי והיה. לדעתי הפעם צריך לגמור את העבודה עד הסוף. כמה זה נשמע רע כשזה כתוב ככה בכמה מילים, אבל במקרה הזה (לאחר שקראתי את תגובותייך לתגובות כאן), הדברות אינה מולידה הדברות ועל כבוד כבר מזמן לא מדובר כאן או שמא כן? מדובר על כבוד שנולד מכח והוא לא שלנו במקרה הזה. אני גם מקווה שאלימות מספקת תחסל את האלימות הקיימת שהולכת וגוברת ולא תוליד אחת נוספת הפעם כי לפעמים מי שמתנהג בכח מבין רק עוד יותר כח.

    אני תוהה איפה האומץ שלנו שהכרנו במבצעי חילוץ לאורך השנים. מעולם לא ויתרנו על אנשים שלנו בני העם שלנו. היכן הם יורשיהם של יוצרי מבצע אנטבה ודומיו? למה לא מחלצים את גלעד שליט? אין ספק שמשא ומתן הוא לא הפתרון כאן.
    נדמה כי, לא הצלחתי להבהיר כאן, כי אני לא חושבת שצריך לפגוע בילדים ובאזרחים, אך מי הוא מי שם בדיוק? שימי לב מי רוקד על דם ההרוגים. זה בהחלט לא אנחנו.

  • עמנואל  On 29/12/2008 at 15:22

    לפעמים דווקא מכבים אש באש. כשיש שרפה לפעמים יוצרים שרפה מבוקרת במקום אליו האש אמורה להגיע בשביל לעצור אותה.

    בארות נפט בוערות לפעמים מכבים בפיצוץ (כפי שעשו אחרי מלחמת המפרץ).

    אבל צריך לעשות את זה באופן מבוקר, ובקור רוח. כזו היתה התקיפה ביום שבת. בגלל זה אני בעדה, עם כל הכאב. (ואפילו שאני מסכים שזה שהגענו למצב הזה זה גם באחריותנו, ושהיו דברים שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו).

    אבל עכשיו אנחנו בשלב שבו העם חוגג על הדם. נכנס לאופוריה. לשלב המאניה שלפני שלב הדפרסיה, בדיוק כמו לפני שנתיים.

    ואז קובעים מטרות דמיוניות ("החמאס/חיזבאללה ירים דגל לבן", "הפסקת ירי קסאמים/קטיושות באופן חד צדדי", "שחרור גלעד שליט/רגב וגולדוואסר ללא הסכם" וכו'), וכשיש מטרות שקריות הצבא יוצא מבולבל, וזה נגמר באסון.

    צריך להכריז שניצחנו, לתת לחמאס כמה ימים לקבוע עוד כמה שיאי רוחק ביידוי צינורות מעופפים (כן, אסור להגזים בכוח החמאס, ואני יודע את זה באופן אישי. צינור מעופף כזה כבר נחת 200 מטר ממני בספיר), ולהגיע להפסקת אש מחודשת מעמדה של כוח.

  • טלי  On 29/12/2008 at 15:36

    ונדמה לי שאת כבר יודעת שאני תמיד מוכנה לנהל דיונים גם עם מי שלא מסכים איתי, כל עוד זה נעשה בצורה תרבותית ונורמלית, כמו שהצגת את הטיעונים שלך (-:

    נכון, במלחמה תמיד שני הצדדים נפגעים ובמלחמה כולם מפסידים, ובדיוק משום כך צריך לעשות הכל כדי למנוע מלחמה, מה שרחוק מרחק שנות אור מהמדיניות הישראלית (וכן, גם מהמדיניות של החמאס. שני הצדדים לופתים זה את זה ומפילים זה את זה- ואת כולנו איתם- לתהום).

    נכון, זאת מלחמת בחירות צינית שבה הפוליטיקאים מנסים להיבנות על גב האזרחים. מה שאני באמת לא מצליחה להבין זה איך האזרחים לא מתקוממים נגד הניצול הציני הזה ומשתפים איתו פעולה, בחדווה ממש.
    מה זה אומר "לגמרו את העבודה עד הסוף", סיגלית?
    להרוג את כל תושבי עזה? את כל הערבים במזרח התיכון? את כל המוסלמים בעולם?
    איזה תסריט בעינייך "גומר את העבודה"?

    כי גם קציני צה"ל הבכירים ביותר אומרים בגלוי שה"עופרת היצוקה" הזאת לא תצליח לעצור את הקסאמים.בטח שמדובר על כבוד, מדובר רק על כבוד, משני הצדדים.

    החמאס לעולם לא יניף דגל לבן, החמאס לא ייכנע כי הכבוד זה הנכס האחרון שנשאר לו. האם זו התנהלות חכמה או יעילה בעיניי? ממש לא.
    אבל מי שמצפה מהחמאס שייפול על הברכיים ויתחנן על חייו חי בסרט, לא אני.

    לפני הרבה הרבה שנים, באותה עזה,שמשון אמר "תמות נפשי עם פלישתים", כי לא היה לו מה להפסיד. זאת המדיניות של החמאס, וזאת המדיניות של צה"ל. לא נורא אם נמות, לא נורא אם נהרוג, העיקר שהם ירדו איתנו יחד ביגון שאולה.

    ואני, אני רוצה לחיות.

    לא למות ולא להרוג.

    מתי בדיוק בהסטוריה מישהו "הבין" עוד יותר כוח?
    האם כל המבצעים הצבאיים שישראל עשתה בעבר עצרו משהו? עזרו במשהו? או רק הולידו את המחבלים המתאבדים של מחר?

    אני מאמינה לך שאת לא חושבת שצריך לפגוע בילדים ובאזרחים, אבל זאת המשמעות האמיתית של מה שצה"ל עושה עכשיו בעזה, ותמיכה במבצע הזה משמעה תמיכה בהרג ילדים ואזרחים.
    וזה גרוע ולא מוסרי בדיוק כמו תמיכה בפיגועים נגד אזרחים וילדים ישראלים.

    מי הוא מי בדיוק? שאלה טובה. אתמול צה"ל הפציץ כלא של החמאס, כלא שישבו בו פלסטינים שנכלאו בשל התנגדותם לשלטון החמאס. גם אותם הפגזנו. באמת קשה להבחין…

    וברור לי, סיגלית, שהויכוח הוא לא אישי בין שתינו, הוא הרבה יותר גדול מאתנו. אבל אני לא יכולה לשתוק ולהחריש מול הטירוף הזה.
    אני מבינה שגם את לא, מהצד השני, ואני מכבדת את זה ויכולה רק לקוות לימים אחרים ודיונים אחרים. לצערי, תמיכה במלחמה רק מרחיקה את הימים האלה עוד יותר. וזה כל כך עצוב לי.

  • טלי  On 29/12/2008 at 15:39

    אני לא מאמינה שאפשר לכבות אש באש, לא מעשית ולא מטאפורית ואני חושבת שהתקיפה הזאת היתה הרסנית ומזיקה, כמו גם הרבה טעויות של עשייה וטעויות של אי עשייה לפני התקיפה הזאת.

    אבל כן, אנחנו חוזרים אחת לאחת על השגיאות של מלחמת לבנון וכן, צריך להפסיק את זה עכשיו- מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

  • סתם אחד  On 29/12/2008 at 16:07

    טלי,
    אנא סלחי לי על הבוטות:
    מי שלא קרא את אמנת החמאס, אל ידבר על החמאס, ובמיוחד לא על מה שהחמאס היה מוכן או לא היה מוכן לעשות או לקבל.

  • טלי  On 29/12/2008 at 16:39

    ולא, אני לא חושבת שאמצא שם פרחים, פרפרים וצמר גפן מתוק וגם לא חושבת שאמצא שם נפש יהודי הומיה.

    מה שהחמאס כן מוכן לו, זה המשך הרגיעה והרחבתה. את זה הם אמרו במפורש לפני ההתקפה הנוכחית, עכשיו ולא כשניסחו את האמנה שלהם לפני אי אלו שנים כשהיו במצב אחר לגמרי מבחינה שלטונית. כן, הוא רוצה את פתיחת המעברים. ואם פתיחת המעברים תיעשה בחוכמה, היא תחליש את החמאס ולא תחזק אותו, היא תשמוט מתחת רגליו את השליטה המוחלטת באפשרות לאכול, להתפרנס ולחיות בעזה.ישראל חיזקה את החמאס כשהחלישה את הפת"ח, ישראל ארגנה לראשי החמאס קייטנה מאורגנת כשגרשה אותם ללבנון בתקופת רבין, וישראל ממשיכה לחזק את החמאס ברגע זה ממש, עם עוד אזרחים עזתים שמשתכנעים, כמוך, שרק כוח יביא להם תקווה. אבל להם יש הרבה פחות מה להפסיד, הייאוש שלהם הרבה יותר גדול והוא גדל ומתעצם משנייה לשנייה.

    להגיע להפסקת אש עם חמאס אין פירושו להסכים עם אמנת החמאס! פירושו לנסות לייצר לכולנו חיים קצת יותר נורמליים. קצת.

  • עמנואל  On 29/12/2008 at 16:53

    לטלי – על המטאפורה אפשר להתווכח. אבל באופן מעשי זה מה שעושים. בשביל שתהיה בערה צריך גם חומר דלק, וגם חמצן. כשיש שרפת ביער או אזור עם צמחיה, שורפים באופן מבוקר אזור מסויים אליו האש אמורה להגיע, ואז כשהאש מגיעה אליו אין לה חומר בערה, והיא דועכת.

    כשמפוצצים באר נפט, הפיצוץ, שהוא שרפה מאוד חזקה, גורם לאזילת החמצן באוויר לזמן מה, ואז זה מספיק בשביל שהשריפה תיכבה.

    לגבי מה שהיה, אנחנו חלוקים בדעותינו. אבל לגבי ההמשך חייבים להתאחד נגד המשך מצעד האיוולת הזה.

    ל"סתם אחד", נראה לי רוב אנשי החמאס לא קראו את האמנה הזו, ובוודאי לא רוב הפלסטינים. אנשים וגופים לא פועלים לפי האמנות והמסמכים המכוננים שלהם. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני לא חושב שאם מישוה יקרא את הכרזת העצמאות שלנו הוא יוכל להסיק מכך יותר מידי על מדיניות ישראל בימינו.

    בכל מקרה, לכולם ברור שעם החמאס אי אפשר להגיע להסכם שלום. נקודה. אבל זה לא אומר שצריך לחימה תמידית. גם סוריה מעולם לא הכירה בנו. זה אל מפריע לכך שתהיה הפסקת אש יציבה כבר 35 שנה. צריך להגיע לסוג יחסים דומה עם החמאס, ואפשר לעשות זאת. אבל בשביל זה צריך להסתכל על המציאות, ולא לקרוא כל היום אמנות.

  • טלי  On 29/12/2008 at 17:02

    בפיזיקה אני באמת לא מבינה כלום.

    אני רק יודעת שה"חמצן" המרכזי שמלבה את האש המעשית והמטאפורית של החמאס הוא שנאה. וייאוש. והשפלה. ופחד. ואת כל אלה המלחמה הנוכחית מלבה עוד ועוד ומייצרתרק עוד מוטיבציות לתבערה.
    ותוך כדי, אנחנו גם יוצאים למסע הרג פראי וחסר הבחנה, גם של אזרחים, גם של נשים, גם של ילדים, גם של אסירים פוליטיים, גם של פצועים בבתי חולים. אין ולא יכולה להיות לזה שום הצדקה מוסרית ושום הצדקה בכלל.

    אכן- ברוך הבא לנלחמים נגד המשך מצעד האיוולת.

    וכן, אמנת החמאס לא רלבנטית לכלום, רלבנטיים חיים יציבים ושקטים בשטח,במציאות, ואת זה אפשר להשיג רק בהסכם.
    שיקראו לו, מצידי, הסכם שלום, שביתת נשק, הפסקת אש או קוקוריקו- העיקר שיחתמו עליו ויממשו אותו!

  • שועי  On 29/12/2008 at 17:14

    כאמור, לא בטוח שהחמאס רוצה לדבר איתנו
    אני מסכים איתך שאין לקרוא את המציאות על-פי אמנת החמאס (כהצעתו של סתם אחד). אבל יש כאן בעיה נוספת, והיא שאלת זכותה של מדינה ריבונית להגן על עצמה באופן מידתי כנגד התקפות המושתות עליה מצידו של שלטון הרואה בה אויב ואת המצב ההדדי ביניהן מגדיר כמצב מלחמה
    טלי, אני מזועזע כמו כל אדם רגיש מתמונות הזוועה של הפצצות חיל האויר ותוצאותיהן, גם איני מצדד בהתמשכותה של הפעולה, גם שונא אני הרג מכל סוג שהוא
    עם זאת, לא יעלה על הדעת שבשעה שאנשים שביננו מדברים שלום ופועלים למענו, יימצאו אנשים שמדברים בהודנות וברגיעות, מבלי שזנחו ולו לרגע את התפישה השרעית לפיה הארץ כולה היא דאר אלאסלאם ואת המאבק המזויין המתבטא בירי יום יומי על ערים בדרום
    כשם שבישראל ישנה הפרדה מסויימת בין אידיאולוגים של ארץ ישראל השלימה ובין אנשי מרכז ושמאל ולא יעלה על הדעת שיג ושיח של ממשלת ימין קיצונית ישראלית עם מדינות ערב (הן לא תקבלנה דבר שכזה) וסאדאת אגב ייצג בשעתו סוג של מרד גלוי בעמדה הפאן- ערבית; כך ישנו דבר משונה בשאיפה להידבר עם החמאס על שלום. כך המצב לפיה, אנו חותרים לדבר עם מנהיגים האסלאם המיליטנטי כאילו היו אנשי שלום במקום לחזק את יסודות ההנהגה הפליסטינית האסלאמית- מתונה או החילונית- סקולארית
    היא מוזרה, ומביאה לירידה נמשכת ברלבנטיות של פעילות גורמי הנהגה מתונים המדברים על הסדר מדיני עתידי בקרב הפלסטינים.
    כל טוב, רק שלום ואור.

  • טלי  On 29/12/2008 at 17:49

    נכון, צריך לחזק את היסודות המתונים והחילונים בחברה הפלסטינית. אבל כל הפצצה והרג, בטח ובטח בהיקף והעוצמה הנוכחיים, שכל קשר בינם לבין "מידתיות" מקרי בהחלט, רק מחזקת את הקיצוניים, המתלהמים והאלימים, רק מגבירה את כוחו של החמאס.

    אני לא מדברת על זכותה של מדינה ריבונית להגן על אזרחיה, אני מדברת על שני מבחנים- מבחן המוסר ומבחן היעילות. בשני המבחנים האלה, אסטרטגיית הנקמה והמלחמה נכשלת כשלון חרוץ.

    ישראל עשתה המון שגיאות שחיזקו את עליית החמאס. במקום לנסות לתקן, אנחנו רק מקלקלים עוד יותר. לצערי, הישראלים והפלסטינים דומים, דומים מדי. ורובם, משני הצדדים, מאמינים שאלימות אפשר לנצח רק ע"י יותר אלימות.

    אכן, רק שלום ואור וכל טוב- אשרי המאמין.

  • שועי  On 29/12/2008 at 18:41

    לא יכול לאמר שאני יכול להסתייג במשהו מדברייך
    והברכה נועדה לך אישית. מובן שבשעה שיושבים אנשים במקלטים בשדירות ובעזה ואמהות מבכות את בניהם ובנותיהן איו כל סיבה לאושר. כשלעצמי אני חבר בארגון יהודי- ערבי המנסה להפיץ את אור השלום ברבים
    גם בעצם ימים אלה, וימים כאלה אינם מסייעים לכך כמלוא הנימה.
    טעותה הגדולה של ישראל היא המלחמה המתמשכת שלה גם במתונים המגדלת תמיד את הפונדמנטליסטיים
    שאיתם קשה עד מאוד להידבר

  • טלי  On 29/12/2008 at 18:52

    ותודה על הברכה.

    אין ספק שהאמהות המבכות את בניהן ובנותיהן בעזה זקוקות לה יותר, וגם אלה המרגיעות את ילדיהן במקלטי הדרום זקוקות לה יותר אבל כן, אני אני צריכה את זה. מאוד. תודה רבה (-:

  • טלילה  On 30/12/2008 at 14:13

    ומגלה שבלי דעת חזרתי על הרבה מהניסוחים שלך – פשוט פספסתי את הפוסט הזה, בשטף הפוסטים האחרונים ברשימות לא ראיתי אותו בזמן.
    תודה.

  • טלי  On 30/12/2008 at 16:04

    תחזרי על ניסוחים שלי, אני אחזור על ניסוחים שלך, אין שום בעיה, בשורה התחתונה אנחנו אומרות אותו דבר.

    וכדאי להוסיף את הטקסט החשוב שאת פרסמת היום, נוסח הסכם שממשלת החמאס אישרה ברוב קולות.

    http://www.notes.co.il/talila/51132.asp

    האם הוא בהכרח מושלם מבחינת ישראל? לא.

    האם הוא רחוק מרחק שנות אור מאמנת החמאס ומהשמדת ישראל? לחלוטין כן.

    ואין ספק שהיה עדיף לממשלת ישראל לשבת ולהתפלפל על הנוסח הזה, מול הפלסטינים,במקום ללבות את האש וההרג.

  • דורון  On 31/12/2008 at 8:25

    אני מבין את כאבך על המתרחש ואת הרצון שסוף סוף יהיה פתרון. ההבדל בין אדם בוגר לילד הוא בהבנה שלפעמים בנקודת זמן מסוימת אין פתרון. תהליך אוסלו (שהייתי מצדדיו הנלהבים) היה דוגמא לנסיון של עם שלם להתעלם מהמציאות היומיומית ולהתלות בתזה. ותזות הורגות. החשיבה המחייבת המצאותו של פתרון תוביל אותך בוודאות לטעון (כפי שאת טוענת) שדיבור עם החמאס בעת הזו "פשוט חייב" להיות הדרך הנכונה. זו טעות. דיבור עם החמאס או עם החיזבאללה או עם אירן לצורך כך (תוך כדי מתקפה על שטחנו) מביא לתוצאה אחת בלבד. החלשות כוח ההרתעה של מדינת ישראל. אני לא חושב שתתנגדי לעובדה שכל הסכמי השלום של ישראל נעשו על בסיס ההכרה בכוח ההרתעה ולא בשל העובדה שאותן מדינות התחילו להתהלך עם יונת שלום בין השיניים.

    תהליכי נורמליזציה לוקחים שנים ארוכות (עשרות עד מאות) ומתחילים בהכרה בעייפות ממלחמה (או בהכרה שיש אינטרסים משותפים). עם החמאס והחיזבאללה שפתחו במלחמה משותפת נגד כל דבר שאינו איסלאמי, ולאו דווקא ישראלי, אין כזו שפה וכנראה גם לא תהייה עד לתום התקופה שבה שינוי תרבותי עמוק יעבור על האיסלם הקיצוני.

    לרצות שיהיה טוב אינה מדיניות השרדותית טובה. לפעמים צריך להתבגר.

  • טלי  On 31/12/2008 at 12:15

    על המשפט הזה בדיוק מבוסס כל מה שכתבתי…

    מה שאני רואה בכל פעם שאני שומעת חדשות ובכל פעם שאני שומעת את ראשי הצבא והמדינה וגם את דעת הקהל, זה רק רגשות, נקיים ומזוקקים- רגשות נקם, כעס, שנאה ותסכול.

    הרבה אנשים אומרים ש"אם זה מה שיעצור את הקסאמים זה שווה את המחיר המוסרי".

    עד כמה שקשה לי לשים את ערכי המוסר בצד (וקשה לי באמת, ערכי מוסר וערכים בכלל, הרי נמדדים דוקא במצבי קונפליקט, לא כשהכל מתנהל על מי מנוחות), בוא נשים אותם רגע בצד, בסוגריים.

    ראשי הצבא, הפוליטיקאים והכתבים הצבאיים, כולם אומרים במפורש ובגלוי שמבצע "עופרת יצוקה" לא יכול לעצור את הקסאמים. המציאות מוכיחה לנו, באופן רציונאלי טהור, ללא שום רגשות, שכל התקפה של ישראל נגד עזה מביאה להסלמה והקצנה בכמות הטילים שמשוגרים לישראל ובמרחק אליו הם מגיעים.מעולם לא חשבתי שהחמאס מרוצה מנוכחותה של ישראל באזור או בכלל.

    אבל דוקא חשיבה בוגרת מכירה בכך שהעם הפלסטיני לא ייעלם יום בהיר אחד. הם כאן, ואנחנו כאן, וכולנו מוכרחים להשלים עם זה.

    http://www.notes.co.il/talila/51132.asp

    יש כאן קישור לטיוטת הסכם שממשלת החמאס אישרה. אלה לא הפנטזיות שלי, לא התקוות שלי ולא הדרך שבה אני תופסת אותם. זה מסמך שאושר על ידם.

    האם ישראל מוכרחה להסכים עם כל סעיף שכתוב שם? מה פתאום. אבל לשבת ולדון בסעיפים, להתווכח עד חורמה על קוצו של יוד, זה הרבה יותר יעיל והרבה יותר מקדם את בוא השקט והנורמליזציה ממתקפה צבאית ברוטאלית נגד אזרחים שרק מרחיקה עוד ועוד את הסיכוי שמשהו ישתנה כאן.

    באופן הכי רציונאלי ובוגר – האם ראית פעם, דורון, שינוי תרבותי עמוק לקראת נורמליזציה, שנובע מהרג וכוח?

  • ד  On 31/12/2008 at 12:29

    הרי ההיסטוריה שלנו מלאה בניסיונות הידברות, ויתור על שטחים והוצאת אזרחים ישראלים בכוח. במה כל זה עזר?
    אני לא יכולה להגיד שאני בעד הלחימה – כואב לי על ילדים ערביים באותה מידה שכואב לי על ילדים ישראלים. אבל מה כן לעשות? איך עוד אפשר לנהוג כלפי מי שלא מסכים לדבר איתנו וממשיך לנסות להשמיד אותנו כאורח חיים? (בנוגע לקישור שהבאת – מובן שהחמאס ניסה להגיע לרגיעה- אבל זאת רק משום שהתנהגנו כפי שהתנהגנו אליהם – לו היינו נחמדים אליהם החמאס היה עושה הכל כדי לנסות והלשמיד אותנו).

    אני לא מאמינה בהרג של חפים מפשע (וישראל, לעומת החמאס, לעולם לא תפגע בחפים מפשע כדי לפגוע בחפים מפשע), אבל אני כן מאמינה בלהילחם על הזכות לחיות. החמאס לא חיים על הזכות לחיות. לו רק היו רוצים – היה יכול להיות להם נפלא. לו היו מסכימים להפסיק להרוג אותנו, הם היו מקבלים אינספור תמיכות וכספים מהמון מקומות בעולם. היה יכול להיות להם שפע אדיר.
    הלחימה הזאת זה מצב מסריח, אבל החמאס די מראה לנו שאין שום אלטרנטיבה.
    ההיסטוריה מוכיחה שלו לפלסטינאים היה שביב מהיכולת של ישראל, אנחנו כבר מזמן לא היינו קיימים.

  • ליאת ניקולסון  On 31/12/2008 at 12:46

    כמה טוב לקרוא שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני ומרחמים במיוחד על ילדים פלסטינים חפים מפשע שחיים בגיהנום מהרגע שנולדו. כל כך עצוב לי שהרבה אנשים ימנים שמאמינים באלהים, איבדו לגמרי את המוסר לגבי הרג נשים וילדים וחוסר רחמים מוחלט לסבל שלהם. ומה עם הדיבר הקדוש מכולם, לא תרצח
    להפגיז אוכלוסית אזרחים עם ילדים, ממטוסים וטנקים, זה רצח, רצח מתועב, שאני נגדו
    זה באמת מה שאלהים שלכם רוצה לראות? רצח ילדים
    אני בספק! ימנים תזהרו שאתם לא תגיעו לגיהנום
    עם כל הצמא שלכם והתמיכה לרצח ילדים חפים מפשע

  • טלי  On 31/12/2008 at 12:52

    אני חוזרת ואומרת וכותבת במפורש.לדבר! להגיע להסכמים ולקיים אותם!

    ההסטוריה שלנו מלאה בנסיונות הידברות שלא מוצו עד הסוף, בשקרים של ראשי המדינה שקיימו הידברות רק כמס שפתיים בעודם מכינים לעצמם אליבי, במג"דים ומח"טים שניהלו את המדינה בניגוד להחלטות ממשלה (כדי להבין לעומק על מה אני מדברת את מוזמנת לצפות בסרט "מליון קליעים בנובמבר" כאן http://video.google.com/videoplay?docid=-3101465086995206636

    לא סרט של "שמאל הזוי", סרט שבו ראשי המדינה, אנשי צבא ועיתונאים בכירים פורטים לפרוטות את מאחורי הקלעים של קמפ דיוויד).

    ההסיטוריה שלנו גם מלאה במלחמות, הרג ודם. זה עזר? זה מנע את המלחמות הבאות?

    ישראל לעומת החמאס לא מצהירה שהיא תומכת בפגיעה בחפים מפשע, זה נכון. אבל בפועל,ישראל הורגת הרבה יותר חפים מפשע ממה שהרג החמאס וארגוני הטרור האחרים, גם לפי מספרים של צה"ל.

    החמאס ניסה להגיע לרגיעה וישראל לא מיצתה את זה. נכון, פינינו את גוש קטיף (תוך התעלמות מוחלטת של שרון גם מהמתנחלים וגם מהפלסטינים). אבל מציאות החיים של תושבי עזה רק נהייתה יותר גרועה. אני לא מצדיקה ומעולם לא הצדקתי שום פגיעה באזרחים ושום אלימות, אבל ירי הקסאמים לא התחיל מתוך שנאה פשוטה. הוא התחיל מכך שעזה נתונה במצור מוחלט- אין יוצא ואין בא.

    בזמן הרגיעה בשדרות היו חיים נורמאליים,פחות או יותר. בעזה לא היה קמח, לא היה חלב, לא היו חיתולים. ואנשי החמאס, בדיוק כמו המנהיגים שלנו, חושבים ש"הם מבינים רק כוח" ושרק באלימות הם יצליחו להשיג חיים נורמליים לאנשיהם. האם הם צודקים? לא.
    האם מדינת ישראל עושה משהו כדי לאפשר לנו ולהם חיים נורמאלים? לצערי העמוק באמת- לא.

  • טלי  On 31/12/2008 at 12:59

    אני מסכימה עם חלק גדול מדברייך, עם שני הבדלים מהותיים- מעולם לא איימתי ולא אאיים על אף ימני ועל אף אחד אחר בגיהנום.

    אני מכבדת כל אדם באשר הוא אדם, גם אנשים שאיתם יש לי ויכוח מר- מעשי, מוסרי וערכי.

    ולצערי הגדול, גם אנשים שמגדירים את עצמם "שמאל" תומכים במלחמה, תומכים בהרג ילדים קטנים, ומתקשים להבין שערכים ומוסר נמדדים דוקא ברגעים כאלה. כמו שאדם לא יכול להצהיר על עצמו שהוא שומר מצוות אבל נוסע לקומזיץ בשבת, או אדם שלא יכול להצהיר על עצמו שהוא צמחוני אדוק אבל אוכל בשר מהמנגל ביום העצמאות, כך אדם לא יכול להצהיר שהוא מתנגד לרצח ילדים ואזרחים חפים מפשע אבל בעצם, כשזה קורה באופן אמיתי וממשי בשמו ובשם מדינתו, אז הוא תומך בזה.

    זה פשוט לא הולך ביחד…

  • אילנה  On 31/12/2008 at 13:57

    אני איתך כי אני חושבת כמוך
    כי אני יודעת שאלימות ושנאה מעולם לא פתרו בעיות שמקורן באלימות ושנאה
    כי אני חושבת שהרג ילדים באשר הם הוא שובר לב
    אבל אני מיואשת
    כי אני רואה מסביבי יותר ויותר אטימות
    יותר ויותר יכולת לספוג תמונות של ילדות הרוגות כי הן "לא משלנו" וכי "הם הביאו את זה על עצמם"
    אני מרגישה הקצנה איטית אך מתמדת בשני הצדדים, וכרסום מתמשך בקבוצת האנשים תאבי החיים בשני הצדדים.

    מבחינתי התמונה המייצגת היא רוני דניאל, בערוץ 2 מעודד כניסה של כוחות קרקעיים שברוש יעלו בעוד הרוגים, שלנו ושלהם ולא יביאו לשום פיתרון במן "חגיגת מלחמה" מתלהמת

    אם לא יקום מנהיג אמיץ שישכיל להגיד את הדברים הנכונים ולעשות שינוי בזמן – ולא בערוב כהונתו, ולא ירצח על דבריו – העתיד איננו מבשר טובות

  • טלי  On 31/12/2008 at 14:16

    גם אני שותפה לכאב ולייאוש מהאטימות ולכן, לא בקלות, אני כותבת וזועקת ומשמיעה את קולי ומשתדלת בכל כוחי לא להכנע לייאוש, כדי לא לשתף פעולה עם הכרסום המתמשך בקבוצת האנשים תאבי החיים, כמו שלימדו אותנו לשיר בגן- "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן"…

    תשמיעי אתקולך איפה שאת רק יכולה, למרות הקושי העצום שאיתו אני מזדהה.

  • דורון  On 31/12/2008 at 15:05

    קראתי את ההסכם שצרפת. לפני שאתייחס אליו הרשי לי לומר כך. מדובר בטיוטה מוזרה שלא יכולה להוות הסכם וקבלתה ע"י מי מאנשי (או כלל) ממשלת החמאס היא אולי ובקושי זכרון דברים ראשוני או הצהרת כוונות.

    דבר נוסף, אם ממשלת החמאס הסכימה להצהרת הכוונות הזו מדוע נסתיימה ההודנא (עיני בבקשה במקור המילה הודנא ובהקשרים ההסטוריים שלה) מיוזמתם? הרי ישראל היתה מעונינת בהמשך הרגיעה (והממשלה הנוכחי נשטפה בגלי צוננין על כך). מנסיוני בניתוח לוגי בכל מקום שבו יש סתירה ישנה הטעיה מסוג כלשהיא גם אם לא ניתן לשים עליה את האצבע, וכאן הסתירה בין קבלת טיוטת הסכם הפסקת אש (שאת מצרפת) למצב בשטח זועק לשמיים.

    לעניין ההסכם. אולי זה רק אני אבל שמתי לב שהוא מנוסח כך שישראל אמורה לעשות בו מעשים מדידים (פרט לסעיף האחרון), ואילו הפלשתינאים אמורים "לפעול להשגת". אולי תאמרי שאני נטפל לפרטים אבל הסכמים הם כל כולם מלאכת מחשבת של טקסט. גם לו אני ממשלת ישראל לא הייתי חותם ולו בדיו מחיק על הסכם שיאפשר לצד השני לטעון כי הוא פועל, אך אויה, אינו מצליח (אם את רואה את הרמיזה להסכמי אוסלו היא במקומה). ועוד לא התחלנו לדבר על העובדה שהסכם ללא דירוג והתניה הדדית של פעולות בונות אמון (כמו למשל הפסקת ההסתה – איפה זה מוזכר?) אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.

    אז טלי, אם מצאת נייר עמדה שאולי ואולי לא אומץ ע"י ממשלת החמאס אל תנופפי בו כיון שבאותה מידה ניתן לנופף באמנת החמאס, ואולי אף יותר מכך בתהליכים ההסטוריים הסביבתיים והגלובליים תחת מטריית האסלאם הקיצוני. הם, בראייה רחבה משכנעים הרבה יותר מההסכם המצורף.

  • דורון  On 31/12/2008 at 15:53

    אין ספק ששום מבצע צבאי לא יחסל את הקסאמים, המטרה (שעוד נראה אם תושג או לא) היא לייצר הרתעה. אלפי ראשי חץ גרעיניים לא שוגרו לארצות הברית במשך 70 שנה רק בשל הרתעה. וטלי, הרתעה לאורך זמן היא הדבר היחיד שימנע מאותם אנשים שמהצד השני לשקול את האלטרנטיבה הקורצת להשמידנו טוטאלית. אם יש משהו שיאפשר שינוי תרבותי עמוק (וזניחת אופצית המחיקה) זה רק זה.

    ולגבי העם הפלשתיני. אני מכיר בו מאז עמדתי על דעתי (ואינני חוזר בי גם היום). האם את חושבת שהעם הפלשתיני צריך להכיר בזכותי לחיות כאן )ולא במסגרת מדינה דו-לאומית.
    אסימוב כבר אמר פעם (בפאראפראזה) שטיעון טוב ניתן להפנות לשני הכיוונים. אז אם להשתמש במילותייך: מוכרח העם הפלשתיני להכיר בכך שאנחנו לא נעלם מפה.

    בינתיים לא נראה שהם בכיוון.

  • טלי  On 31/12/2008 at 16:20

    ראשית, אני שמחה שקראת, אני תמיד שמחה לקיים דיאלוג רציני,משמעותי ומכבד.

    מדובר בטיוטה שנוסחה, לפי מה שהבנתי, בידי הרב פורמן ובידי עיתונאי פלסטיני והיא מנוסחת תוך שימוש רב במונחים דתיים, שימוש שבעיני הוא חכם ויעיל מפני שחלק לא מבוטל מהסכסוך הזה, משני צדדיו, נשען על טיעונים דתיים. המסמך הזה, לפי המידע שהגיע אליי והמידע שזמין לי ולך- אושרר ע"י ממשלת החמאס, זה כל מה שאמרתי לגביו.

    לרגע לא אמרתי שצריך לקבל את ההסכם הזה או כל הסכם אחר ככתבו וכלשונו. אבל כשממשלת החמאס מאשרת הסכם שממשלת ישראל לא מוכנה אפילו לדון בו, זה מערער את הטענה לפיה אנחנו חותרים לשלום והצד השני מסרב.

    בין הטקסט הזה לבין אמנת החמאס יש הבדל אחד מהותי שהופך, בעיניי, את הדיון בו לכן לגיטימי- מועד כתיבתו. מה שאושר ונכתב לאחרונה תקף הרבה יותר ממסמך ישן- זה כל ההבדל.

    מתי ממשלת ישראל ניסחה או אישררה לאחרונה הסכם כלשהו עם הצד השני? יש לי תחושה שהאופציה הצבאית ממשיכה להיות רלבנטית אצלינו שוב ושוב, בלי קשר לכשלונותיה הרבים. האופציה המדינית, לעומתה, הפכה להיות מס שפתיים כדי להרגיע את דעת הקהל העולמית ותו לא.

    נכון, הסכם אוסלו כלל הרבה טעויות. אבל היציאה למלחמה רק אחרי מיצוי כל האופציות להידברות מצויה היום רק ברטוריקה של הפוליטיקאים- לא בשטח.

    חמאס היה מוכן לחידוש הרגיעה http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=605495&sid=126

    זה לא קרה.

    אל נא תטעה, דורון, אני לא חושבת שהחמאס הוא ארגון טוב ומיטיב. מעולם לא תמכתי ולעולם לא אתמוך בגוף שרוצה להרוג אותי.

    אבל החמאס שולט כרגע בעזה (בין היתר, כיוון שישראל החלישה את הפת"ח וחיזקה את עליית החמאס) ולכן יש שתי ברירות- או להמשיך את הרגיעה, תוך דגש על התנהגות אנושית כלפי אזרחים באשר הם, ולהשקיע את זמן הפסקת האש בעבודה רצינית ומעמיקה על הסכם כולל, או לעשות רגיעה רק כדי לקבל סוג של צידוק להמשך המלחמה ולהמשיך ללבות את האש.

    לצערי העמוק, ישראל בוחרת שוב ושוב באפשרות השנייה. זה כואב לי ומפחיד אותי, כי אני אוהבת את ישראל- זה הבית שלי, והמדיניות של הממשלה שלי מסכנת את שלומי ושלומך, בכל רגע יותר ויותר.

    אני לא מקדשת שום נייר עמדה- במקומו אפשר לנסח אלף ניירות אחרים, ובלבד שמטרתם תהיה להגיע סוף סוף להסכמה ושקט, ולא לעוד הרג.

    ולהערה הנוספת שלך-אנחנו כותשים אותם עד דק, מרעיבים אותם והורגים בהם. אתה באמת חושב שיש איזשהו פלסטיני שלא יודע שאנחנו יותר חזקים?

    להם אין אפשרות להשמדה טוטאלית שלנו. אבל האפשרות היא הצד הפחות חשוב במשוואה, כי יחסי כוחות גם עלולים להשתנות. השאלה היא המוטיבציה שלהם להרוג אותנו.

    כשאנחנו מרעיבים אותם, כשאנחנו הורגים את ילדיהם, אנחנו יוצרים ומחזקים את המוטיבציה לפגוע בנו, לא מחלישים אותה.

    אין ספק שאנחנו צריכים להכיר בעובדה שהם לא ייעלמו מפה והם צריכים להכיר בעובדה שאנחנו לא ניעלם מפה, אבל ההכרה חשובה בפועל, לא ברמה ההצהרתית. כשקיימנו איתם מו"מ עקיף- אנחנו הכרנו בהם והם היכירו בנו- על אפם ועל חמתם ועל אפינו ועל חמתינו.

    הצהרה טכניתעל כך שמדינת ישראל מכירה בקיומו של החמאס או שהחמאס מכיר במדינת ישראל? זה עניין סמנטי ומיותר.

    אתה מתכתב איתי עכשיו. אם היית מכריז, בעודך מתכתב איתי, שאתה לא מכיר בקיומי- זה היה משנה משהו למישהו? זה היה טיעון רציני?

  • דורון  On 31/12/2008 at 16:41

    אני מצטער שעלי להגיב בקצרה (מבטיח התייחסות יותר מעמיקה מאוחר יותר). רציתי להדרש לנקודה אחת מרכזית שעלתה פה ובדיון אחר שאני מנהל במקביל.

    העובדה שהחמאס היה מוכן להפסקת אש ואנחנו סירבנו מונפת כדגל בימים האחרונים, ואיני יודע אם לצחוק או לצחוק. כשממשלת ישראל אומרת דבר מה מנתחים מייד כל אותם כותבים את ה"כוונות" הנסתרות של חברי הממשלה, את הדיסאינפורמציה שהם מפזרים ויודעים לספר מה הם באמת רוצים מאחורי ההצהרות אותם הם משחררים לחלל האוויר. אבל כשהחמאס מבקש הפסקת אש, אחרי שהופצץ ומבין שהוא בעמדת נחיתות, וכל זאת שבוע אחרי שאותם אנשים עצמם סירבו להמשיך מצב רגיעה יציב, יש כמובן להתייחס לדבריו כפשוטם.

    טלי, צריך להיות תמים או עיוור כדי לחשוב שהפסקת האש שמבקש חאלד משעל איננה יותר ממעשה הדומה למעשה הבריון השכונתי שהבין שעליו לסגת (כרגע) לצרכי התארגנות על מנת להכות שוב בעתיד.

    הרגיעה הקודמת שימשה להתחזקות צבאית והצטיידות בטילים ארוכי טווח אף יותר ממה שהיה ברשות החמאס קודם לכן. מדוע? למה לאגור טילים אם אתה מחפש פתרון של שלום. הרי טילים אינם נשק הגנתי ולא באו למנוע מאיתנו לכבוש את הרצועה (שממנה הרי יצאנו). טילים הם נשק טרור.

    הסתכלי מעבר להצהרות טלי, בדיוק כפי שאת עושה היטב כשמדובר במנהיגי ישראל.

  • טלי  On 31/12/2008 at 16:52

    ולא טוענת לרגע שהחמאס הם שליחיה עלי אדמות של אמא תרזה.

    אבל ישראל נופלת לבור שהחמאס לא נופל אליו, לצערי (ואפשר לומר שאני מצטערת על שני חלקי המשוואה…).

    מצידי- ששני הצדדים יסכימו לרגיעה רק כדי להצטייר בסדר, אם זה יביא לשקט אין לי שום בעיה עם זה…

    נכון, לצערי הרב החמאס מנצל את הרגיעה להצטיידות בנשק ואימונים. צה"ל,לעומתו, מנצל את הזמן הזה לחלוקת סופגניות וסריגת גרביים כנראה… האם ההצטיידות, האימונים וההכנותשל צה"ל כן מעידים על חיפוש פתרון של שלום?

    כמו שכתבתי פה למעלה בתגובות אחרות ונדמה לי שגם בפוסט עצמו- רגיעה לכשעצמה לא מבטיחה כלום. רגיעה היא שלב. אפשר וחובה לנצל אותה כדי להעמיק, לחזק ולהאריך אותה וכדי לאפשר לשני הצדדים לחיות כמו בני אדם כל זמן שהיא מתקיימת.

    אפשר גם לנצל אותה רק כאמצעי חימוש לקראת הסיבוב הבא, כמו ששני הצדדים עושים, לצערי. איכשהו כולנו בוחרים תמיד בפתרון הקשה והמייאש מבין השניים.

  • דורון  On 31/12/2008 at 18:13

    האמת שחשבתי לענות ברצינות אבל אז ראיתי שאנחנו כבר במצולות הדמגוגיה ולשם אין לי כוונה להגרר.

    זהות בין הצטיידות צה"ל ואימוניו לבין זו של החמאס היא רטוריקה שנס ליחה כבר בקמפוס הר הצופים בויכוחי המסדרון בנושא "ניואנסים בתורת המוסר", או לחילופין "הבה נראה כמה אנחנו צודקים רק כי אנחנו אמרנו את זה". כבר אז גמרתי אומר לא להשתתף בסוג כזה של דיון למטרת דיון. אם לסכם, כשברור שהדיון דתי והטיעונים משרתים קודם את המטרה ורק אח"כ את הרצון לנתח את המצב אני פורש.

  • טלי  On 31/12/2008 at 18:29

    אין ספק שהכי קל זה להגיד "דמגוגיה" על טיעון שאתה לא מסכים איתו.

    כשיש הפסקת אש כל צד מצטייד ומתאמן. אני לא חושבת שיש איזשהו מקרה בהיסטוריה שבו זה לא ככה. התחלנו את הויכוח בינינו בכך שיעצת לי להתבגר. אתה לא חושב שהציפייה שהחמאס לא יצטייד בזמן הפסקת אש היא ציפייה תינוקית ולא ריאלית?

    כן, החמאס מצטייד, לצערי. הייתי מאוד שמחה אם הוא היה מתפרק מנשקו ברגע זה. אתמול. שלשום.

    אבל אפשר לעשות הכל כדי שהפסקת האש תשתלם לצד השני ויהיה לו אינטרס להאריך אותה- לא לקראת עוד מלחמה אלא לקראת חיים נורמליים ותקינים, ואפשר,כדי שיהיה לו אינטרס לא להשתמש בנשק שיש לו ובהמשך גם להתפרק מנשקו בהסכם.

    לחילופין, אפשר לעשות מה שאנחנו עשינו ולספק לו תירוץ להשתמש בנשק שלו עוד ועוד.

    מאוד בוגר ובעיקר מאוד יעיל.
    אני אוהבת את ישראל,למרות שמה שקורה כאן עושה מאמצים רבים לגרום לי להפסיק לאהוב את ישראל. אני אוהבת לחיות כאן, זה הבית היחיד שיש לי.

    ראיית המצב הבוגרת שלך מציעה לי איזושהי ברירה חוץ ממלחמות ומוות לנצח נצחים?

  • דורון  On 31/12/2008 at 19:24

    אני לא משתמש במילה דמגוגיה בקלות אלא רק כאשר היא נחוצה (ולגבי הטיעון האחרון שלך בלבד).

    ראיית המצב הבוגרת שלי אומרת שיש תהליכים הסטוריים שלא בשליטתי, או בשליטתה של ממשלה כלשהיא. שהתבגרות האיסלאם אינה בשליטתי ושגם אם אנסה לנתח את המצב מכל כיוון אפשרי עדיין לא יהיה פתרון עד שיהיה פתרון (מישהו באמת יכול היה לצפות את נפילת חומת ברלין? נפילת הקומוניזם? הרי עשרות סובייטולוגים "מומחים" איבדו את עולמם באותו יום). שגם אם אנסה לנהל תהליכי נורמליזציה ברוח תרבות המערב עם החמאס כל מה שאקבל הוא חמאס חזק יותר, חמוש יותר ונחוש יותר להשמידני (יוסאריאן כבר אמר את זה טוב ממני).

    את יכולה לקרוא לי פטאליסט, אני מניח שזה מה שתעשי. אבל כשמסתכלים נכוחה בקונטקסט הרחב של התהליכים ההסטוריים הסובבים אותנו אכן לא בטוח כלל שנהייה פה עוד חמישים שנה בין אם נדבר עם החמאס או נירה בו. בינתיים אני מציע לשרוד יום אחר יום בתקווה שנוכל לראות מספיק רחוק כדי לנווט במעט יכולת התמרון שיש לנו. המחלוקת ביננו מצטמצטת אם כך לסוג התמרון הדרוש ותו לא.

  • טלי  On 31/12/2008 at 19:36

    לשיטתך- אם ממילא לא נהיה כאן עוד חמישים שנה, לשם מה להתאמץ?

    לשם מה לקום בבוקר? לעשות ילדים? ליצור? לחיות? למה לא להתאבד קולקטיבית ודי, אם אין שום תקווה ותוחלת לחיים שלנו כאן?

    למה לא ליישם את מיתוס מצדה?

    אני משתדלת בכל כוחי, להאמין שאתה טועה. שיש טעם ויש עתיד לחיינו במקום הזה.

    נכון, יש הרבה התפתחויות תרבותיות והסטוריות שאינן בשליטתנו. אבל כן בשליטתנו ובכוחנו לצמצם את הנזק או להעצים אותו. לתרום לצמצום מעגל האלימות והשנאה או להעצמתו.

    עצוב לי וכואב לי ומפחיד אותי כל כך להיווכח שוב ושוב שאנחנו בוחרים רק להעצים את האש ולהחיש את הקץ.

  • סיגלית  On 01/01/2009 at 19:26

    הוא בעצם ויכוח שאין לו פתרון. הם רוצים לזרוק אותנו לים טלי, הם תמיד רצו את זה והם תמיד ירצו את זה. כאן לא יעזרו פתרונות של הדברות. לצערי, אולי גם לא פתרונות של מלחמה. הפתרון היחיד שיהיה מקובל עליהם הוא שנעביר את המדינה שלנו למקום אחר…אמממ… מישהו פעם הציע את אוגנדה לא? נדמה לי, שגם שם לא ירצו לקבל אותנו היום (מעניין למה). טוב, זה כמובן היה בציניות, אבל אם נעזוב לרגע את הציניות בצד, אולי את רוצה להגיד לי טלי נגד מי הם שולחים את הרקטות והקסאמים והגראדים שלהם? הם לא שולחים אותם נגד הצבא ולצערי, הילדים שלהם של היום הם המתאבדים שלהם של מחר או מחרתיים אז אולי הפתרון הוא דווקא להעביר את עזה למקום אחר? אפילו מצריים לא רצתה לקבל אותם בזמנו כשבגין עשה את הסכם השלום עם סאדאת ואם כבר שוקלים להעביר את עזה, מה עם מזרח ירושלים?

    מה שאני אומרת בעצם זה שאין לנו ממש ברירה. כל אפשרות שנבחר היא לא הכי טובה באמת. אני לא ממש רואה מתי יהיה לנו שקט כאן, אבל מהצד שאני רואה את הדברים, לא יתכן שיהיה להם שקט כשלנו אין. זה צריך להיות הדדי או לא להיות בכלל. מאז ומעולם המדינה שלנו מתקיימת בגלל ובזכות הכח שלנו וברגע שהפגנו אתנתא חזרו לפגוע ולפגע בנו. אני יודעת שאין לי ממש פתרונות להציע. קטונתי, אבל אני כן רוצה לדעת שאנחנו לא הצד שמשמש צאן לטבח באין מענה.

  • אסי סיקורל  On 02/01/2009 at 7:04

    http://www.notes.co.il/assi/51237.asp
    פה

  • טלי  On 02/01/2009 at 13:14

    לא קל לי לקרוא את הדברים שלך, אני משוכנעת שכולם כתובים מהלב ומההתלבטויות האמיתיות שלך ולמרות זאת חלקם פוגעים, פוגעים מאוד.

    ולמרות זאת אני תמיד שמחה על כל דיאלוג ומעריכה את הרצון שלך לקיים ולברר את הדברים בצורה אמיתית, ולכן אני לוקחת אויר ועונה לך, שוב, בשמי ובשמי בלבד.

    נדמה לי שהסברתי כאן http://www.notes.co.il/assi/51175.asp
    בתגובה לפוסט הקודם שלך, עד כמה הכתיבה שלי לא נובעת מרצון לקבלת צ'אפחות הדדיות ועד כמה אני מקבלת בעיקר את ההיפך. את הצ'אפחות אני צריכה ונותנת רק כסוג של חיסון כנגד הארס, השנאה והרעל, כי לפני ואחרי הכל אני בנאדם, רק בנאדם.

    והסברתי גם עד כמה אין גרם אחד של שנאה במה שאני כותבת וחושבת, בחיי.

    את זה כתבתי בפוסט שלי נגד המלחמה- "כואב לי על ילדי שדרות ואשקלון, כואב לי על ילדי עזה, וכואב לי על כל אלה שלא מבינים שכל הילדים וכל האזרחים ניצבים באותו צד של המתרס. הצד הראוי לשקט, לחיים, לתקווה.

    מצידו השני של המתרס ניצבים המנהיגים, הגנרלים ומחרחרי המלחמה- הישראלים והפלסטינים, אלה שגוזרים קופונים פוליטיים מגואלים בדם, ואלה שמריעים אחרי כל הפצצה."

    מתוך המקום הזה, אני רואה שהמלחמה רק פוגעת באזרחים. לא כתבתי שאנחנו הרעים והפלסטינים הטובים- לא כתבתי ולא חשבתי.

    כתבתי, ואני עדיין כותבת, שהאזרחים שראויים לחיים שקטים ונורמליים, כל האזרחים, משני הצדדים, משלמים את המחיר של פעולות ה"מנהיגים" והגנרלים ומלבי הדם.
    ההתקפה על עזה החריפה משמעותית את הסבל של תושבי הדרום- לא הקלה עליו. וראשי הצבא אומרים שוב ושוב שאין בכוחה של מלחמה – ארוכה, אכזרית וקשה ככל שתהיה למנוע את הקסאמים.זה רק מחריף אותם. אז בשביל מה? מה נשאר פה חוץ מתאוות נקם קמאית?

    אנחנו לא יותר רעים מאנשי החמאס. אבל לצערי העמוק, כשאנחנו הורגים שוב ושוב ילדים ואזרחים, אנחנו גם לא יותר טובים מהם. ואת זה, כישראלית, קשה לי לשאת.

    כישראלית אני לא יכולה להשפיע על מה שנעשה בצד השני. חובתי ואחריותי, כאזרחית המדינה, להשמיע את קולי על המעשים שנעשים בשמי, מעשים שלתפיסתי הם איומים ואכזריים וגם מסוכנים מאוד לחיים שלי ושלך ושל כולנו.

    לכן אני מבקרת יותר אותנו מאשר אותם, כי לא תפקידי להשפיע על שלטון זר- תפקידי לנסות להשפיע על השלטון שלי.
    ויש עוד שני הבדלים משמעותיים בינינו לבינם- לא הבדלים של טובים ורעים, בכלל לא.
    הבדלים של אחריות ושל כוח. לנו יש יותר אחריות- כמי ששולטים בכל תנועותיהם כבר עשרות שנים, ויש לנו הרבה יותר כוח ולכן אנחנו הורגים יותר, הורסים יותר- במספרים.

    אלה ההבדלים היחידים והמשמעותיים.

    אני לא תושבת המרכז. אני חיפאית, וכתבתי נגד מלחמת לבנון, ביתר שאת, כשהמלחמה הגיעה אליי, לבית שלי.

    לכתוב זה לא במקום לעשות- נכון לחלוטין.
    עבדתי שנים רבות ובמסגרות רבות עם ילדים ממה שקוראים שכבות מצוקה- השקעתי ואשקיע בילדים עניים ורעבים בישראל הרבה יותר ממה שהשקעתי ואשקיע בילדים עניים ורעבים בעזה.

    למרות הפיתוי לא אפרט עכשיו מה אני עושה ומתכוונת לעשות למען ילדים ולמען קידום הרעיונות שאני מאמינה בהם- את הפרוייקטים החינוכיים שלי אני יוזמת לא כדי לתת לך מס שפתיים ולהוכיח לך את "כשרותי", אלא מכיוון שאני מאמינה בהם באמת ובכל ליבי.

    לגבי כתיבה מול הפגנות, אולי אתה צודק. אני לא מרבה ללכת להפגנות. האם הפעם אצא לרחוב? עוד לא יודעת. אבל הסיבה המרכזית להתלבטות שלי היא שבהפגנה עלולים להיאמר גם דברים שאני לא מסכימה להם, דברים שלא מייצגים אותי.

    כשאני כותבת, שמורה לי הזכות לדבר בשם עצמי, לדייק את רצונותיי וכוונותיי ולקיים איתך דיאלוג כשאני מרגישה שלא הבנת אותי או עשית לי עוול בפרשנות שלך.

    ברחוב, אין לי לוקסוס כזה, וגם לכן אני כותבת.

    וגם מתוך רצון נואש בתקווה. שבת שלום.

    סיגלית- אענה לך אח"כ, מבטיחה

  • טלי  On 02/01/2009 at 17:03

    היה לי קשה לקרוא את הדברים שלך, קשה ומייאש ונסיון לענות לך מרגיש חסר תוחלת, כי אני לא חושבת שאצליח לשכנע אותך במשהו.

    ובכל זאת אני מקפידה לענות לכל מי שכותב כאן, אז אענה גם לך.

    לא כל הפלסטיניםרוצים לזרוק אותנו לים. אמנם מדינת ישראל עושה מאמצים ראויים לציון כדי להגביר את השנאה של הפלסטינים כלפינו, אבל למרבה התדהמה זה לא הצליח. פגשתי אישית פלסטינים רבים שלא רוצים לזרוק אותנו לים, אנשים שאני מכירה פגשו פלסטינים רבים אחרים שלא רוצים לזרוק אותנו לים, ואפילו היום, אפילו בעזה שהחיים בה עכשיו אינם חיים, יש פלסטינים רבים שלא רוצים לזרוק אותנו לים. אבל אם את מאמינה בזה בכל ליבך, אני בספק אם יש טעם להשמיע לך את דבריהם…

    לרגע לא טענתי שהעם הפלסטיני מאושר מנוכחותנו כאן. אבל אנחנו כאן, והם כאן, ורצון של אף אחד מהצדדים לחכות שהצד השני ייעלם הוא לא ריאלי, לא ישים, לא אפשרי ולא חוקי, וזה לפני שאומרים אף מילה על מוסר.

    את כותבת בעצמך ש"פתרונות" של מלחמה לא יעזרו. וכמוך כותבים ואומרים רבים מתומכי המלחמה ורבים ממחולליה. אז בשביל מה, לכל הרוחות?!?

    נכון, לא ייתכן שיהיה להם שקט כשלנו אין שקט. נכון, זה צריך להיות הדדי או לא להיות בכלל. אבל סיגלית, זה לא הדדי. הם לא נהנו משקט בזמן הרגיעה, הם סגורים. הם מורעבים. אין להם אפשרות פרנסה. אין להם חלב וחיתולים. תקראי את הראיון עם משפחה מעזה, לפני המלחמה, לפני שבת שעברה. יש כאן בגוף הפוסט קישור ממעריב, לא מאל ג'זירה.

    האם רעב וייאוש מצדיקים קסאמים? לא. חד משמעית לא. האם רעב וייאוש מייצרים קסאמים? חד משמעית כן!

    רבים רבים מתעלמים מדיווחים על סבלות הכיבוש. זה לא אכפת לנו, זו לא בעיה שלנו, אבל זו כן בעיה שלנו! זו אחריות שלנו וכשאנחנו טומנים את הראש בחול זה מתפוצץ לנו בפרצוף.

    אני יודעת שאחרי הטראומה הקולקטיבית של השואה אף ישראלי לא רוצה להיות מובל כצאן לטבח, אבל אנחנו לא יושבים באוושויץ- אנחנו יושבים כאן,במדינת ישראל שיש לה צבא חזק ושנהנית מתמיכה של רוב מדינות העולם.
    אנחנו חזקים, הרבה יותר חזקים, ואנחנו, במספרים, הצד שהורג הרבה יותר חפים מפשע, הרבה יותר אזרחים, הרבה יותר ילדים.
    כל ילד הוא עולם ומלואו וכל מוות הוא פצע שלא ניתן לרפא. נכון, הילדים של היום הם המתאבדים של מחר. לא עדיף להשקיע מאמץ בשינוי המשוואה הזאת? עבודה של חינוך, כלכלה, רפואה ופסיכולוגיה היא הרבה פחות פוטוגנית מפצצות של טון. מתן אפשרויות פרנסה, תקוה וריפוי זו עבודה איטית, הדרגתית. אבל לכן היא גם עבודה עמוקה. ומשמעותית. ורק בכוחה להביא שינוי.

    לא עדיף לדבר עד שייצא עשן לבן מאשר להרוג ולהיהרג? באמת לא עדיף?

  • סיגלית  On 03/01/2009 at 4:07

    כנראה שלא ממש נצליח לשכנע אחת את השניה ואולי גם לא אחרים. אפשר ללכת אחורה לעבר ולהביא הוכחות ודוגמאות לכאן ולכאן. אני בטוחה ששתינו יכולות דווקא בגלל זה, אני מעדיפה שנעצור את זה כאן לפחות בכל מה שנוגע לדיון ביני לבינך (נדמה לי שהאחרים לא יעזבו כ"כ מהר)

    שבת שלום טלי 🙂

  • טלי  On 03/01/2009 at 12:15

    שבת שלום.

  • שירה  On 04/01/2009 at 3:19

    צ'רלס מדיסון: "מלחמה אינה גהנום כלל. היא האדם במיטבו, המוסר הגובה ביותר לו הוא מסוגל. מלחמות תמיד נלחמות מהסיבות הטובות ביותר, למען שחרור או למען העתיד. תמיד כנגד עריצות, ותמיד בשם טובת האנושות. עד כה, במלחמה הזאת, הצלחנו לטבוח בכעשרה מיליון אנשים בשם טובת האנושות. נראה שבמלחמה הבאה נצטרך להשמיד את כל בני האדם בכדי לשמור על הכבוד האנושי. זו לא המלחמה שאינה טבעית לנו, אלא המוסר. כל עוד אומץ לב נחשב מוסרי- יהיו לנו חיילים. כך שאני מטיף לפחדנות. בזכות הפחדנות כולנו נינצל."

    ( The Americanization of Emily,1964).

  • טלי  On 04/01/2009 at 10:38

    אחרי זה- כל המוסיף גורע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: