"השיבה לחיפה" – דמעות משותפות

לפני כמה שבועות ראיתי הצגה חשובה.

"השיבה לחיפה" היא עיבוד של המחזאי בועז גאון לנובלה של הסופר הפלסטיני רסאן כנפאני. זו הצגה שנוגעת בלב הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ולמרות זאת היא רחוקה מאוד מלהיות מניפסט פוליטי.

ראיתי את ההצגה עם משתתפי סדנה מקצועית שאורגנה על ידי ארגון "זרעים של שלום" לאנשי חינוך ישראלים – ערבים ויהודים. אני שמחה שראיתי את ההצגה הזאת, ואני שמחה עוד יותר שראיתי אותה דווקא בהקשר הזה, דווקא עם האנשים האלה.

ספיה וסעיד הם זוג פלסטינים שגורשו/ברחו מחיפה ב48' ובמהומה הגדולה ששררה שם התינוק שלהם, חלדון, נשאר מאחור. מרים ואפרים גושינסקי הם זוג מבוגר, ניצולי שואה, שאיבדו את בנם הקטן באירופה הבוערת ונפלטו אל חופי ישראל בחוסר כל. פקיד מפא"יניקי טיפוסי משליך אותם אל כור ההיתוך הישראלי, מחליף את שמם מגושינסקי לגושן ונותן להם את הבית הערבי הריק בתנאי שיגדלו את התינוק שנמצא בו.
ב67', ברגע שנפתח הגבול, סעיד וספיה מגיעים לחיפה ומתעמתים עם מרים במעין משפט שלמה מאוחר שסובב סביב חלדון שלהם, שבשבילה הוא דובינק'ה שלה. הילד, שגדל כישראלי, חוזר הביתה לבוש מדי צה"ל ונקרע בין אהבתם של ההורים השונים.

הסיפור לא משקף את המציאות אחד לאחד, ודמותו של חלדון–דובינק'ה יכולה להתפרש בדרכים שונות. בשבילי הוא סימל בעיקר את הארץ, האדמה, המולדת, העיר – זו שנשארה מאחור עם לכתם של אלה שצמחו מתוכה והפכה לביתם של אלה שביתם הקודם עלה בלהבות (כן, אני יודעת שבמציאות האלגוריה מסובכת ומורכבת עוד יותר ויודעת שבשביל היהודים שהגיעו הנה הארץ לא היתה רק ארץ חדשה אלא גם מולדת היסטורית, עתיקה ואהובה).

חלק מהאנשים שהיו איתי בהצגה פירשו את חלדון-דובינק'ה דווקא כמי שמייצג אותם, את הערבים הישראלים, שהושארו מאחור ב48' , גודלו על ידי ישראלים וממשיכים להיקרע בין זהותם הפלסטינית וזהותם הישראלית.
כמו בכל יצירת אמנות טובה, גם כאן אין פירוש "נכון" אחד, וזה גם לא באמת משנה.

אין בהצגה הזאת "טובים" ו"רעים", אין "צודקים" ו"טועים", יש הרבה כאב, הרבה אובדן והרבה אהבה. ויש הכרה, מפוכחת ובוגרת, בכך שהכאב, האובדן, האהבה והמחויבות נמצאים בשני הצדדים מבלי שאחד מקטין מעוצמתו ומתקפותו של האחר.

ביציע העליון של אולם 2 בתיאטרון הקאמרי היה נורא קר מתחת למזגן. ישבתי שם בחושך עם כמה בחורות שהשתתפו איתי בסדנה, יהודיות וערביות. יחד התכרבלנו בצעיפים גדולים כדי לברוח מהמיזוג המקפיא, יחד בכינו ויחד חיטטנו בכיסים ובתיקים, מחפשות עוד טישו לנגב את הדמעות.
בכיתי בגלל הסיפור האנושי המרגש – סיפור אישי על ילד שנקרע בין עולמות, בכיתי כי על הבמה היתה חיפה שלי האהובה, בכיתי כי לחיפה של 48' יש בשבילי משמעות אחת ויחידה, משפחתית וכואבת, בכיתי כי ברגע מסוים דיברו על הבמה על האפשרות המייאשת שמשמעותה עוד הרג ניצחי, מכל הכיוונים, בכיתי על כאבן של כל אחת מהדמויות על הבמה, בכיתי על כאבם של אנשים שאני מכירה שהדהד מהכאב הבדוי בהצגה, בכיתי על כאבם של האנשים שישבו לידי וראו על הבמה את האסון של משפחתם ושל עמם ובכיתי גם בכי אופטימי, בכיתי על כך שיכולנו לבכות ביחד.

בחיפה של 48, לא חיפה הבדויה על הבמה אלא חיפה האמיתית של המשפחה שלי, סבא וסבתא שלי סירבו לקבל "רכוש נטוש" ולעבור לגור בבית ערבי מרווח ויפה כפי שהוצע להם והעדיפו, משיקולים מוסריים, להצטופף בחדר אחד קטן עם תינוקת ולחלוק דירה, מטבח, שירותים, מקלחת ופרטיות עם שתי משפחות נוספות. אני גאה בהם על הצעד הזה ושמחה על שנולדתי למשפחה בעלת עקרונות כאלה, אבל אני גם יודעת שהם היו אנשים צעירים שגדלו בארץ, דברו עברית על בוריה ונהנו מבסיס משפחתי וחברתי יציב שאיפשר להם להקפיד על עקרונות מוסריים. אני יודעת שבאותו מקום ובאותו זמן היו גם אנשים אחרים, ניצולי שואה שהתגלגלו לחופי ישראל בלי משפחה, בלי רכוש, בלי כסף, ולפעמים גם בלי תקווה, אנשים שלא תמיד הבינו את המקום החדש שאליו נקלעו ושחיפשו רק גג מעל הראש. לאנשים האלה, שאיבדו את המקום שהיה ביתם באירופה, לא היתה הפריבילגיה של התלבטות מוסרית כשהוצעו להם בתים שהיו שייכים לאנשים אחרים.
בתוך כל זה חשוב לזכור ולהזכיר שהערבים של חיפה, ולא רק של חיפה, לא היו אשמים בשואה ולא היו צריכים לשלם בבתיהם ואדמותיהם על פשעי הנאצים שהתבצעו מעבר לים.

אני לא מדברת עכשיו על פתרונות ולא על מה שיכול וצריך היה להיעשות אחרת. אני מדברת על הטרגדיה האנושית, על הכאב האישי של כולם ועל כך שההכרה ההדדית בכאב היא הצעד הראשון, החשוב וההכרחי לקראת מציאת כל סוג של פתרון.

בסוף ההצגה הופתעתי והתרגשתי לראות אולם מלא מוחא כפיים ומוחה דמעה. חשבתי שהצלחתה של ההצגה היא סימן להתבגרות מסויימת של החברה הישראלית שמתחילה, לאט לאט, להבין שהכרה בכאב של מישהו אחר איננה ויתור על הכאב שלך.
בשיטוטיי באינטרנט גיליתי שכן היו הפגנות ואירועי מחאה נגד העלאת ההצגה בתיאטרון הקאמרי, אבל כנראה שאיש מהמתנגדים לא ראה את ההצגה כי המחאה התמקדה בסופר ולא בשום דבר שקרה על הבמה.

"השיבה לחיפה" היא הצגה טובה. השחקנים מצויינים, במיוחד שני זוגות ההורים – מירה עווד, נורמן עיסא, רוזינה קמבוס  ויוסי קאנץ.
המחזה מוצלח וכמוהו גם הבימוי של סיני פתר והמוסיקה המרגשת שמערבבת שיר ערש פלסטיני עם שיר ערש באידיש.

זאת הצגה טובה מבחינה אמנותית, אבל זו גם הצגה חשובה מאין כמוה, כי היא מספרת את הסיפור שלנו. לא רק "שלנו" היהודים ולא רק "שלהם" הערבים, אלא שלנו, של כולנו. של כל האנשים שרואים במקום הזה בית.

 

 

יונה ברגור מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני בחוויות  מההצגה

ביקורות חיובית של דן לחמן מאתר אימגו

ביקורת נלהבת של יונית נעמן ב nrg

המלצה של אלעד נעים מאתר פרשן

ראיון ב"גלריה" עם המחזאי בועז גאון

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יהודי  On 14/11/2008 at 15:44

    בוז לפוסטמודרניזם

  • חני  On 14/11/2008 at 16:32

    כמה יפה כתבת. כמה מנחם. ממש היו לי דמעות בעיניים. בזמנו, כשלמדתי ערבית, קראתי את הסיפור הזה בשפת המקור. אולי יש לי אותו עדיין בבית. אני צריכה לחפש.
    וכמה שאת צודקת שהצעד הראשוני ההכרחי הוא ההכרה ההדדית זה בכאבי זה, אלא שמסתבר שזה לגמרי לא פשוט. אנשים אוהבים להיות "צודקים", אבל רק באופן שבו ה ם צודקים. מתקשים לראות את הצדק של האחר. מתקשים להבין שהסבל לא נמצא רק בצד אחד, ויש צורך גדול להאשים.
    התופעות האלה קיימות גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אלה מכשולים גדולים שמאוד לא פשוט להתגבר עליהם.

  • טלי  On 14/11/2008 at 16:44

    ניסחת את זה הכי מדויק שאפשר. זה באמת מאוד לא פשוט, אבל לגמרי הכרחי.

    ויהודי- להכרה בכאבים של מישהו אחר קוראים אנושיות, לא פוסמודרניזם.

  • סיגלית  On 14/11/2008 at 20:18

    אנחנו זוכרים שמאחורי כל נושא כאוב יש גם בני אדם.

  • יהודי פלשתינאי  On 14/11/2008 at 20:28

    הנה כך מנסים לשנות את ההיסטוריה.

    האמת היא שערביי חיפה- וערבים אחרים – משלמים לא את מחיר השואה אלא את מחיר התנגדותם הם, כציבור, לקיום יהודים בארץ ישראל. ואני רוצה להזכיר נשכחות: הערבים הם שהתקיפו את היהודים ב- 1947, לא להיפך. איזכור השואה בהקשר זה הוא רק דמגוגי.

    וההסבר לכינויי בתגובה – מאחר שנולדתי בארץ ישראל, המכונה בשפות אירופה פלשתינה, אני פלשתינאי לא פחות מכל ערבי שהוא, וזכותי לחיות בה גם היא אינה פחותה. ואם מתקיפים אותי, למה לא אתגונן?

  • אסתי  On 14/11/2008 at 22:02

    אם לא נולדת בפלסטינה-א"י אתה לא פלסטינאי. אתה ישראלי.
    ובדיוק כפי שאתה מתמרמר על השימוש בשואה ורואה בו דמגוגי אתה עושה בעצמך בשימוש בהגדרתה שאתה מגדיר עצמך פלסטינאי יהודי.

  • יהודי פלשתינאי  On 14/11/2008 at 23:14

    לאסתי:

    את מבלבלת בין המושגים.

    פלשתינה בפי האירופים (היישות הזאת לא היתה קיימת בעולם העותמני-ערבי שקדם לכיבוש הבריטי), א"י בפי היהודים, הוא מושג גיאוגרפי. ישראל היא מושג מדיני.

    לפי ההיגיון שלך, מי שנולד כאן לפני מלחמת העולם הראשונה הוא טורקי. מי שנולד אחרי מלחמת העצמאות הוא או ישראלי או ירדני או מצרי, ואם נולד במחנה פליטים אז אולי סורי או לבנוני, ואין שום פלשתינאי, יהודי או ערבי, בן פחות מששים. אני משער שלא לזה התכוונת.

    מה שהתכוונת הוא שערבי יכול להיות פלשתינאי, ויהודי לא. זו גזענות!

    אבל לטעמי כל מי שנולד בתחום הגיאוגרפי של פלשתינה, היא א"י, הוא פלשתינאי או ארץ-ישראלי, שאלה שני שמות לאותו דבר. זה בנוסף לאזרחותו.

    השימוש שהערבים עושים בכינוי פלסטיני, כאילו פלשתינה היא שלהם ולאחרים (האחרים האלה הם רק יהודים, כי הרי ברור ומובן מאליו כי ערבי שנולד בישראל הוא פלשתינאי כשר) אין בה חלק, הוא הדמגוגי (וכפי שאמרתי, גם גזעני).

  • טלי  On 15/11/2008 at 16:33

    סיגלית- תודה רבה, התגובה שלך קצרה אבל קולעת בול למטרה שהיתה לי בכתיבת הפוסט הזה.

    יהודי פלשתינאי- בסדר גמור, מה שכתבת לא סותר אף מילה מהפוסט שכתבתי וגם אף מילה שנאמרת בהצגה. הציבור הערבי ככלל אכן עשה הרבה שגיאות ב-47'-48' וגם הציבור היהודי עשה הרבה שגיאות. אישית, אני שופטת הרבה יותר לחומרה כל מעשה של הרג ואלימות (מכל צד) מאשר כל מעשה אחר של שיקול דעת מוטעה (שוב, מכל צד).

    אבל כל זה ממש לא רלבנטי לא להצגה ולא למה שכתבתי. הנושא פה הוא הכאב האנושי של כל הצדדים וחשיבות ההכרה בכאב הזה.

    לגבי השואה, השואה היתה נוכחת בשנות הארבעים, אתה יודע… ההורים היהודיים בהצגה הם ניצולי שואה ורבים מהיהודים שהגיעו לבתים ערביים היו ניצולי שואה חסרי כל, לא נראה לי שאפשר להעלים את זה מהדיון. מצד שני, אסור לסטות מהאמת וחשוב לזכור שהשואה לא היתה קשורה לערבים.
    זו ממש לא נראית לי דמגוגיה.

    ומבחינתי אתה יכול להגדיר את עצמך איך שבא לך, זה ממש לא משנה בעיניי.

  • יהודי פלשתינאי  On 15/11/2008 at 17:19

    לטלי שלום,

    את כמובן צודקת. הוויכוח על מיהו פלשתינאי איננו קשור בהצגה.
    בחרתי בכינוי זה כתגובה, או עקיצה, על שכתבת
    "הם זוג פלסטינים שגורשו/ברחו מחיפה ב48'",
    ולא "זוג ערבים".
    רציתי רק לרמוז כי הכינוי "פלסטינים" איננו כל כך מובן מאליו.

    עיקר התגובה שלי היתה על המשפט
    "חשוב לזכור ולהזכיר שהערבים של חיפה, ולא רק של חיפה, לא היו אשמים בשואה ולא היו צריכים לשלם בבתיהם ואדמותיהם על פשעי הנאצים שהתבצעו מעבר לים".

    אני חוזר ואומר כי תושבי חיפה הערבים, שהם במיוחד יותר ברחו מאשר גורשו, שילמו על מעשי הערבים, לא הנאצים.
    בריחת ערביי חיפה, ב-22-23 באפריל, התרחשה לפני קום מדינת ישראל, לפני פתיחת שערי הארץ בפני פליטי השואה.
    השואה כבר היתה בתודעה, אבל בקושי השפיעה על גודל הישוב היהודי או על יחסי הכוחות או התפתחות מלחמת העצמאות עד אז.
    ואם תטעני כי השואה היא שהביאה להחלטת החלוקה, אז ראשית, זה כלל לא בטוח,
    ושנית, אותה החלטה אמורה היתה להקים גם מדינה ערבית, והערבים הם הם שלא רצו להקים אותה ,
    ובמקום זה התקיפו את הישוב היהודי במטרה לגרש אותו.
    אבל לא הצליחו.
    ואם לומר את האמת – אני בהחלט שמח שלא הצליחו.

    אז אם שכני ירה בי, אבל החטיא, והכדור ניתז ופצע אותו עצמו,
    אז אני מבין שהפצע כואב וזב דם,
    אבל אין שום סיבה שארגיש את עצמי אשם, או חייב לפצות אותו.

    אני בטוח שהמחזה טוב, והטרגדיה האישית מרגשת, ואני בטוח שגם אני הייתי מתרגש (לא ראיתי את המחזה),
    והילד, שהוא בעכשיו-של-המחזה חייל, איננו אשם,
    וגם הוריו הביולוגיים אולי לא, והוריו המאמצים קרוב לוודאי שלא (רוב ניצולי השואה באו אחרי הבריחה מחיפה).

    אבל כשמסתכלים על התמונה הרחבה, אז כמו שכתבתי,
    האמת היא שערביי חיפה – וערבים אחרים – משלמים לא את מחיר השואה אלא את מחיר התנגדותם הם, כציבור, לקיום יהודים בארץ ישראל.

    וזה לפני שמזכירים כי ערביי א"י תמכו בנאצים.

    אני חושב שצריך לזכור זאת היטב, ולא להכות על חטא שלא חטאנו. חטאנו מספיק חטאים אחרים.

  • אסתי  On 15/11/2008 at 17:36

    נשאר במיטתו בחליסה?
    אין היא זוכרת בדיוק, אבל היא יודעת כי כוח לא ייאמן סימר אותה למקומה בעוד הזרם הינסופי של האנשים עובד מסביבה ונדחק בצדי כתפיה, כמו היתה עץ שצמח לפתע בנתיבו של זרם מים אדיר. היא עצמה נרתעה ודחפה את הזרם הזה בכל כוחה, ולנוכח חולשתה ועייפותה החלה לזעוק בכל הכוח בגרונה, אך מילותיה שהתעופפו מעל הדוחק האינסופי הזה לא הגיעו לשום אוזן. היא חזרה על המילה "ח'לדון" אלף פעם, מיליון פעם, וחודשים אחר כך נשאר בפיה קול סדוק וניחר שאין לשמעו כמעט, והמילה "ח'לדון" נותרה טיפה אחת שצפה לבדה תועה בתוך הזרימה הזאת שאין לה סוף של קולות ושמות.

    קרובה היתה ליפול תחת הרגליים כאשר שמעה, כמו בחלום, קול בוקע מן האדמה וקורא בשמה. וכאשר ראתה מאחוריה את פניו, נוטפים זיעה וכעס ותשישות, חשה את אימת האסון יותר מאי פעם בעבר, והציף אותה צער הדומה לדקירת סכין, אשר מילאה אותה כוח ונחישות בלתי נדלים, והחליטה שתשוב בכל מחיר. אולי חשה כי לעולם לא תוכל להביט בעיניו של סעיד או לתת לו לגעת בה.
    בעומק ליבה הרגישה שהיא עומדת לאבד את שניהם: את סעיד ואת ח'לדון, והחלה לפלס את דרכה בכל הכוח שבזרועותיה, בלב הג'ונגל שחסם בפניה את דרך השיבה, מנסה בו בזמן לאבד את סעיד, אשר החל – מבלי שהיה ער לכך – לקרוא פעם "ספיה" ופעם "ח'לדון"…

    האם חלפו דורות וזמנים לפני שהרגישה כי כפיו החזקות והיבשות לופתות את זרועותיה? פתאום הביטה בעיניו וחשה כי משהו דמוי שיתוק מפיל אותה על כתפיו כסמרטוט בלה וחסר ערך. מסביבם המשיכו גלי האנשים להשליך אותם מצד לצד ולדחוף אותם לעבר החוף, אך הם עדיין לא יכלו לחוש מאומה, עד שהוצפו בקצף הניתז ממשוטי העץ, והביטו אל החוף, שם היתה חיפה מתערפלת מאחורי חשכת הערב, חשכת הדמעות…

    (השיבה לחיפה – ר'סאן כנפאני. תרגום: גדעון שילה, יצחק שניבוים)

  • טלי  On 15/11/2008 at 22:45

    ליהודי פלשתינאי- או.קי, הם גרו בפלסטין, שכונתה על ידםפלסטין וכונתה ע"י הבריטים והעולם פלשתינה, ולכן היו פלסטינים. זה לא סותר ולא אמור לסתור את העובדה שאותו מקום עצמו כונה אז ארץ ישראל ע"י העם היהודי.

    כשכתבתי שהם לא היו אשמים בשואה, התכוונתי לטענה שנשמעת פעמים רבות בדבר הבתים, הישובים וכמובן גם הקרובים שיהודים רבים איבדו בשואה, בהקשר של שימוש ברכוש ערבי בישראל (או רכוש פלסטיני, לא משנה).בהקשר הזה חשוב לזכור שהכאב של היהודים על מה שאיבדו בשואה עצום וגדול אבל לא קשור בשום צורה לערבים ואינו אשמתם.

    זה היה ההקשר היחידי שבו הזכרתי את השואה, לא החלוקה ולא שאר טענות היפותטיות שייחסת לי בטעות.

    איפה ראית שכתבתי בפוסט הזה על חטא שחטאנו? תאמין לי, כשאני מדברת על החטאים שאנחנו חוטאים כלפי אחרים אני כותבת את זה במפורש. הכאה על חטא ואשמה או האשמת מישהו אחר אינם הנושא לא של הפוסט ולא של ההצגה.

    ואני ממליצה לך בחום לראות את ההצגה. באמת.

    ותודה רבה אסתי על שהקלדת את הקטע המצמרר והעוצמתי מתוך הסיפור של כנפאני.

  • שרון רז  On 16/11/2008 at 8:40

    לא כל כך אוהב תיאטרון לצערי אבל נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט הזה, טלי, נושא כאוב ורגיש

  • טלי  On 16/11/2008 at 10:46

    תיאטרון זו אחת מהאהבות הגדולות שלי אבל אני שמחה אם העברתי לך קצת מההצגה גם בלי שתתחבר למדיום הזה.

    ואם בכל זאת תחליט לתת לתיאטרון צ'אנס, יש סיכוי גדול שההצגה הזאת תמצא חן בעיניך.

  • סיני  On 16/11/2008 at 11:12

    תודה לך, טלי

    ריגשת אותי בתגובתך

    כמו ההצגה שיצרנו ביחד,יהודים וערבים,כך תגובתך-כל אלה
    הם נדבך חשוב בבניית שיח ישראלי אחר.

    סיני
    במאי ההצגה

  • טלי  On 16/11/2008 at 11:34

    ריגשת אותי בחזרה… (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: