יום הזיכרון לרבין במערכת החינוך – טשטוש, בלבול והשטחה

הלכתי היום להצביע לעירייה (לא, דב חנין לא מתמודד בחיפה…) וברגע שנכנסתי לביה"ס היסודי השכונתי שבו ממוקם הקלפי שלי, נשתלתי במקום.

באופן הגיוני וטבעי, למחרת יום הזכרון הרשמי לרבין, הקיר המרכזי בפתח בית הספר מוקדש לנושא.
מוקדש לנושא? מתמודד עם העובדות, ההשלכות והמשמעויות הפוליטיות של רצח ראש ממשלה בישראל?

 לא בדיוק…

הכותרת הראשית שעיטרה את הקיר שראיתי היום בפתח בי"ס יסודי ממלכתי מכובד וגדול קבעה, באותיות כחולות ומקושטות "13 שנה למותו".
מותו. לא "הירצחו" לא "ההתנקשות בחייו", כי הרי רבין, ילדים יקרים, היה ראש ממשלה שמת בדיוק לפני 13 שנה מסרטן, או אולי בעצם מהתקף לב. רגע, הוא היה זקן, בטח הוא מת בכלל מזקנה, לא?…

מתחת לכותרת הכחלחלה היו תמונות גדולות מחייו של רבין וציטוטים קצרים – קצת על ילדותו, קצת על הפלמ"ח, קצת מטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן. ומה אפשר ללמוד מזה, ילדים יקרים? היה היה איש אחד, פעם, מזמן (שחור-לבן, כמובן), שהיה ילד, ואז היה חייל גיבור בפלמ"ח, עשה שלום עם ירדן ומת. ואחרי שהוא מת, כולם היו עצובים ובכו. אה, גם הדליקו נרות.

בתוך הכיתה שבה הצבעתי, היו תלויים על הקיר נרות בריסטול שחורים שעליהם הילדים כתבו וציירו. הכותרת למעלה אמרה "לזכור ולא לשכוח".

מצוין, השבלונה של הנרות נשארה כבר מיום השואה, אז אפשר להשתמש שוב גם באותה כותרת. ממילא יש להרבה ילדים סלט שלם בראש מרוב פרעה/אנתיוכוס/המן הרשע שרצה להשמידנו עד שבאו המכבים הגיבורים, כלומר הפרטיזנים שהסתובבו בבאב אל וואד, אכלו מצות וצעקו "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"…

ובכל זאת, כמה מילים ברצינות: הילדים שחוגגים השנה בר-מצווה, נולדו סמוך לרצח רבין. תלמידי התיכון היו ילדים קטנים בזמן הרצח ותלמידי בתי הספר היסודיים עדיין לא נולדו. בשביל כל הילדים, הילדות, הנערים והנערות שלומדים היום במערכת החינוך הישראלית רצח רבין לא קשור לאקטואליה וגם לא לפוליטיקה, בשבילם זאת היסטוריה. והדרך שבה הם לומדים על ההיסטוריה הזאת לא מאפשרת להם להבין מה בעצם היה שם.

כבר לפני שנה שמעתי על ילדי בית ספר יסודי שבטוחים שרבין היה רב חובל ( מה למה? כי שרים עליו "הו רב חובל קברניט שלי…").

במסגרת פרויקט של ניתוח ספרי לימוד שאני שותפה לו בשנה האחרונה, אני מנתחת מקראות של בתי ספר יסודיים ממלכתיים. כל הספרים המנותחים הם ספרי לימוד פופולאריים שנלמדים בבתי ספר רבים, ובמסגרת הזאת נתקלתי גם בכפולת העמודים הבאה שעוסקת ברצח רבין, בספר לימוד לכיתה א' (מתוך ספר הלימוד "דרך המילים א'").

בצד ימין מופיעה תמונה של שלושה גברים מחייכים בחליפות. הכיתוב למטה מציין שמדובר ב"יצחק רבין בטקס חתימת הסכם השלום וחוסיין מלך ירדן".

מה אפשר ללמוד מהכיתוב הזה? (כזכור, קהל היעד הוא ילדים בכיתה א' שרק למדו לקרוא ושלא אמור להיות להם ידע מוקדם בנושא) – חוסיין הוא מלך ירדן. ומי היה רבין? אולי מלך ישראל?…
אבל רגע, בתמונה מצולמים שלושה גברים בחליפות. מי הגבר השלישי? ומה הם עושים שם? זה דווקא כן כתוב. זה טקס חתימת הסכם השלום. הסכם השלום בהא הידיעה, כלומר, בטח היה הסכם שלום אחד ובעקבותיו היה טקס אחד. הבנו.
אבל רגע, מי זה מי? איך אפשר לנחש מי מבין המצולמים הוא יצחק רבין, מי חוסיין מלך ירדן ומי האלמוני השלישי?

לא נורא, בעמוד הסמוך יש טקסט, תיכף הכל יהיה ברור. ומה כתוב בטקסט? בואו נבדוק ביחד:
הכותרת אומרת "יצחק רבין". עוד שנתיים- שלוש, תלמידי כיתה א' ילמדו שהכותרת מביעה את הנושא המרכזי של הקטע. בינתיים זה לא ממש חשוב, אז אפשר לכתוב טקסט שמתאר את "רצח יצחק רבין" תחת הכותרת "יצחק רבין". לא נורא. בואו נמשיך לקרוא, אולי בסוף נבין משהו.

"ראש הממשלה יצחק רבין השתתף בעצרת למען השלום בתל אביב". או.קי. אז יצחק רבין היה ראש ממשלה. כנראה של ישראל, למרות שזה לא לגמרי בטוח. הוא השתתף במשהו למען השלום בתל אביב. מה זה "עצרת"? אנחנו לא כל כך יודעים בכיתה א', אבל האיש הזה השתתף במשהו למען השלום בתל אביב. כנראה שקודם היתה מלחמה בתל אביב, לא?…
"הכל היה חגיגי". "חגיגי" אנחנו מבינים! כמו שמתלבשים ועורכים את השולחן בליל הסדר! אז הדבר הזה שהוא השתתף בו היה בכלל חג? כנראה…
נמשיך. "כאשר ירד רבין מהבמה, ירה בו רוצח אשר התנגד לשלום". עכשיו למדנו משהו חשוב, הוא לא רק השתתף בדבר החגיגי הזה, הוא היה על הבמה. אה! הוא בטח היה שחקן, או זמר או משהו.
ואז ירה בו רוצח. זה כבר מפחיד! אבל מי היה הרוצח הזה? איך קראו לו? הוא היה שודד? פושע? אולי הוא בכלל היה ערבי? או אולי הוא בא מאמריקה? או מסין? לא ברור, לא כתוב על זה כלום. אבל כן כתוב עוד משהו, כתוב שהרוצח התנגד לשלום.
איזה שלום? למה מישהו התנגד לשלום? שלום זה לא משהו טוב? ואיזה שלום זה בכלל?

אה, הרי היתה לנו תמונה בצד ימין, רבין חתם שלום עם חוסיין מלך ירדן. עכשיו הכל ברור! רבין חתם על שלום עם ירדן אחרי שהיתה מלחמה בתל אביב. ואז בא רוצח אחד, וירה ברבין בגלל שהוא לא רצה שיעשו שלום עם ירדן. לא?….
וכתוב שם גם עוד משהו. "אבל כבד ירד על עם ישראל". אז כבר בטוח שזה היה מאוד עצוב, ושרבין הזה היה איש חשוב. אבל למה "עם ישראל" ולא "אזרחי ישראל"? אולי זה בכל זאת היה חג לאומי?…

יש גם תמונה, ומתחתיה הסבר- "אנדרטה לזכר יצחק רבין בתל אביב". אנחנו, כזכור, ילדים בכיתה א', וממש לפני כמה חודשים למדנו לקרוא מילים פשוטות "אבא" "אמא" "שלום כתה א'" "אנדרטה". נכון?

אז לא כל כך ברור מה זה, אבל אם אנחנו ילדים מחוננים ותלמידים מצטיינים, אולי אנחנו אפילו יודעים לקרוא בלי ניקוד, ונצליח לקרוא את הכיתוב על האנדרטה בתמונה….
גם זה לא? אופס… כמה חבל שצולמו רק אלפי תמונות של האנדרטה הזאת ומתוכן בחרו בטעות את התמונה היחידה שיש בה תאורה שלא מאפשרת לקרוא מה כתוב…

אז מה ילדים יכולים להבין מכל זה? לא הרבה. שרבין היה ראש ממשלה, והוא מת (אולי אפילו נרצח, תלוי באיזה בי"ס אנחנו לומדים). הרג אותו איזה מישהו שכעס עליו בגלל שהוא עשה שלום עם ירדן.

לא?….

אירועי הזיכרון במערכת החינוך מלאים בסקירת תולדות חייו של רבין ותרומתו למדינה. לא שזה לא נכון, חלילה. רבין אכן היה דמות ציבורית משמעותית בתולדות מדינת ישראל, הוא היה מפקד, רמט"כל, שר וראש ממשלה – כל זה נכון ומכובד.

אבל על ההגדרה הזאת, של תרומה למדינה, עונים גם בן גוריון, וייצמן (הראשון והשני), דיין, גולדה, בגין, שרון ואחרים. כולם תרמו למדינה לא פחות מרבין וכולם גם היו אנשים פוליטיים שנויים במחלוקת, כמוהו בדיוק. כולם גם לגמרי מתים, אם נשים את שרון בסוגריים.
אז למה רבין קיבל יום זיכרון משל עצמו וכל האחרים לא? כי רבין נרצח, רצח פוליטי, בהיותו ראש ממשלה מכהן. רבין נרצח ע"י יהודי, אזרח המדינה, כאקט אלים וכוחני שנועד (והצליח…) לשנות באלימות החלטות לגיטימיות של ראש ממשלה שנבחר באמצעים דמוקרטיים.

זה צריך להיות המסר של מערכת החינוך ביום הזכרון לרבין, הסכנה שברצח פוליטי, הסכנה בכך שאדם אחד משתמש באלימות החריפה ביותר כדי לכפות על כולם את דעתו, המקום שבו חילוקי דעות לגיטימיים ומחאה לגיטימית מוחלפים ברצח.
ואגב, העיקרון הזה לגמרי ברור לילדים קטנים שמבינים היטב מה קורה כשילד אלים מרביץ כדי לכפות את דעתו על כל השאר.

מרוב רצון "לאחד את העם" ולבוסס בלב הקונצנזוס, השיח על רצח רבין במערכת החינוך מעקר את לב המחלוקת ומתעלם מכל מה שהוביל לרצח. רבין הרי לא נרצח בגלל הסכם שלום טקסי וידידותי עם ירדן, אלא בגלל הסכם שלום שנוי במחלוקת עם עראפאת והרשות הפלסטינית, בגלל הסכמי אוסלו, בגלל שהוא האמין שהחזרת שטחים (יש שיאמרו "מסירת". אני אומרת "החזרת") תביא שלום, בעוד שאחרים האמינו שזה בדיוק מה שייצור מלחמה.

זאת האמת ההיסטורית, זה וההפגנות הסוערות שהיו בארץ בתקופה שלפני רצח רבין- ההפגנות שביטאו מחאה לגיטימית ואלה שכללו הסתה פרועה. ועל זה בדיוק, על הגבול בין מחאה לגיטימית להסתה אלימה, עליו צריך לדבר במערכת החינוך ביום הזיכרון לרבין.

באופן אישי תמכתי ברבין בתקופת אוסלו, אני חושבת שהוא היה ראש ממשלה מצוין ומעריכה מאוד את האומץ שהיה לו. אני גם מתנגדת להרבה מהדברים שהוא עשה, זוכרת לרעה את הוראתו "לשבור ידיים ורגליים" באינתיפאדה הראשונה וחושבת שהסכם אוסלו נבע מכוונות טובות אבל כלל גם כמה וכמה שגיאות מרות שאנחנו משלמים עליהן עד היום.

זאת העמדה האישית שלי, אבל היא לא ממש רלבנטית. רבין היה איש פוליטי שנוי במחלוקת. לא צריך להסתיר ולהחביא את זה, צריך להשתמש בזה כמנוף לחינוך אמיתי לחיים בחברה דמוקרטית.

כשהתחלתי לנסח את הפוסט הזה, הצצתי באתר של משרד החינוך. חשבתי למצוא שם עוד דוגמא לחומר מסורס ומעוקר, ולתדהמתי נתקלתי בפוסטר היפיפה הזה, שעוצב ע"י תלמידי שנקר.

לא יכולתי להמציא תרגום ויזואלי מדויק יותר למסר שאני מנסה להעביר כאן, לעובדה שיום הזיכרון לרבין הולך ומאבד את משמעותו החשובה ולסכנה העצומה שטמונה בחינוך לבורות. אני לא יודעת אם מישהו במשרד החינוך שם לב לאירוניה, ואני שמחה לגלות שכן קיימות בנמצא גם תכניות לימודים שלא חוששות לגעת בפצע הלאומי ולנקות את המוגלה. עכשיו צריך לקוות שיותר ויותר אנשי חינוך יעזו לעזוב את פולחן האישיות המיותר ואת המסרים המבלבלים, המטשטשים והמשטיחים, ולדבר עם התלמידים, בכל הגילאים, על רצח רבין ועל משמעויותיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימימה  On 11/11/2008 at 23:29

    אבל אני לא חושבת שבכל הגילאים צריך לדבר על רצח רבין ומשמעויותיו. לדעתי, דווקא הרצון לדבר על זה בכל גיל יצר את הבלבלת האיומה הזאת שהצבעת עליה.

    אני חושבת שלילד בכיתה אל"ף מספיק לומר שראש הממשלה נרצח ואנחנו מתאבלים על מותו. (אפשר להוסיף עוד קצת, אבל לא הרבה מעבר לזה. למשל, על כך שרצח אותו מישהו שלא הסכים לדעותיו וכמה זה חמור.) לא להתעסק בכלל עם מורשת, עם הסכמי שלום, עם שלום חבר ועם עצרות. זה מבלבל, יותר מדי אינפורמציה בשביל ילד שעוד בקושי יודע מה זה נרצח ומה משמעות המוות.

    להמשיך להכניס תכנים בשום שכל ככל שהגיל עולה. גם לילדים בכיתה ז' וח' קשה להבין את כל העניין עם ההסכמים והשלום ומי נגד מי ולמה וכמה. אז למה לנג'ז? זה רק מקהה את חומרת העניין והופך אותו ליום שבכל שנה מבלבלים אותנו איתו.

    (ואני חושבת כך גם על מה שעושים עם יום השואה. אני לא ידעתי שהיתה שואה עד שהייתי בת שמונה. ואני עוד בת לניצולה. היום אין דבר כזה.)

    אתמול סיפרה לי מטפלת של ילדה בגיל של אבישג שהיא חזרה מהגן עם דפים על רבין. בת שלוש! אלוהים אדירים!

  • חני  On 12/11/2008 at 7:56

    מה שחשוב הוא אזכור הרצח: הנסיבות, הסיבות, הלקחים. השאלה היא באיזה גיל להתחיל. שלוש נראה לי מוקדם מידי.

  • טלי  On 12/11/2008 at 10:25

    לפעמים אני כותבת דברים שנראים לי כל כך ברורים ומובנים, שאני לא טורחת להסביר אותם. זה בדיוק מה שקרה פה.

    כל כך ברור לי, כל כך מובן מאליו בשבילי שכשאני כותבת "לכל הגילאים", אני מתכוונת "כל גיל בהתאם ליכולת הקליטה וההבנה שלו", "כל גיל ברמה אחרת,עם פרטים אחרים".

    ולמען הסר ספק- דפי עבודה בגיל שלוש זה הזוי ומיותר בעיניי, בכל נושא שבעולם!

    אבל חשוב לי לא לפספס את הנקודה, כי חוסר הבהירות בטקסט לכיתה א' לא נבע מהעובדה שזה טקסט קצר ופשוט, הוא אכן קצר אבל ממש לא פשוט (גם לא מהבחינה הטכנית של אוצר מילים) ולא מאפשר הבנה בסיסית לא של מה שקרה ולא של הסכנה שבאלימות. זאת הבעיה.

  • איילת  On 12/11/2008 at 13:45

    בכיתה ב' של הפרטית דיברו על רבין. אני לא בטוחה כמה דיברו על הרצח ועל הרוצח. ילדים הגיעו עם ידע מוקדם מהבית וזו לדעתי הנקודה החשובה. בדיוק כמו לימודי דת, אל לה למערכת הממלכתית לכפות השקפה פוליטית כזו או אחרת וזה מה שעלול לקרות כשכל מיני ילדים מגיעים מכל מיני בתים עם כל מיני דעות. אני גם לא בטוחה שאני רוצה שהפרטית בגילה המופלג תהיה כבר חשופה לאלימות פוליטית כזו או אחרת.
    הנקודה המהותית לטעמי היתה שבמשך כל השבוע שעבר דיברו על רבין ועל מרטין לותר קינג (ואני גאה לספר שהפרטית סיפקה את הפרטים על רוזה פרקס ולותר קינג) ומצאו קווי דמיון שהמכנה המשותף לכולם היתה השאיפה לשלום, אחווה, אהבה וסובלנות במקום לחיות את ההסטוריה האלימה.

  • טלי  On 13/11/2008 at 11:28

    אכן אל לה למערכת הממלכתית (או לכל מערכת חינוך אחרת, אם את שואלת אותי)לכפות השקפה פוליטית כזו או אחרת.

    ילדים באמת מגיעים מהבית עם ידע מסויים ודיעות מסויימות, וזה בסדר גמור. תפקידה של המערכת, בעיני, לעשות סדר בדיעות, לכבד את כולן (כל אלה שנמצאות בתחום הלגיטימי ולא דיעות מסוג "להרוג את כל ה X"), אבל לא לטשטש ולהחביא עובדות. למשל- העובדה שרבין חתם על הסכם עם עראפאת היא שנויה במחלוקת, הפתרון של למחוק אותה מההיסטוריה ובכך לבטלכל אפשרות שילד יבין מה באמת קרה הוא פתרון מסוכן מאוד בעיניי.

    מרתין לותר קינג אכן רלבנטי מאוד, גם בהקשר של בחירת אובאמה, אבל בעיניי הנקודה החשובה היא לא שאיפת השלום של רבין.

    אני, כידוע, שמאלנית, תומכת (מאוד) בשלום ובדיאלוג עם הפלסטינים. זה ממש לא רלבנטי. יש הרבה אנשים בישראל שחשבו שהגישה של רבין מסוכנת ולא תוביל לשלום. אני לגמרי לא מסכימה איתם, אישית, אבל חושבת שזה לא צריך להיות המוקד של החינוך בהקשר הזה.

    אם, היפותטית, מישהו היה רוצח ראש ממשלה בישראל על כך שיצא למלחמה מיותרת שבה הרבה אנשים קיפחו את חייהם (כלומר אם היה נרצח לא מישהו שתמך בשלום אלא מישהו שתמך במלחמה), עדיין היתה חשיבות עליונה למסר שמוציא אלימות פוליטית מחוץ לגדר.

    אני יודעת היטב שזו דוגמא היפותטית, ויודעת מאיזה צד הגיעו רציחות פוליטיות בישראל, אבל זה לא משנה את האחריות שמערכת החינוך מוכרחה לקחת, לא על עיצוב עמדות פוליטיות כלשהן, אלא על שלילה מוחלטת של אלימות ככלי לכפיית דיעות פוליטיות.

  • אפרת  On 13/11/2008 at 19:09

    הפרויקט של ניתוח ספרי הלימוד נשמע מעניין… יש לך אולי אפשרות לספר עליו יותר?
    תודה
    אפרת

  • טלי  On 13/11/2008 at 20:03

    זה עדיין לא לפרסום והפצה, אבל אם את עצמך מגיעה מתחום החינוך (מורה, סטודנטית, חוקרת, מרצה) ואם עשוי לעניין אותך להצטרף לפרויקט, את מוזמנת לכתוב לי מייל (דרך "כתבו אלי" למעלה מימין), לספר קצת על עצמך ואשמח לכתוב לך בחזרה פרטים.

    שמחה שסוקרנת, בכל מקרה (-:

  • איילת  On 14/11/2008 at 14:33

    הוא אמנם לא היה ראש ממשלה, אבל איזה מזל שלא מלמדים את מורשת גנדי…

    בגילאי בית הספר היסודי ובפרט בכיתות הנמוכות, כמו שכתבת כל הפרטים מתערבבים ובעיקר מלחמות וטובים לעומת רעים. החשיבות המכרעת היא של מה שהילדים ישמעו בבית, ולכן לדעתי המורשת והדרך חשובות בהרבה בגילאים האלה מאשר הסיפור לפרטיו.

  • טלי  On 14/11/2008 at 15:10

    צר לי לאכזבך אבל אני חוששת שיש מקומות שכן מלמדים את מורשת גנדי…

    וכיוון שאי אפשר באמת לצפות שילמדו רק את המורשת והדרך של מי שא נ י תומכת בו (או מי שאת תומכת בו), בדיוק בגלל זה אני חושבת שהעקרון החשוב והקריטי פה הוא דוקא לא המורשת והדרך אלא העקרון של שבירת כללי המשחק הדמוקרטי.

    הדוגמא של גנדי (שנרצח לא כשבירת כללי המשחק הדמוקרטי אלא כפעולת טרור מבחוץ) רק הופכת את זה למ.ש.ל…..
    (-:

  • לאה  On 20/11/2008 at 0:03

    מבחינה פוליטית דומני שאיננו נמצאות באותו צד, אך דווקא משום כך אני מסכימה איתך שהדגש צריך להיות מושם על עצם הרצח, ולא על מורשתו של רבין.
    כתבתי על כך כאן :
    http://leaco.blogli.co.il/archives/140

  • טלי  On 20/11/2008 at 0:55

    נכנסתי לקישור וקראתי את עמדתך. אכן, אנחנו לא נמצאות מאותו צד של המתרס הפוליטי- לגמרי לא.

    ואכן, שתינו מסכימות שהסכנה הגדולה ברצח פוליטי היא עצם קיומו של הרצח ונסיון מסוכן וחמור מאין כמותו (שלצערי הגדול גם הצליח במקרה זה…) להשפיע על החלטה פוליטית/מדינית באמצעות לקיחת החוק לידיים ובצורה הבוטה ביותר של אלימות.

    עד כאן (למעט הסוגריים שלי, אולי) אנחנו מסכימות לגמרי. מכאן ואילך אנחנו חלוקות בכל זאת.

    הדברים שלי התייחסו לאיך שאני רואה את התפקיד של מערכת החינוך בהקשר של יום הזכרון לרבין. וגם כאן, בניגוד אלייך, ממש לא הייתי מתמקדת בעניינים אחרים מ"מורשת רבין" ומתעלמת מעניין השלום, ולא רק בגלל תמיכתי בהסכמי השלום, אלא מהטעם שנימקתי כאן בפוסט- רבין נרצח בשל אמונה בדרך מסוימת. השמטת הדרך בה האמין, כמו גם השמטת עובדת היותה שנויה במחלוקת- שתיהן הן חטא גדול לאמת ההסטורית. ללמד את "מורשת רבין" תוך התעלמות מהדרך שהובילה לרציחתו יוצר עיוות הסטורי גדול ולכן פה אני ממש לא מסכימה איתך.

    לגבי ארועי הזכרון- זה מורכב. רבין היה איש פוליטי שנרצח בסופה של עצרת פוליטית ולכן לא ניתן לנתק את העצרת השנתית מהקשרים פוליטיים. מצד שני, העצרת הזאת אינה ממלכתית ויש ארועים אחרים שאמורים להיות ממלכתיים.

    הגבול, כרגיל אצלינו, מיטשטש בקלות, וחבל.

    הנאום של אולמרט השנה, לדוגמא, היה בעיניי נאום חשוב ורלבנטי מאוד, אבל ממש ממש לא לאירוע בו הוא ננאם… אם אולמרט היה נואם את אותו נאום (פוליטי) במוצ"ש בכיכר רבין, זה היה מתאים מאוד בעיניי. באזכרה הממלכתית בהר הרצל זה היה ניצול של במה ממלכתית וממש לא מתאים, בעיניי כמובן.

    הכל תלוי הקשר…

  • לאה  On 20/11/2008 at 20:09

    אני שמחה שגם את רואה את החלק של ההסכמה בינינו.
    לגבי מורשת רבין אולי אחדד – כוונתי לא היתה שיש להשמיט את עניין דרכו המדינית של רבין, ואת העובדה שהיא זו שגרמה להרצחו. בודאי שאת צודקת שיש בכך עיוות היסטורי, ולא זו היתה כוונתי. אלא שהתחושה שלי היא שהופכים את הדרך הזו לדבר שיש לחנך אליו, מורשת שיש לממש אותה, וכמובן שזה לא דבר שמתאים לכלל הציבור.
    יש לי מה לומר גם לגבי ארועי הזכרון, אבל אני מרגישה שזה קצת סוטה מהתחום של הפוסט שלך (וזה גם לא קצר… 🙂 ), אז אולי בפעם אחרת או במקום אחר.

  • שירה  On 28/11/2008 at 7:10

    איך פיספסתי אותו? ניתוח הטקסט מספר הלימוד מרתק ומעניין ביותר ונעשה בצורה מאירת עיניים.

    מסכימה עם כל מילה! כמעט….

    רק עניין קטן אחד" אני דווקא חושבת ששימוש במילים מסובכות, או "גבוהות" או לא יומיומיות לילדי כיתה א'-הוא דווקא נכון מעיקרו מהמון סיבות.
    השאלה היחידה שנשארת פתוחה בעיני, היא מה עושה עם הטקסטים האלה המורה (אהמ אהמ) וכיצד היא מעבירה אותם לילדים.

  • טלי  On 28/11/2008 at 19:21

    שלא לומר, לצערי- מ.ש.ל.

  • טלי  On 04/01/2009 at 10:46

    פתאום אני רואה שנשמטו מכאן כמה תגובות, אין לי מושג איך ומתי.

    אני זוכרת שעניתי לשירה לגבי המילים הגבוהות- כתבתי שעקרונית אני מאוד תומכת בשימוש במילים גבוהות ושפה עשירה, למשל ביצירותיו הנפלאות של אלתרמן לילדים ("ספר התיבה המזמרת", "זה היה בחנוכה", "לימפופו" ועוד).

    במקרה הזה, נדמה לי שהמילים הגבוהות לא משמשות בשירות העשרת השפה אלא בשירות טשטוש האינפורמציה.

    ותגובת ה"אלוהים ישמור מ.ש.ל." הגיעה בתגובה לדבריו של רונן על תלמידי כתה י"א שלא ידעו דבר וחצי דבר על רבין ועל הרצח, והתפעלו מ"צירוף המקרים המדהים" שגרם לרבין להירצח דוקא בכיכר רבין…

  • אייל ניב  On 14/02/2009 at 13:14

    ניתוח הטקסט והסיטואציה מאוד נכונים.

    ממליץ לך על –
    ורד ויניצקי סרוסי, "בין ירושלים ותל אביב: הנצחתו של יצחק רבין ושיח הזהות האלומית בישראל", בתוך: לב גרינברג (ע') זיכרון במחלוקת: מיתוס, לאומיות ודמוקרטיה – עיונים בעקבות רצח רבין, אונ' ב"ג. אני לא סגור על שנת ההוצאה, אבל אם תפני אליי למייל, אשלח לך את המאמר ב-PDF.

    לבד מזה, אני מסכים עם לאה, ואולי מה שהיא מתארת הוא חלק מהגורמים למה שמתארת ורד במאמרה.

    ואחרי תגובה כזו, אין לי אלא להצטער על כמה ש-בחייאת, חסרות נשים בפוליטיקה. נשבר מהגנרלים וכל הטווסים, תנו לטלי לנצח. בהחלט תורך, נשמה.
    🙂

  • טלי  On 14/02/2009 at 18:46

    זה היה בלתי צפוי וגם מופרך, משהו, אבל לגמרי מחמיא. איכשהו, אתה דוקא מצטייר לי יותר שם ממני. לא?

    הביצה הפוליטית בהקשר המפלגתי שלה כל כך עבשה ומלוכלכת, ונראה לי שהיא מתאימה לאנשים עם נטייה הרבה יותר גדולה משלי לסחוף המונים בככרות, אני הולכת יותר על עבודת עומק- איכות, לאו דוקא כמות.

    אני חוששת שאנשי מעשה ישרים לא באמת מצליחים להכנס לכנסת, למרבה הצער.

    בשלב הזה הציפיות שלי הרבה יותר צנועות, נגיד- אפשרות להתפרנס ממשהו מהדברים הערכיים/חינוכיים/ספרותיים שאני כל כך מאמינה בהם…

    מה שכן, אני בהחלט מתכוונת לטבול את רגליי עמוק יותר בביצה הפוליטית (הלא מפלגתית), בעיקר מהכיוון החינוכי, וההתארגנות שאתה מציע בבלוגך בהחלט נשמעת כמו מקום טוב להתחיל/להמשיך ממנו.

    ואשמח מאוד לקבל pdf של המאמר, אשלח לך מייל אחרי שאגמור לעשות כמה דברים פרודוקטיביים שעליהם אני בכל זאת מקבלת רבע גרוש (בחיי. לא יותר).

  • דודו פלמה  On 23/10/2010 at 7:51

    היי טלי,
    שוטטתי לי במרחבי הבלוג שלך ובגלל הסמיכות לרצח רבין הגעתי אל הפוסט הזה. ואני מבקש רשות לצרף את הסיפור הזה שכתבתי לפני שלוש שנים מאותן סיבות שגרמו לך לכתוב את הפוסט:

    אבא למה רצחת את רבין?

    (זה יקרה בדירה קטנה בהרצליה, היום בעוד שש שנים)

    "אבא למה רצחת את רבין?" שאל יצחק בקול קטן של ילד.
    יגאל עמיר התבונן בלריסה ושאל בדאגה "תגידי, שמת לב שבזמן האחרון הילד שואל הרבה שאלות על רבין?".
    לריסה התבוננה בו בשקט, חייכה אליו באהבה גדולה וענתה "תשמע ככה זה עם ילדים. הוא שומע הרבה בגן על הרצח, בעיקר אולי מהגננות וההורים… והילדים בגן המציאו משחק חדש ל'יום רבין'… יצחק ספר לאבא על המשחק החדש".

    יצחק, ילד רציני מכפי גילו ומהורהר, נשא את עיניו מהפאזל שהרכיב ואמר: "אנחנו משחקים ב'לרצוח את ראש הממשלה'. אבל אבא למה תמיד אני מקבל את התפקיד של ראש הממשלה. זה לא הוגן, נמאס לי להיות כל הזמן ראש הממשלה. אני רוצה להיות פעם אחת גם הרוצח. וחוץ מזה נמאס לי שאלחנן יורה בי כל הזמן. אני אוהב אותו. אני לא רוצה שהוא יירה בי". יצחק הרים את ידו והדגים איך אלחנן מהגן יורה בו כשהוא משמיע בקול "פוף, פוף, פוף…" ואז עצר הרהר רגע ושאל "אבא איך קראו ל'כיכר רבין' לפני שירית בו? נסענו לטיול וכשעברנו שם, רינה הגננת הצביעה לעבר הכיכר ואמרה במיקרופון ש'הנה המקום הזה שאחרי שרצחו בו את ראש הממשלה רבין שינו לו את השם' ".

    יגאל שטף את ידיו ביסודיות בכיור שבמטבח, התיישב אל השולחן ובירך בניע שפתיים חרישי על המזון, אחר בצע את הלחם, הסתכל ביצחק עמיר הקטן ואמר כמעט בלחש: "קראו למקום 'כיכר מלכי ישראל' ". "ולמה קראו לה ככה"? שאל יצחק הקטן בסקרנות של ילדים.
    לריסה שעמדה במטבח, ניגבה את ידיה בסינור ואמרה ליגאל כשחיוך מתגנב לקולה: "יגאלי, תיראה איזה ילד חכם" וליצחק הקטן אמרה "קראו לה ככה על שם המלכים שהיו פה פעם".
    "אימא מה זה מלך" שאל יצחק והוסיף בצחוק מתגלגל "בשבת כשנכנסנו לבית הכנסת שרו כולם 'הנה הוא בא מלך ישראל, הנה בא גואלם של ישראל'. למי הם התכוונו"?
    "הם התכוונו לאבא חמוד שלי. בגלל זה קוראים לו יגאל מלשון גאולה"… פתאום נשמע צלצול בפעמון הדלת. לריסה הלכה אל הדלת וכשפתחה אותה קראה בשמחה "אוי תיראו מי הגיעה בדיוק כשדיברנו על גאולה. יצחק בוא לפה מהר להגיד שלום לסבתא גאולה".

    יצחק הקטן רץ בשמחה (ממש כמו כל ילד קטן בעולם שרץ לסבתא שלו) לעבר אישה נמרצת בגיל העמידה, שנכנסה לדירה והיא אוחזת הרבה שקיות מרשרשות בשתי ידיה. היא הניחה בזהירות את השקיות על השולחן במטבח, הרימה את הילד וחיבקה אותו כשהיא טומנת את פניה בצווארו ונושמת אותו אל תוכה. "אוי יצחק שלי איזה ריח טוב יש לך" היא נשאה את ראשה בתנועה חדה והתמוגגה בהתרגשות "איזה ילד נהדר יש לכם לריסה. הורס אותי שיש לו את העיניים של אבא". "כן” אמרה לריסה וחייכה "שמת לב שיש לו גם את החיוך של אבא?". לריסה נזכרה לפתע במשהו ופנתה ליגאל שסיים באותו רגע להתפלל והצטרף אליהן בשקט מהחדר השני.

    "יגאל דיברת כבר עם החבר'ה מהאיחוד הלאומי? הם התקשרו קודם. מה הם רצו?".
    "הם מציעים לי ללכת לפוליטיקה. וגם איתמר דוחק בי להצטרף אליהם לרשימה".
    לריסה חייכה חיוך ענוג וקראה לעבר יצחק "בוא הנה ילד מתוק שלי". יצחק בא אליה בריצה וטמן את ראשו המתולתל בחיקה כשהוא מריח בהשתוקקות את ריחות המטבח העולים ממנה. "שמעת שאבא הולך לפוליטיקה". "אימא מה זה הולך לפוליטיקה?" שאל יצחק הקטן בקול דקיק. לריסה הביטה מבעד לחלון כצופה בניבכי הזמן ואמרה בערגה גדולה " 'הולך לפוליטיקה' זה אומר שאולי אבא יהיה יום אחד ראש ממשלה".

    יצחק התבונן אל יגאל אביו במבט מבוגר, כאילו נגמר בו לפתע הילד, ושאל פתאום בקול צלול וחד כיריית אקדח "אימא, כשאני אהיה גדול ואבא יהיה ראש ממשלה, גם אני אוכל לירות באבא, ממש כמו שאבא ירה ברבין?"
    בשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע את נשימותיה המבוהלות של לריסה. גאולה חנקה צעקה בכף ידה ואמרה בקול חנוק: "יצחק מה קרה לך, תגיד לי, ילד מתוק שלי, אתה השתגעת, מאיפה לעזאזל בא לך הרעיון הזה לירות באבא?".

    יגאל עמיר עמד בצד, לא אמר דבר והביט מהורהר אל העוברים ושבים שברחוב.

    22.10.07

  • טלי  On 25/10/2010 at 10:32

    דודו – אוי, אוף, עכשיו קצת קשה לי לנשום…

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: