איך כמעט ביטלתי (שוב…) את פסטיבל עכו

מגיל 12 אני באה לפסטיבל עכו כל שנה.
לפעמים אני מגיעה לשעות ארוכות ועוברת מהצגה להצגה (להצגה להצגה…), ולפעמים רק לגיחה חטופה של הצגה אחת, מופע רחוב על הדרך, חומוס מהיר והביתה.
הייתי בעכו עם חברים, עם משפחה, עם חברי משפחה, אפילו עם משפחות של חברים. בכל ואריאציה אפשרית, פסטיבל עכו בשבילי הוא חלק בלתי נפרד מחול המועד סוכות.

בעצם, כמעט כל שנה.
בשנת 2000 נסעתי עם חברה לחו"ל. פריז.
כשתכננו את הטיול קלטתי בשלב מסוים שזה אומר לוותר על פסטיבל עכו.
הצטערתי, אבל השלמתי עם ההפסד.
אבל זה היה, כאמור, בשנת 2000 והארץ סערה וגעשה. אלימות, זעם גואה, כבישים חסומים, הרג 13 אזרחים ישראלים בידי המשטרה, ופסטיבל עכו בוטל.

לפני שבועיים בערך, הזמינו אותי להשתתף בסדנא בת"א. הנושא מעניין וחשוב, הארגון רציני, האנשים עושים רושם מבטיח, ההוצאות ממומנות והכל מצויין.
אבל הסדנא מתקיימת בחוה"מ סוכות ונמשכת לכל אורכו. ברגע שנתתי תשובה חיובית וסגרתי את הטלפון, השלמתי בצער עם המשמעות – השנה לא יהיה לי פסטיבל עכו.
תכננתי ללכת להצגות טרום פסטיבל והייתי שלמה עם הויתור, ואז, במוצאי יום כיפור, הגיעו החדשות ההזויות על בלגאן בעכו. אלימות, גזענות, ונדליזם, שנאה, פחד, כעס, ושוב רוצים לבטל את הפסטיבל.

בסדר, בסדר, הבנתי את הרמז. בשנים הבאות לא אקבע דברים אחרים לחוה"מ סוכות. לא ידעתי שיש לי כ ז א ת השפעה על הנעשה במזרח התיכון…

לאורך השנים ראיתי בעכו הרבה תיאטרון אחר. עכו, מבחינתי, זה תמיד קצת הימור. בוחרים הצגה לפי הנושא, או הטקסט הקצר בתוכניית הפסטיבל, או לפי היוצרים, או לפי מה שרוצים האנשים שאיתם אני הולכת, או מה שנשארו אליו כרטיסים. יושבים על כיסאות לא ממש נוחים באולמות עתיקים עם או בלי אוויר (אני יודעת שבשנים האחרונות הושקע הון במיזוג, אבל אני זוכרת היטב מה היה קודם…), ומהמרים. לפעמים נתקלים במופעים הזויים, מוזרים ולא ממש ברורים ולפעמים בפרץ של כישרון ומקוריות שמוליד פנינים אמיתיות וקסם אמיתי.
מתוך עשרות ההצגות שראיתי בעכו לאורך השנים, לא מעט השאירו אצלי רסיסי זיכרון וחווייה עמוקה.

אני זוכרת את המבוך התיאטרוני שהוצב על החומות בעיבוד ייחודי של עליסה בארץ הפלאות, את "ראשו של ג'אבר" בחמאם, את השחקנים שקראו עדויות של חיילים כשהייתי צעירה מכדי להבין מה אני שומעת אבל לא צעירה מכדי להתרשם מהעוצמה ומהאומץ. אני זוכרת את "משחק הטניס האחרון" – מופע נונסנס מטורף ומצחיק שטל פרידמן ומשה פרסטר העלו אחרי "עלילות משה בעיר הגדולה", את העיניים המהפנטות של מוחמד בכרי שהקים לתחייה עולם שלם ב"עונת הנדידה אל הצפון", את השפה התיאטרונית הנועזת של "היידי בת זונה", אני זוכרת את ההצגה "שלי" על נערה ששמה שלי והמשבר החריף שהיא עוברת, אני זוכרת איך כמעט בכיתי כשמיכאל כורש שיחק ברגישות ילד מפגר ב"כשהחביתה נוגעת בסלט".
מהשנים האחרונות אני זוכרת את תיאטרון הבובות הנפלא של אלית ובר ב"אשת" על סיפור יהודה ותמר, את "דיוניסוס בסנטר" המרגש ומעורר המחשבה של רות קנר, את ההצגה שבדרך אליה הוצבו על מדרגות האבן עשרות חיות צעצוע מפלסטיק, את האורח מחו"ל שהציג את כל "המלט" עם בובות פלסטיק קטנטנות, את "פרוייקט ג'בליה" האמיץ ורב העוצמה שהלכתי לראות לבד, את ההצגה הנהדרת משנה שעברה שהקימה לתחייה הזיות של ישראלית חולה בבית חולים נידח בדרום אמריקה, ועוד ועוד ועוד ועוד.

בפסטיבל עכו ראיתי, לראשונה, "מפורסמים" מסתובבים ממש לידי, שותים קפה, מנגבים חומוס ועומדים איתי בתור הצפוף לשירותים. איציק וינגרטן יצא מהטלביזיה של "ארץ מולדת" וישב על הדשא מולי, יעל דן הובילה תינוק בלונדיני בעגלה, קובי מידן (עדיין עם הקוקו) יצא מ"רואים 6-6" ולבש חולצת בטיק בערב אימפרוביזציות. בעכו שחקנית שריגשה אותי על הבמה לפני חמש דקות הורידה את האיפור בשירותים אחרי ההצגה, בעכו השחקנים היו קהל בהצגות של אחרים וההבדלים בין קהל לשחקנים התמסמסו.

כשהייתי בת 13 או 14 עמדתי עם אמא שלי ליד השילוט בפסטיבל, ויוסי שרם, מכר שלנו שהיה אז צלם עתונות ראה אותנו במקרה וצילם את התמונה הזאת.

         

 

קשה להאמין, אבל כשהייתי ילדה שנאתי חומוס. למדתי לאהוב אותו, בהדרגה, בין פסטיבל אחד לשני. בעכו גם למדתי לשתות מיץ רימונים, וסחלב חם, ומיץ תפוזים חמוץ ונפלא מהתפוזים הירוקים הראשונים של הסתיו.

כשהתחלתי ללכת לפסטיבל עכו הייתי ילדה של חוגי תיאטרון והייתי גאה כשנכנסתי לחדר העיתונות עם חברת משפחה אהובה. בשנים שעברו מאז החלטתי להישאר בצד של הקהל, אבל רבים מחבריי עוסקים בתיאטרון וקשה לתאר את הסיפוק שאני מרגישה כשאני רואה את שמותיהם בתוכניית הפסטיבל ופוגשת אותם עם תג פסטיבל על הבגד ורבים מהם יעידו עד כמה אני מנדנדת להם ומפצירה בהם שיעשו משהו לפסטיבל עכו, כי אני יודעת שזה בית טוב.

אני נהנית לראות את ילדי עכו הקטנים מציצים בסקרנות בהצגות רחוב וחושבת, בכל זאת, שלפני שנחשפים לאלטרנטיבה כדאי, בגיל חמש, לראות גם הצגות יותר קונבנציונאליות. אני מתכווצת קצת כשאני רואה ילדים בני עשר מוכרים תורמוסים ותפוחים מסוכרים, כי אני הרי מתנגדת לגמרי לעבודת ילדים, ובכל זאת אני יודעת שלפעמים זאת הדרך של משפחתם להתפרנס.                                   
אני יודעת שעכו זה לא רק חומוס ושדו-קיום הרמוני אמיתי נמצא בדרך כלל רק בנאומים של פוליטיקאים.

בשנים האחרונות, לצד ההנאה העצומה שלי מהפסטיבל, אני מרגישה קצת לא נעים, כמו קולוניאליסטית – שמאלנית – לבנה – נאורה שבאה לרגע ליהנות מ"קסם המזרח", מכניסה כמה גרושים לכיסיהם של "המקומיים" ונעלמת עד לפסטיבל הבא.
אני נהנית מהתקציבים שעירית עכו מרעיפה על הפסטיבל ומרגישה לא נעים, כי אולי אני נהנית גם על חשבון תקציבי החינוך, הרווחה והתרבות של ילדי עכו היהודים והערבים שחיים בעיר ענייה.

במשך השנים פסטיבל עכו עשה מאמצים עצומים להתחבר אל העיר ואל תושביה והוא כבר מזמן לא רק פסטיבל של תל-אביבים שמצפינים לשלושה ימים של חומוס וקולטורה.

הבלגן הנוכחי מוכיח שזה לא מספיק.

עכו היא עיר ענייה והעוני, בכל מקום, מוליד שנאה וגזענות(והיטיב לתאר את המצב בעכו יגאל סרנה, כאן ב"רשימות"). היהודים מרגישים שהערבים מתפרנסים על חשבונם, הערבים מרגישים שהיהודים, שוב, מנסים לגרש אותם מהבית, כולם פוחדים על הכיס, על הבית, על המשפחה – הדברים הכי בסיסיים שיש.
כולם מוציאים ממתחת לשטיח סטריאוטיפים גזעניים, שנאה ופחד ובורחים לפתרון הכי פשוט והכי הרסני – אלימות שבכוחה להוליד רק עוד ועוד אלימות.
פסטיבל עכו לא יכול לפתור את כל זה, אבל הוא יכול לשמש כסולם שיעזור לכולם לרדת מהעץ.

פסטיבל עכו הוא אי של תרבות, של ניסיונות, של דיאלוג, של יצירה, וכל אלה אמנם הרבה יותר שקטים מהאלימות ומהגזענות, אבל גם הרבה יותר חזקים.

 

לפני כמה ימים, מנהלי הפסטיבל בעבר ובהווה, אמנים ואנשי רוח ניסו לבטל את ביטול הפסטיבל והפיצו עצומה בעניין (גם אני חתמתי והפצתי במייל…).

ממייל שקבלתי אני מבינה שהמצב עכשיו הוא כזה –

ביום שלישי 14.10, בשעה 12:00 בטיילת של עכו, יתקיים מפגש סולידריות נגד הגזענות ולמען חיים משותפים בעכו. במפגש ייטלו חלק קבוצות ערביות ויהודיות, ארגוני זכויות אדם, ואנשי ציבור. אתם מוזמנים להגיע, להשמיע את קולכם ולהצביע ברגליכם.
 
בימים רביעי עד שבת, 15-18.10, במרכז לתיאטרון עכו (בגני הפסטיבל), יתקיימו סדרת מפגשים בנושא "תיאטרון בתקופת מגיפה".בתוכנית, קטעים מההצגות שהיו אמורות לעלות במלואן, במה פתוחה,דיונים,ניגונים,דיאלוגים, מונולוגים ומפגשים מעניינים מהבוקר ועד הלילה.
 
ביום חמישי, 16.10, יתקיים במלואו כמתוכנן יום העיון "עבר-הווה-עתיד" לזכרה של שוש אביגל, עם מנהלי הפסטיבל ב-29 השנים האחרונות ועם יוצרים הרואים עצמם נוטלים חלק בעיצוב פני הפסטיבל בעתיד.
 
מפגשים סימליים אלו נועדו לתמוך בעיר עכו ולשמש תחבושת אמנותית על פצעים גדולים.
נוכחותכם (הערבית והיהודית) חשובה מאין כמותה, דווקא בשל האירועים האחרונים. דווקא למען חשיבות האמנות ותפקידה בחברה הישראלית, ובתרבות המקיפה אותנו מדי יום ביומו.
 
כמו-כן, אירועי מחאה נוספים בסימן "לא לאלימות, כן לתרבות" צפויים להתקיים בצוותא, ת"א ב16.10. עקבו אחר הפרסומים.
ולסיום, ההצגה "מסיק" תעלה לבכורה במוצ"ש הקרוב (18.10) בתיאטרון העברי-ערבי ביפו (הסראייא).
 

חג שמח והרבה שקט, בעכו ובכלל…

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בנימין  On 14/10/2008 at 19:16

    שבמהומות אוק' 2000 נהרגו 12 אזרחים ישראלים ופלשתינאי אחד, שלא היה אזרח ישראל.
    ואולי כדאי להזכיר בשולי הדברים שבאותן המהומות נהרג גם אזרח ישראלי יהודי אחד, נוסע בכביש ואדי-ערה שהוטלה אבן על מכוניתו.
    מצטער על הסטייה מנושא הפוסט.

  • טלי  On 14/10/2008 at 19:24

    אני לא יודעת מה הנסיבות המדויקות, מה שמהותי בהרג הזה הוא ששוטרים של מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, ירו אש חיה באזרחים ישראלים. אם אחד מהם לא היה אזרח ישראלי (מה שלא ממש יכלו לדעת), זה פחות מהותי בעיניי.

    האזכור של האזרח היהודי אכן במקומו, תודה.

  • גיל  On 14/10/2008 at 20:23

    מאות בקבוקי התבערה שנזרקו על נהגים יהודיים בכבישי הגליל על ידי מחבלים עם תעודת זהות כחולה ?

  • טלי  On 14/10/2008 at 20:35

    גם זה שהיה מדובר באזרח פלסטיני לא מתיר את דמו. ביצע עבירה? אפשר לעצור, לחקור,להעמיד לדין. לא להרוג בדם קר.

    גיל, אני לא נכנסת לכינויים המכוערים שהשתמשת בהם. הזכרתי בהחלט שהיתה אלימות, היתה שנאה, היתה גזענות. לא כתבתי מאיזה צד, כי הן לא היו מצד אחד. כל דבר אחר הוא פרשנות שלך בלבד.

    ואנא מכולם, זה לא פוסט על אוקטובר 2000.

    זה פוסט על פסטיבל עכו, בראש ובראשונה, וגם על המצב הנוכחי בעכו. בבקשה לא להסיט את הדיון.

  • אליענה  On 14/10/2008 at 22:03

    טלי יקרה,פוסט נהדר ותמונה כל כך מתוקה ומלאת תמימות. היא החזירה אותי שנים אחורה, לא רק השחור לבן שלה, גם הבגדים, גם המבטים שלכן. מחמם לב.
    ולגבי האנשים המגעילים שממלאים את העולם ואת האינטרנט ומרגישים צורך להאדיר את קיומם הקטן והעלוב על ידי כתיבת תגובות מבחילות ומיותרות- אני מקווה שאת ממש לא מתייחסת אליהם.

  • ריקי כהן  On 14/10/2008 at 22:28

    אותם אנשים שכותבים תגובות כאלו הם האנשים שגזענותם תורמת למהומות שם.
    פוסט יפה מאוד.

  • חני  On 14/10/2008 at 23:26

    שהתמונה שלך ושל אמך מקסימה, וכתבת יפה. גם הזכרת לי, טלי, את הפסטיבל שהשתתפתי בו פעם. אולי אספר עליו בהמשך.תודה 🙂

  • יודית שחר  On 14/10/2008 at 23:59

    מסכימה עם הרעיון המרכזי, סרנה קרא לזה מלחמת עניים בעניים חבל שלא אוכל לבוא. והתמונה מיוחדת, את ואימך דומות.

  • בנימין  On 15/10/2008 at 21:50

    טלי – מעולם לא רמזתי שדמו מותר. אנא אל תשימי לי מילים בפה.
    לעצור, לחקור וכיו"ב – רעיונות נהדרים. את יודעת, באותו הקשר, אבא שלי גר בנצרת עלית ונוסע כל יום לעבודתו דרך כפר משהד או כפר כנא. בזמן המהומות הרכב שלו נרגם באבנים פעמים רבות, והוא [ועמיתיו לעבודה] נחפשו לסכנת חיים מוחשית ומכוונת. אף אחד לא נחקר ולא ייחקר בנוגע למעשים אלו. אף אדם לא נעצר אפילו ליממה בחשד לזריקת בקבוקי התבערה בואדי ערה.
    מוסר השכל: עם כל הצער שבדבר, צריך לזכור שיש מצבים של אי-סדר והתפרעויות שבהם דרושה פעולה אלימה מיידית מצד השוטרים, ולא זימון לחקירה בעוד שבוע. האם 13 מקרי המוות האלה היו מוצדקים? זו שאלה אחרת.
    אני מצטער שאני "חוטף" לך ככה את הפוסט על עכו, אבל את לא יכולה לצפות לזרוק באוויר כמה מילים מוטות על מהומות אוק' ולקוות שיתעלמו מהן, מה גם שהקשר לעכו ברור.

    לאליענה וריקי – דיברתן בלשון רבים, אבל אני כולי תקווה שאתן לא מדברות עליי.

  • מיכל  On 15/10/2008 at 22:10

    פוסט יפה,והתמונה באמת מקסימה.
    מצטרפת לאיחולי השקט.

  • צביקה.ס  On 16/10/2008 at 0:18

    פסטיבל עכו,חיוני וחשוב לתרבות הישראלית,אין ספק שהצטברות של יצירה שונה ומקורית,מצליחה לחלחל לתרבות המיינסטרים,או לפחות ליצור תזכורת לעשייה תאטרונית חדשנית שלא נרדמת בשמירה,
    כפי שראינו במופעים של רות קנר, "דיוניסוס "בסנטר" וגם "גילוי אליהו","היידי בת זונה" של איילת רון,ו"מיתה ורודה"של אלי דור כהן, ואיך אפשר לשכוח את מופע הצבים של אלדד זיו,את חוני המעגל,את ארבייט מאכט פריי של דודי מעיין,ומשאלה מכוכב של סמדר יערון,
    פסטיבל עכו יצר חותם,ושריטה בתרבות הישראלית,
    אך כוחו גם בדיאלוג תרבותי חברתי,
    ואני תקווה שהמשבר לא יפרק את היסודות האלה

  • טלי  On 18/10/2008 at 20:45

    אליענה, ריקי, חני, יודית ומיכל- תודה גדולה, חיממתן את ליבי.

    לא הייתי פה כמה ימים (ותיכף אסע להמשך הסדנא) ואני שמחה לראות שבזמן שנעדרתי שמרתן על כבודי ועל תרבות הדיון. מה שהיה צריך להימחק אכן נמחק, הכל בסדר ותודה רבה! (-:

    בנימין- אני שמחה לגלות שדמו לא מותר בעיניך ומתנצלת אם פירשתי אותך לא נכון.
    במשפט שכתבתי על אוקטובר 2000 הזכרתי את האלימות הרבה שהיתה שם. הרג האזרחים ע"י המשטרה היה, בעיניי, האלמנט החמור ביותר במה שקרה אז, אבל למעו הסר ספק – אני מתנגדת בכל ליבי לכל גילוי של אלימות, גזענות ונדליזם וכדומה ולא מצדיקה התנהגויות כאלה בשום מקרה, משום צד ובשום נסיבות. זה כל כך מובן מאליו בעיניי שייתכן שלפעמים אני שוכחת לציין זאת.

    צביקה ס.- תודה על שהחזרת את הבמה לפסטיבל המיוחד והחשוב הזה. אישית, גם חוני המעגל וגם ארבייט מאכט פריי הרתיעו וקצת הפחידו אותי ולכן, במודע, לא הלכתי אליהם מעולם, אבל אין ספק שיש להם מקום וקהל וטוב שהפסטיבל מאפשר גם דברים שאינם לטעמי האישי.
    והגדרת את הפסטיבל יפה- תודה רבה!

  • עדי בן זקן  On 19/10/2008 at 16:40

    הרשומה הנוכחית נוגעת במרכז העצבים, הכאב ועצב שאני חשה כאזרחית המדינה הזו.
    בשלוש שנים האחרונות לא הצלחתי להגיע לפסטיבל עכו, האהוב עליי כל כך. אך השנה- כבר ממש תיכננתי את הנסיעה. בדקתי תאריכים, והתרגשתי משובי לביקור בפסטיבל ובעיר שהקזימה אותי כנערה, תלמידת תאטרון, שהתאהבה בכל מה היה שם "אחר". בפעם הראשונה שנסעתי לפסטיבל הייתי בת 15, ואמא באה עימי, התארחנו בפנסיון קטן וצנוע בעכו העתיקה, בקירבה גדולה לפסטיבל- בעל המקום היה ערבי ישראלי מבוגר, אוהב אדם, ובעל הליכות ונימוסים שקשה מאד למצוא בימניו… ערב אחד כששבנו אימי ואני מהצגה מסויימת, הזמין אותנו אותו אדם מקסים לקפה בלובי הצנוע עד מאד שבפנסיון [2 ספות ישנות] היה זה ערב מיוחד במינו, האיש היקר פרס לפנינו בסיפורים קסומים את עברה ההיסטורי של העיר המשולבת בחייו ובחיי משפחתו.
    הפנסיון ההוא, אומנם לא היה מרהיב ביופיו- אך בעיניי היה זה אחד המקומות הקסומים והמקסימים ביותר בהם התארחתי מעודי.

    קשה לי לתאר את העצב, והתחושה המרה שקיננה בליבי כששמעתי על המתרחש בעכו. מציאות השינאה והגיזענות, מחריבות את היופי שבאדם.
    עצוב היה לי לראות שבעכו נתנו להלכי הרוח הללו לנצח את האומנות, האהבה, ההיסטוריה של מקום שאין לנו בעלות אמיתית עליו, הוא רק הושאל לנו לתקופת חיים, ואנו איננו חכמים דיינו כדי לנצלו כראוי.

    מחזקת את ידך טלי. ותודה שכתבת וחלקת עימנו.

  • טלי  On 22/10/2008 at 19:10

    החוויה שהיתה לכן בעכו לפני שנים מוכיחה עד כמה הדבר החזק ביותר והאפקטיבי ביותר הוא תמיד מפגש ישיר ובלתי אמצעי בין בני אדם…

    אני שמחה שכתבת את דעתך וחוויותיך ומקוה, בשבילך ובשבילי ובשביל כולנו, שראש עיריית עכו יקיים את הבטחתו ויקיים את הפסטיבל עוד השנה במועד אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: