פוסט אורח(ת) על מחמוד דרוויש – המשורר הלאומי הפלסטיני, נסיך השירה הערבית המודרנית

אתמול בלילה הלך לעולמו מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני.

כיוון שאני מודעת למעמדו המיוחד בתרבות הפלסטינית ולמשמעותו האישית-מקצועית עבור אמי, ד"ר חני עמית-כוכבי, שהכירה אותו אישית ותרגמה רבות מיצירותיו, הצעתי לה להתארח כאן ולכתוב עליו.

מכאן ואילך- המילים כולן שלה.

"אמש נודע לי על מותו של מחמוד דרוויש, משורר רב תהילה ועטור פרסים בעולם הערבי, אביר לגיון הכבוד של ממשלת צרפת, ועבורי – דמות שהטביעה את חותמה על חיי כאדם בישראל ועל פעילותי כמתרגמת וכמרצה לערבית ולתרגום.

דרוויש נולד ב-1942 בכפר אלבירווה שבגליל. במהלך המלחמה בשנת 1948, מחמוד בן השש, נמלט עם משפחתו ללבנון, ולאחר זמן מה הם חזרו ועברו לכפר הסמוך ג'דיידה, לאחר שכפרם אלבירווה נהרס כליל ב-1949.
הילד מחמוד הנישא על גבו של אביו, הן בדרך לגלות והן בדרך חזרה ממנה אל המולדת שהשתנתה, לא עזב אף פעם את מחמוד המשורר. כאבו של הילד הזה, ששולב בכאבו של העם הפלסטיני כולו, היה לחוויית התשתית של מחמוד דרוויש העיתונאי, הפעיל הפוליטי, המשורר, הסופר, העורך.

אני זכיתי להכיר את מחמוד באמצע שנות השישים בחיפה, כשכנערה חיפאית תמימה בת 16 ביקשתי לצאת מן החממה המגוננת של בית הספר הריאלי, שבו למדתי את הדקדוק הערבי ושפע טקסטים ערביים, אך לא יכולתי לדבר ערבית ולא ראיתי ערבי במו עיניי. חיפשתי לי בן שיח מעניין שאיתו אוכל לדבר ערבית, ובת כיתה שלי הציגה בפניי איש צעיר, מנומס ועדין, שעיניו הירוקות נבונות ועצובות, ממש סטריאוטיפ של משורר, והכירה לי גם את אהובתו היהודיה, שהתגוררה לא הרחק מביתי.

שנינו הלכנו יחד ברחובות חיפה ושוחחנו – הוא בערבית טבעית ואני בערבית ספרותית גבוהה – על השירה והספרות, וחשתי שאני פוגשת אדם מרתק, רגיש, מיוחד.
מחמוד ואני ירדנו ברגל ברחוב בלפור ושוחחנו, ולפתע הוא עצר, בלם בפתאומיות כמו מכונית במדרון חלקלק, התנצל ואמר שהוא חייב לגשת למשטרה ושאל אם אוכל להמתין כמה דקות עד שישוב.
בתמימות של ילדה חיפאית מבית טוב שאלתי אם הוא הולך למשטרה מפני שאבד לו הארנק, והוא השיב לי, באותו נימוס ובאותם טון שקט וקול נעים שבהם דיבר קודם, שהוא בן הגליל ועובד בחיפה כעיתונאי ועורך בעיתונות הקומוניסטית. כערבי הוא נתון תחת הממשל הצבאי (שחל על הערבים אזרחי ישראל מקום המדינה ועד שנת 1966) וחייב להתייצב פעמים ביום בתחנת המשטרה ולדווח לשלטונות על כל תנועותיו.
כך נשרה מעל עיניי שכבה ראשונה של בורוּת.

מחמוד הזמין אותי לשמוע אותו קורא משיריו בערבית בפני קהל.
במגמה המזרחנית בבית הספר הריאלי למדנו קוראן, ספרות קלאסית ופרוזה ערבית מודרנית, אבל דבר לא הכין אותי למוסיקאליות הדרמאטית שבה קרא את שיריו, שמהם לא הבנתי הרבה באותו זמן.
במשך שנים רבות לאחר מכן נשאתי בליבי את החוויה של הזהות המוחלטת שבין השיר והמשורר, המילה והקול, ואולי גם בכך הושפעתי בהמשך פעילותי המקצועית, כשבחרתי לתרגם שירה ערבית מודרנית לעברית, ובין היתר – גם משיריו המורכבים של דרוויש.

בשנת 1971 החליט דרוויש לעזוב את ישראל כדי להיות סוף סוף חופשי ולבוא במגע ישיר עם העולם הערבי, שפתו ותרבותו, בידיעה הברורה שמדינת ישראל לא תאפשר לו לשוב ולחיות בה אחרי צעד כזה. בתחילה נסע לברית המועצות, שבה זכה אז במלגת לימודים, ומייד אחר כך עבר למצרים, שבה זכה, לדבריו, בקבלת פנים של אהבה חונקת הדומה לכלוב של זהב, ומשם לביירות ולתוניס.

דרוויש הצטרף למוסדות התרבות של אש”ף שבהם פעל ככותב ועורך. החוק הישראלי באותה תקופה אסר על אזרחי ישראל לקיים כל קשר שהוא עם אנשי אש"ף.
אני נותרתי אותה ילדה חיפאית טובה ולכן צייתתי לחוק, אבל אותו חוק לא אסר עליי לתרגם את דבריו, ובשנת 1991 ראה אור בתרגומי בהוצאת ”מפרש” הספר ”בין שני חצאי התפוז”, התכתבות אישית-פיוטית-פוליטית בין דרוויש לבין חברו המשורר סמיח אלקאסם, שבניגוד לו, הגולה התמידי, בחר להישאר בישראל.
קריאת הספר הזה ותרגומו הסירה מעל עיניי שכבה נוספת של בורוּת, והפעם – לגבי רגשותיהם של הפלסטינים בישראל ובגלות, כאבם וגעגועיהם. הבנתי את כאבם ואת פצעם, ונוכחתי שגילוי אמפתיה לסבלו של האחר אינו מפחית במאומה מן הכאב של הצד שלי.

הספר הזה גם שב והמחיש לי את אצילות הנפש ואת הטוהר הנדיר של דרוויש. הוא אמנם היה משורר שהתגייס בשלמות לשירות עמו ושאף לעצמאותו המדינית, אך מעולם לא קרא, בכתב או בעל פה, למעשי אלימות או להשמדת ישראל. הוא היה למשורר הלאומי הפלסטיני משום שידע לחבר יחד את כאבו האישי ואת כאבו של עמו, את הגעגועים למולדת שחש הוא, הגולה מרצון, ואת הגעגועים שחשים הפליטים הפלסטינים, שנאלצו לצאת לגלות.
הוא הקפיד לשמור על קשר עם רבים מחבריו היהודים והערבים החיים בישראל והתגעגע כל חייו למקומות היקרים לליבו, אלבירווה, ערש ילדותו וחיפה, שבה חי ופעל כאיש צעיר.
לאורך כל השנים המשכתי לעקוב בסקרנות אחרי התפתחותו הבלתי פוסקת של דרוויש כמשורר – כל ספר חדש שלו היה צעד חדש ונועז בתחום השירה, בתכנים ובטכניקות גם יחד. לצד זה תמיד שבתי ומצאתי אצלו את המוסיקה הנפלאה, את התבונה העמוקה, את האירוניה הדקה, את הידע חובק העולם בספרות, בשירה ובמיתולוגיה שהפך את העולם כולו לספריה גדולה שממנה שאב את דימוייו בנוסף לפרפרים, הציפורים, העצים, הסוס, הבאר, הקפה והלחם של ילדותו.

לפני שנה הופיע דרוויש בחיפה בערב קריאה משיריו. היה קשה, ממש בלתי אפשרי, להשיג כרטיס להופעה, אבל אני הצלחתי להיכנס, כי האפשרות שלא אהיה נוכחת שם הייתה בלתי נסבלת עבורי.
ערב קודם לכן נקלעתי במקרה למרכז הכרמל בדרכי הביתה ועמדתי לעלות על מונית, אבל רגליי ניטעו במקומן וסירבו ללכת. עשיתי כרצונן מבלי לדעת למה, ולפתע צץ לנגד עיניי מחמוד דרוויש, הולך בנחת עם מארגנת האירוע, המשוררת סיהאם דאוד, כאילו הוא רגיל לטייל בחיפה כל ערב ולשוחח, כמו פעם, לפני צאתו לגלוּת. ניגשתי אליו והחלפתי איתו כמה משפטים בערבית ובעברית.
היום, בדיעבד, אני שמחה על שהספקתי לראותו שוב פנים אל פנים.

במהלך ערב הקריאה שבתי והוקסמתי מקולו, מן הג‘סטות הגדולות של ידיו היפות, משליטתו המוחלטת בקהל, ונוכחתי לדעת שזיכרון הנעורים שלי, שחוזק במהלך השנים על ידי צפייה בסרטים ובראיונות טלוויזיה אין ספור שנערכו איתו, היה אמת, ושדרוויש האדם הוא מקשה אחת עם שירתו וקולו הוא הקול הנכון ביותר לבטא אותה.
כל תלמידיי והסטודנטים שלי, ערבים כיהודים, בבית הספר התיכון, במכללה ובאוניברסיטה, בשיעורי ספרות ושירה ערבית ובשיעורי תרגום, זכו ללמוד עליו ומפרי עטו, ואחדים מהם אף בחרו לכתוב על יצירתו במסגרת חובות לימודיהם.

אני עצובה על לכתו ועל כך שלא יהיו עוד ספרים חדשים פרי עטו להתפעל ולהתחדש בהם, ויחד עם זאת שמחה על כך שהספיק לכתוב עוד שירים לאחר שעבר ניתוח לב פתוח לפני כעשור. כדבריו, ניהל אז דיאלוג עם מלאך המוות, כג'נטלמן אחד עם רעהו, הביע את נכונותו למות לכשייקרא וביקש הפוגה נוספת כדי לכתוב עוד קצת. מלאך המוות נענה לבקשתו ואיפשר לו לכתוב עוד קצת ולחיות עוד קצת. באזור המדמם שלנו, זה הישג בלתי מבוטל.

בתוך הצער העמוק שאני חשה על לכתו אני גאה בהשפעה שהשפיע על חיי ועל יצירתי כמתרגמת.
אני מצרפת שיר שלו בתרגומי כדי להמחיש מקצת ממה שאמרתי כאן, וגם רשימת מקורות קצרה, הכוללת ראיון איתו ופרטים על חלק מספריו שתורגמו לעברית.
ועכשיו אתן לשיר לדבר.

אעבור את הדרך הזאת
מחמוד דרוויש

אעבור את הדרך הזאת הנמשכת, נמשכת, עד כְלותָה
עד קץ הלב אעבור את הדרך הזאת הנמשכת, נמשכת
דבר לא אבד לי מלבד האבק, ומה שגרע ממני המוות, שורת הדקלים
מורָה על מה שאינו עוד. אחצה את שורת הדקלים, כלום הפצע זקוק למשורר
שיצייר לו רימון האומר היעדר? למעלה מגג צניפתו של הסוס אבנה לכם
שלושים אשנבים לַדימוי. צאו ממסע שכבר תם, היכנסו לַמסע האחר.
הארץ צרה עבורנו, או איננה צרה. נעבור את הדרך הזאת הנמשכת
עד קצה הקשת. נמתחים צעדינו חִצים. הֱהָיינו כאן משכבר הימים
ותיכף נגיע אל חץ הראשית? הרוח הסיעה אותנו, הסיעה סביב, ומה מילתה?
זו מילתי: אעבור את הדרך הזאת הנמשכת, עד כְלותי, עד כלותָה.

תרגום – חני עמית-כוכבי, 2007 @

רשימת קריאה נבחרת
עליו ועל יצירתו :
דרויש, מחמוד – ’הגלות כל-כך חזקה בתוכי, אולי אביא אותה ארצה,‘ [ראיון עם הלית ישורון], חדרים 12, 1996, 198-172.
עמית-כוכבי, חנה – ’קווים ומגמות בתרגומים לעברית מן הספרות הערבית הישראלית‘, בתוך: אלעד, עמי (עורך), ספרותם של הערבים בישראל, 1993, 61-46.

מתרגומי יצירותיו לעברית
פרוזה:
זכר לשכחה (תרגום – סלמאן מצאלחה), הוצאת שוקן, 1989.
בין שני חצאי התפוז [מחבר שותף – סמיח אלקאסם] – (תרגום – חנה עמית-כוכבי), הוצאת מפרש, 1991.
שירה
’לאמי,‘ (תרגום -לאה גלזמן), מעריב ספרות וספרים, 24.3.2000.
ערש הנוכריה (תרגום – מוחמד חמזה גנאים), הוצאת בבל, 2000.
למה עזבת את הסוס לבדו? (תרגום – מוחמד חמזה גנאים), הוצאת אנדלוס, 2000.
מצב מצור (תרגום – מוחמד חמזה גנאים), הוצאת אנדלוס, 2003..
ציור קיר (תרגום – מוחמד חמזה גנאים,) הוצאת אנדלוס, 2006.
סרט
אדמה, כמו שפה (סימון ביטון ומישל סנבר), (תרגום לעברית – ששון סומך), 1997, France 3. "

 

פרידה ממחמוד דרוויש ב ynet

האתר של מחמוד דרוויש (בערבית ואנגלית)

ראיון מרתק של דליה קרפל מ"הארץ" עם דרוויש, לקראת ביקורו בחיפה לפני שנה

יצחק לאור על מחמוד דרוויש

סמי שלום שטרית על הפואמה של דרוויש "ציור קיר"

אלמוג בהר, השכן מ"רשימות", בשיר נהדר שמתכתב עם דרוויש ומזקק את הטרגדיה של כולנו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חני  On 10/08/2008 at 18:06

    הוא יום עצוב לכל אוהב שירה ואדם, כי יפה כתבה אמך, טלי, שבעצם אין הפרדה בין המשורר לשירתו.
    והשיר יפהפה. אהבתי מאוד גם את הכתיבה על דרוויש – היא הזכירה לי זמנים אחרים (וגם את סיהאם), ועוד אשוב ואקרא. תודה.

  • צבי בן-דור  On 10/08/2008 at 20:13

    רשימה יפה על אדם יפה. תודה. אגב, לפני כחודשיים קניתי בפחד מסוים את התרגום החדש של אלף לילה וליה. אני אומר בפחד כי פחדתי שזה יהרוס לי את הטעם התרגומים הישנים של ילדותי. אני לא מצטער לרגע! יופי של תרגום. נכס של ממש.
    תודה.

  • מאשה  On 10/08/2008 at 20:53

    אמך אשה נהדרת. עדינותו של ההספד וענוותה של המספידה מוסיפים עוד כבוד למשורר ולאדם

  • טלי  On 11/08/2008 at 11:06

    תודה רבה על מילותיכם החמות, הן נמסרו ליעדן.

  • אסתי  On 11/08/2008 at 11:26

    ומפתיע ונפלא לקרוא את סיפור ההיכרות של אמך עם מחמוד דרוויש, משורר ענק שכל כך הרבה פעמים כמעט (אבל רק כמעט) פגשתי אותו.
    בזמנו ביקשתי מחברים מהרשות ומהפת"ח לסדר לי פגישה איתו או לפחות להגיע לשמוע אותו בהרצאה שהוא נותן… וזה תמיד היה כמעט מסודר ובסופו של דבר לא יצא לאכזבתי הענקית.

    ואני חושבת שהוא המשורר הלאומי הפלסטינאי קודם כל בגלל הכשרון האדיר שלו, ואחר כך בגלל היכולת שלו לקחת פרטים יומיומיים קטנים שנוגעים לכל אחד ולעשות מזה שיר שעוד יש בו אמירה פוליטית.

    תודה רבה על הפוסט הזה.
    תודה.

  • רתם  On 11/08/2008 at 16:12

    לבי דפק בחוזקה כשקראתי על המפגש הפתאומי במרכז הכרמל. תמונה? חלום? נשמע חלום עצוב ויפה גם יחד
    כמה עצובים חיינו כאן. ההספד שלך אכן עדין ותודה על כך

  • טלילה  On 11/08/2008 at 18:41

    יופי של עברית, ויופי של תנועה כמו-ערבית שמרגישים דרך המילים.
    ובהזדמנות אחזור לקרוא שוב את הרשימה כולה, וגם את הרשימה הקודמת על אמא שלך המופלאה….
    תודה

  • טלי  On 11/08/2008 at 19:33

    תודה גם לכם,גם תגובותיכם הגיעו ליעדן. הנסיבות עצובות אבל התגובות האלה מחממות לב בכל זאת.

    אסתי- תודה גם על הקישור אצלך ומובן שגדולתו היא בראש ובראשונה וגם בחשבון אחרון- כמשורר מצויין.

    רתם- זה לא היה חלום, זו היתה פגישה מקרית עם אלמנט מיסטי חזק אבל אמיתית לגמרי, יום לפני המופע שהוא נתן בחיפה.

    טלילה- חיכיתי לתגובתך בלי לדעת למה, עכשיו אני יודעת- הצד המשוררי שלך ידע לזהות ולהעריך כל נים ונימה בשיר, והרי זה מה שחשוב יותר מכל- היצירה. תודה בחזרה.

  • אברם  On 17/08/2008 at 19:48

    שיר תגובה.

    על צווארו,
    מפתח צווארי.
    וצווארי ריק
    ממפתחות.
    דלתות סבות על צירן היו
    בבית אבי, סבי וסב סבי
    ומפתחות נעלו ופתחו ללא הרף.
    ידם ריקה ממפתחות
    צווארם, הו אבי,
    שמים מלאו זעקות.
    דמם,
    השקה שדות, שטף רחובות.
    רגלי היו לנודדות
    עיני תרות,
    ידו של מי, אחזה בצוואר סבי?
    ובנו של זה, אבי,
    באין יותר דלתות
    ידו אוחזת מול פני,
    במפתחות.

  • טלי  On 19/08/2008 at 12:05

    אני לא בטוחה שהבנתי את תגובתך, אני אישית גם לא מכירה שיר של דרוויש שעוסק במפתחות.

    אם הבנתי אותך נכון ואתה מרמז לכאב של משפחתך בשואה- מובן שיש פה כאב אמיתי ופצע אמיתי, אבל הפלסטינים לא אשמים בכאב בזה ובפצע הזה.

    מעבר לכך- אין כאן שקר.
    כשמישהו מספר את האמת שלו, גם אם לא הוסיף עליה את האמת שלך- זה לא שקר. זו אולי לא תמונה מלאה, והתמונה לעולם אינה מלאה, אבל זה לא שקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: