"בלב היער"

                                                                                                                     בלב היער    (גם התמונה הזאת לא ממוקמת כמו שצריך הודות לבאג המתמשך עקב מעבר השרת של "רשימות", ובהזדמנות זו שוב סליחה מהמנויים לרשימת התפוצה שלא מקבלים עדכונים על לא עוול בכפי…).

 

 מאת טאנה פרנץ', תרגם מאנגלית מתי בן יעקב, יצא בהוצאת מודן

הסיוט האנושי הגדול, הנורא והמפחיד ביותר הוא היעלמות של ילדים.
מקרה כזה, שמקים לתחייה את כל השדים הרדומים, עומד בבסיסו של ספר המתח הזה, מקרה שבו אי שם בשנות השמונים, בפרבר שליו באירלנד, שלושה ילדים יצאו לשחק ביער. מתוכם חזר רק ילד אחד, שלא זכר כלום ממה שקרה לחבריו.

שנים רבות אחר כך, ילדה נרצחת באכזריות וגופתה נמצאת על מזבח עתיק סמוך לאותו יער.
רוב ראיין הוא הבלש המתמנה לחקור את תעלומת הרצח ביחד עם שותפתו קאסי מדוקס, ואיש מלבד שניהם לא יודע שרוב הוא למעשה אדם ראיין – הילד שהיה עד להיעלמות חבריו.

שתי תעלומות פשע עומדות במרכז הספר, שתיהן התרחשו באותו אזור, שתיהן סובבות סביב ילדים צעירים ושתיהן מדירות שינה מעיניו של רוב, מהדהדות אחת בשנייה ומשחקות זו עם זו משחק מתמיד של הסתרות וגילויים.
בילדותו שאחרי היעלמות חבריו, הוריו של רוב שינו את שמו, שלחו אותו לפנימייה ועברו דירה לאזור מרוחק כדי לברוח מהטראומה. החקירה האינטנסיבית באותו אזור יוצרת אצלו תהליך מורכב של היכרות והתמודדות עם עברו, עם ילדותו ועם זיכרונותיו החבויים במעין משחק מחבואים פנימי שהוא משחק עם הילד שהיה פעם.

הספר סובב סביב חומרים שהם ה"הארד קור" של עולם הפשע והפתולוגיה ונוגע בצורה ריאליסטית, מחרידה ופלסטית ברצח, אונס והתעללות, חלקם מופנה כלפי ילדים.

ולמרות העיסוק בחומרים שאין קשים מהם, לצידם נמצאים חיים "נורמאליים" ומתוארת מערכת היחסים החזקה ויוצאת הדופן בין רוב לבין שותפתו קאסי, מערכת יחסים שלמרות מורכבותה הרגשית, כוללת גם הרבה רגעים אווריריים של צחוק וכיף, על רקע העיסוק בזוועה.
לא יהיה הוגן לחשוף את הגילויים שהצטברו לאורך הספר ובסופו, אבל אפשר לגלות שהם הצליחו להפתיע אותי. למרות ההפתעה, הספר לא מושלם, וזו, לטעמי, גדולתו.

גם במישור האישי וגם במישור הבלשי, אין סוף הוליוודי, אין סגירה הרמטית של כל הקצוות, ולמרות האכזבה המסוימת שהדבר יוצר, הוא מקנה לספר כולו תחושה אנושית ואמינה מאוד.

"בלב היער" הוא ספר מתח משובח ואיכותי שקשה להניח מהיד. מעבר לסיפור בלשי מרתק, מפחיד ומפתיע, יש בו נגיעות רגשיות ופסיכולוגיות שניצבות במרחק צעד אחד מנהר הבנאליה ולא נופלות לתוכו. במשך כמה ימים ולילות הספר הזה ליוה אותי באשר הלכתי ואני ממליצה בחום על הליווי הזה, מטריד וחסר מנוחה ככל שיהיה. 

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 6.8.08.

פרק ראשון מהספר 

ביקורת של תגל מזור   

 

* הערה שסוג של ספויילר  בצידה: חברה טובה שלי התלוננה על כך שהספר "לא מספק את הסחורה" במידה מסוימת, מפני שהתעלומה מהעבר לא מגיעה לידי פתרון. אותה זה הרגיז. לי זה לא הפריע כשקראתי אבל בדיעבד, יש משהו בדבריה…                                   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On 07/08/2008 at 14:54

    גם אני מאד אהבתי את הספר, בהחלט לא מותחן שבלוני.
    אבל לטעמי, ההערה האחרונה היא ספוילר של ממש…

  • טלי  On 07/08/2008 at 14:59

    הוספתי אזהרת ספויילר בעקבות ההערה שלך, מקוה שזה יספיק…

  • efyska  On 07/08/2008 at 15:34

    i just finished it. enjoyed it very much, very warm human and funny, although the heavy subject.

  • מיכל  On 07/08/2008 at 21:41

    וההערות האלו של הספוילרים, ממש חשובות, באמת.
    יש קוראים שזה ממש מרגיע אותך לגרוא ביקורות אם הם יודעים שלפני ספוילר תבוא אזהרה. מכירה מישהי 🙂

  • זאת אומרת  On 07/08/2008 at 23:52

    קצוות פתוחים יש לי די והותר בחיים האמיתיים. כשאני קוראת ספר שמוגדר כמותחן, אני באה עם סט ציפיות מסוים. בין השאר, אני מצפה לסגירה מוחלטת של הסיפור.

    אהבתי מאוד את סיפור היחסים עם קאסי. הוא היה לירי ונוגע ללב.

    ורק אני מצאתי לא מעט קווי דמיון בין הספר הזה לבין "ההיסטוריה הסודית"?

  • טלי  On 09/08/2008 at 12:21

    efyska- מסכימה לגמרי.

    מיכל- כן, אני זוכרת וכשהכנסתי את התיקון חשבתי עלייך,האמת…

    זאת אומרת- את "ההסטוריה הסודית" לא קראתי (למרות שבארכיון כאן מסתתרת ביקורת שלי על "הידיד הקטן" של אותה סופרת)אז אני באמת לא יכולה לדעת.

  • יעל  On 10/12/2009 at 1:19

    יכול להיות שזה הצורך האנושי שלי לסגור לעצמי קצוות, אבל אחרי שהקדשתי מחשבה די נרחבת לעניין (כבר מאמצע הספר) וקראתי אותו מאד בדיקדוק אני חושבת ש (אזהרת ספוילר)

    ניתן להתחיל לחשוד, לפחות ממעט המידע שמובא בספר שהרוצח של הילדים הוא לא אחר מאשר הבלש רוב ראיין. יש לזה הרבה מאד תימוכין בספר, אני לא אביא כאן ציטוטים מדוייקים, אבל יש הרבה מאד קטעים בהם ניתן להבין שהבלש עצמו הוא סוג של פסיכופט. רואים את זה בכך שהוא אומר לדוגמא שריגש אותו לא לספר לאף אחד שהוא אחד הילדים מהחקירה (כלומר המשחק באש ריגש אותו), כתוב שגם הוא בדומה לפסיכופטית הצעירה בספר נהג לשקר לגבי דברים מסויימים- ולכן הוא כל כך מבין אותה ויודע לזהות כשהיא משקרת לגבי קריירת המוסיקה שלה, ההתנהלות שלו מול קייסי, העובדה שאולי במובן מסויים הוא רצה להכשיל את חקירת הרצח של הילדה ולכן "פיספס" כל מיני קטעים בחקירה מול אחותה, דווקא בגלל שהיתה לו עימה הזדהות עצומה ועל כן- הכרה בכך שהיא הרוצחת היתה עשויה להאיר בתוכו נקודות חשוכות אותן הוא בחר להדחיק והיתה עשויה לעמת אותו עם העובדה שהוא דומה לה יותר ממה שהוא חושב. ואחרון חביב, העובדה שהוא רצח את החברים כדי להשאיר אותם איתו לנצח (ולכן הוא גם לעולם לא נפרד מהם וממשיך להציג אותם כאילו הם איתו) הרצח מתרחש כשנודע לו באופן מוחלט שג'יימי עתידה לעזוב, ויש קטע לקראת סוף הספר בו הוא נזכר שג'יימי צעקה יחד עם החבר שלו באושר שהם ישארו כאן (ביער) לנצח.
    אני חושבת שהוא זה שרצח אותם, כדי להקפיא את הרגע ולמלא (לעצמו) את המשאלה הזו.

  • טלי  On 10/12/2009 at 11:56

    רק אתמול כתבתי כמה משמח אותי לקבל מדי פעם תגובות על פוסטים ישנים.

    את הספר קראתי מזמן אבל הפרשנות שלך (כולל אזהרת הספוילר ההוגנת והחשובה) החזירה אותי לשם בבת אחת.

    נשמעת לי פרשנות מעניינת, למרות שאני לא כל כך "קונה" אותה – קודם כל כי הוא היה בכזאת טראומה איומה ולאור מה שאני זוכרת מדמותו קשה לי להאמין שהוא פסיכופט, וגם כי כזה פתרון דרמטי, אני מאמינה שלו הוא היה ה"נכון", הוא היה חייב להופיע בספרבצורה הרבה יותר מפורשת ולא נתונה לפרשנויות שונות לכאן ולכאן.

    בחוויה שלי הסוף כן נשאר פתוח ומעורפל, אבל בהחלט מעניין לקרוא את נקודת המבט שלך.

  • מי  On 28/10/2010 at 0:13

    מוזר, אבל גם אני כמו יעל, הרגשתי שרוב הוא פסיכופט, לפחות מודחק. יש כמה רמזים לזה בייחוד שאימו מתארת איך כילד הוא היה שונה ורגיש לעומת אישיותו כמבוגר. אבל רק כשקראתי את הכתוב על ספר ההמשך, שבו כנראה בטעות תרגום כתבו שקאסי מתאוששת ממפגש עם רוצח פסיכופט, חשבתי שאולי באמת הכוונה היתה שהוא הרוצח. והרעיון שרצח את הילדים כדי להישאר איתם לנצח מעולה.
    חבל שספר ההמשך לא מוצלח כמו בלב היער.

  • טלי  On 28/10/2010 at 11:44

    תודה מי, בכלל לא ידעתי שיש ספר המשך…

    ילד שונה ורגיש הוא לא בהכרח פסיכופט, והילד הזה גם עבר טראומה איומה בילדות אבל תמיד מעניין לשמוע פרשנויות שונות ומגוונות (-:

    • אור  On 09/08/2013 at 16:12

      אני לא מבינה איך זה לא ברור לכם- הצבועים, שקולם ידוע כנשמע כמו ״צחוק לא אנושי״, שטורפים את הטרף שלהם בשלמותו, שרדפו אחריהם ביער בזיכרון הכי קרוב שלו לתמונה השלמה, שהשמיעו את הקולות המפחידים לאחר האונס של סנדרה… הם אלו שרצחו את הילדים ושרטו את אדם ראיין. אולי הוא מצא את השרידים שלהם אחכ מה שאולי יכול להתקרב להסביר את הדם בנעליים. אבל בכל אופן נשארתי מרוגזת לגמריי על הסוף שמזכיר לי את איך שהרגשתי ביום השידור החגיגי של פרק הסיום של Lost שחתם את הסדרה. והמחשבה שמהדהדת לי בראש היא אילו רק הייתי יכולה לדרוש מטאנה פרנץ׳ עצמה תשובות…… לא הגיוני לתת לי לקרוא יותר מ400 עמודים בצורה כזו שאני מפסידה הפסקות חיוניות מהעבודה תוך שאני מנסה למצוא הקשרים הגיוניים לכל הממצאים שהגברת טאנה פורשת בפני רק בשביל להבין שהיא בכלל לא היתה צריכה להתאמץ יותר מדי כי פשוט אין כאלו. מהמם ( קוראת נרגזת שסיימה השניה את הספר) נ.ב. הספר מעולה (בדיוק כפי שאמרתי על הסדרה ״אבודים״ למרות הכל..).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: