"סופו של מיסטר Y"

 מאת סקרלט תומס, תרגמה מאנגלית ג'וד שבא, יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד

מבחוץ, נדמה שמדובר בעוד ספר פנטזיה לנוער שמנסה לרכב על גל ההצלחה של הארי פוטר. זה מה שחשבתי למראה הכריכה האפלה המוטבעת בזהב וצידי הדפים הצבועים בשחור (העטיפה עוצבה  בסטודיו פיני חמו), אבל מסתבר שטעיתי, ומדובר דווקא בספר הארד קור למבוגרים בלבד, ספר חוצה ז'אנרים שקשה להגדירו.
הוא נוגע בפנטזיה, במדע פופולארי, בפילוסופיה, בניו-אייג' ובתיאולוגיה, ולא משתייך באמת לאף ז'אנר מוכר. הוא כולל חלקים מפחידים של אימה מזוקקת והקריאה בו מותחת מאוד, אבל גם הגדרתו כספר מתח לא תהיה מדויקת.

הגיבורה, אריאל מנטו, עוררה אצלי אמפטיה בהתחלה וסלידה עזה בהמשך, ולקראת הסוף בעיקר ריחמתי עליה בשל הסיטואציה הבלתי אפשרית שאליה נקלעה. אריאל היא דוקטורנטית תפרנית שבעברה ילדות קשה אצל הורים מזניחים. היא סובלת משנאה עצמית, ממגוון עצום של תסביכים שהשילוב ביניהם נראה מעט מוגזם ונהנית, באופן מטריד ביותר, ממין אכזרי ואלים.
ההתחלה ריאליסטית ומלווה את אריאל עם התמוטטותו של בניין באוניברסיטה, זמן מה לאחר היעלמותו של הפרופסור שלה. בהשתלשלות אירועים חסרת פשר מגיע לידיה עותק מספר הקרוי, כמובן, "סופו של מיסטר Y". הספר הבדוי אזל מהשוק ונחשב למקולל, משום שלפי האגדה המסתובבת סביבו כל מי שקרא אותו נעלם. מסתבר שהוא כולל מתכון להגעה לטרופוספירה- מרחב תודעתי מוזר, מסוכן ומסקרן בו ניתן לגלוש, כמעט כמו באינטרנט, לתוך מוחו ותודעתו של כל יצור אחר.

לסקרלט תומס היה רעיון מרתק, אבל במקום לפתח אותו לעומק ולחקור עוד השלכות אפשריות של הטרופוספירה, היא התפזרה ליותר מדי כיוונים, ניסתה לתת מענה ליותר מדי סגנונות וקהלים ולטעמי גם הרחיקה לכת עם סוף יומרני ומוגזם.
אין ספק ש"סופו של מיסטר  Y " הוא ספר מעניין אבל, בניגוד להרגלי, קשה לי להגיע למסקנה חד משמעית לגביו. היו בו חלקים שגרמו לי להתרגשות עמוקה וחלקים שעוררו את בלוטות החשיבה שלי לתהיות תיאולוגיות ופילוסופיות אמיתיות, ולצידם, היו גם חלקים שבהם הרגשתי ש"עובדים עליי בעיניים", שרקחו כאן אשליה פשטנית המורכבת מבליל של נושאים פופולאריים ושהאמת הגדולה של הספר הזה היא נחלתה של הקוּפה הרושמת בלבד.
איזה צד היה יותר דומיננטי בחוויית הקריאה שלי? למי אני מאמינה? הפעם, בכנות, אני לא ממש יודעת, אבל כיוון ששרדתי את הקריאה בשלום ולא הלכתי לאיבוד ברחבי הטרופוספירה, אתם מוזמנים לנסות ולהחליט בעצמכם…

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 17.6.08.

 

נדמה לי שזו הביקורת הכי אמביוולנטית שכתבתי אי פעם, ומסתבר שכותבים אחרים נעו בין התלהבות מהספר לבין סלידה עזה ממנו.

גלעד סרי לוי, השכן מ"רשימות" אהב את הספר

שחר אילן ב"הארץ" בעיקר התלהב

דורה קישינבסקי, שאת טעמה ודעותיה אני מעריכה מאוד, סבלה, התייסרה ולא סבלה את הספר (אבל הפליאה לנסח את זה בטקסט זועם וחינני במיוחד)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 18/06/2008 at 16:19

    אבל מהעושות במלאכה – המתרגמת ועורכת התרגום אני מחזיקה עד מאוד מאוד ואני מניחה שבחלקים האלו נעשתה עבודה לעילא. מוקפדת ומדוייקת.

    לגבי העטיפה לא נותר לי אלא לחזור ולהצטער שידיעות לא מוציאים את עיצוב העטיפות שלהם למקומות אחרים.

  • טלי  On 18/06/2008 at 16:50

    הבעייתיות, כשקיימת, היא בספר עצמו, לא בעריכה או בתרגום- להתרשמותי.

    אני, כאמור, מאוד חצויה בדעתי, ומהכרותי הוירטואלית המצומצמת לגבי טעמך אני מנחשת שאת דוקא לא תאהבי, אם כי אין לדעת.

    העטיפה בעיקר מתסכלת בעיניי.
    היא נורא מושקעת (וכנראה גם נורא יקרה להפקה…), נורא מרשימה, למרות שבתמונה קשה להבחין בזה, אבל ממש ממש לא מתאימה לספר…

  • באנדר  On 19/06/2008 at 7:58

    חוץ מהרעיון הראשוני המענין, העלילה הולכת לאיבוד.
    בצרוף מקרים קראתי אותו בסמיכות לחדש של טים פאוורס, שעוסק בנושאים דומים רק עם הרבה יותר דמיון וכושר המצאה.
    כריכת הספר לא מקורית, והיא זהה להוצאה בשפות אחרות.
    אני רואנ בה גימיק חביב שמשיג את מטרתו (להתבלט).

  • טלי  On 19/06/2008 at 11:30

    את הספר של טים פאוורס לא קראתי (וגם לא שמעתי עליו).

    לא ידעתי שהכריכה מבוססת על כריכות בשפות אחרות אבל אני עדיין חושבת ששכרה יוצא בהפסדה- היא אכן בולטת, אבל יוצרת תחושה של ספר מסוג אחר לגמרי שמיועד לקהל אחר לגמרי.
    לבלוט זה יפה, אבל זה לא מספיק.

  • יעל שכנאי  On 19/06/2008 at 12:22

    מסכימה מאוד עם אסתי בנוגע לעטיפה. עדיין לא קראתי את הספר, אבל אקרא בודאות ואתרשם. תודה על מה שכתבת, טלי. מעניין.

  • טלי  On 19/06/2008 at 12:40

    תודה יעל!

  • עדי בן זקן  On 19/06/2008 at 19:22

    אני קטנונית אני יודעת… אבל עושה לי בעיקר להתגעגע ל"הארי פוטר". [נו מה לעשות הוא ליווה אותי לאורך תקופות ארוכות ושונות כל כך בחיי, שקשה לי למצוא לו תחליף.]

  • טלי  On 19/06/2008 at 19:32

    משום בחינה!

    מי שיותר מזכיר את הארי זה פרסי ג'קסון החדש ובמידה פחותה גם ארטמיס פאול.

    הדבר היחיד שמזכיר את הארי ב"סופו של מיסטר Y" זו העטיפה, וגם זה רק באסוציאציה חופשית…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: