"האריה שחשב שהוא פחדן"

 מאת גדי טאוב, איורים: כריסטינה קדמון, יצא בהוצאת ידיעות ספרים

לכפר אפריקאי קטן מגיע אריה פצוע. החיות מטפלות בו ומגלות שברח ממלך האריות כיוון שפחד להיות צייד. כמה חיות מתחפשות ביחד למפלצת מפחידה, מבריחות את מלך האריות ותומכות באריה שמעדיף להגשים את עצמו באמצעות אפיית לחמניות ולא בציד.

הספר הנוכחי הוא השלישי בסדרת סיפורי החיות שכתב גדי טאוב לילדים. לא קראתי את שני קודמיו- "הג'ירף שאהב לרחם על עצמו" ו"האיל שאהב ניקיון", אבל עושה רושם שנוצרת כאן סדרה שבה כל ספר עומד בפני עצמו ושולח רמזים אל הספרים האחרים, כשדמויות החיות מלוות את כל הסדרה וכל ספר שופך אור על חיה אחת ספציפית.

ספרות ילדים ישראלית שממוקמת באפריקה הרחוקה והאקזוטית הייתה מקובלת כאן לפני שנים רבות והחזרה לדגם הזה די נעימה, אבל חבל שטאוב לא הלך צעד אחד קדימה מעבר להתבוננות הקולוניאליסטית, לא שילב בספרו שום אלמנט מהתרבות האפריקאית האותנטית, והסתפק בתפאורת אפריקה סמלית ובתוכה חיות "מערביות" בעלות מקצועות חופשיים ותסביכים פסיכולוגיים עכשוויים .

לטעמי, הספר הזה לא מצליח להתעלות לרמת הדיוק, הרגישות והקסם אליהם הגיעו הספרים שכתב טאוב לילדים גדולים יותר ("דברים שאני לא מגלה", "דברים שאני לא מגלה ליעל" ו"המכשפה מרחוב מלצ'ט 3"), אבל הוא בהחלט כתוב היטב ומספר סיפור מעניין, מותח ומעורר אמפטיה שנותן מענה גם לילדים שנרתעים משימוש בכוח וגם לילדים חובבי אקשן.
השגת הניצחון באמצעות תחבולה מתוחכמת, תיאור דמותו של השליט הגדול והחזק כפחדן סמוי וניצחונו של האנדרדוג הנעזר בחשיבה, תושייה וחברים טובים- כל אלה מוכרים מספרי ילדים רבים, אבל הם חשובים ורלבנטיים תמיד.

האיורים של כריסטינה קדמון מדהימים ומצליחים לשלב בין ריאליזם של ציורי טבע לבין נימי הנימים הדקים והמדויקים ביותר של הבעות אנושיות על פניהן של חיות פרא.
יש ילדים שנהנים לשבת שעות מול ספר ולספוג את האיורים גם בלי קשר לסיפור. ילדים כאלה מצליחים ממש "לקרוא" את הספר דרך האיורים, הרבה לפני שהם יודעים לקרוא מילים. אני למדתי לקרוא לפני הרבה שנים, אבל למרות זאת, חזרתי שוב ושוב לאיורים של הספר הזה, ובעיקר לשאגה מקפיאת הדם של מלך האריות ולמבטים מכמירי הלב של האריה הצעיר והפנתר האופה שיושבים יחד על כוס תה ולחמניות טריות בחמאה.

"האריה שחשב שהוא פחדן" הוא ספר מומלץ לילדים בגילאי ארבע- חמש- שש, והוא מתאים להקראה בקול, לקריאה עצמאית של ילדים שיודעים לקרוא לבד ולהתענגוּת על האיורים בכל גיל.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 10.6.08.

 

ראיון עם גדי טאוב על ילדים ותרבות לילדים.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל שכנאי  On 10/06/2008 at 19:42

    גדי טאוב סופר ילדים מחונן.
    לי באופן אישי קצת נמאס מאריות 🙂
    האריה הפחדן מהקוסם מארץ עוץ והאריה שאהב תות, ובכלל, אריות בספרות הילדים תמיד פחדנים וחמודים כאלה ובלתי מזיקים.

    ועדיין, אין זה ממעיט מכשרונו העצום של גדי טאוב.

  • טלי  On 11/06/2008 at 19:57

    באמת יש מגמה כזאת של אריות חלשים, אם כי לא כולם. לנורית זרחי, למשל, יש את "אין שם אריה" שמדבר על פחד ולא הופך את האריות למתוקים, אם כי יש לה גם את האריה נילי שהוא כן חמוד וידידותי ב"אולי יש לך קולה".

    האריה הכי עוצמתי שאני מצליחה להזכר בו כרגע זה אסלן מנרניה, אבל הוא באמת מיועד לגיל אחר…

  • ריקי  On 13/06/2008 at 22:05

    מאוד אוהבת את אין שם אריה, של זרחי, אחד הספרים האהובים בבית. אמנם בני פחד ממנו בתקופה מסוימת אבל הוא גם עורר הרבה שאלות, ושיחות.
    כתבת מעניין על הספר, בדיוק הייתה לנו שיחה על אריות וטרף, וניסיתי להראות לו שהאריה לא אכזר, הוא פשוט צריך לשרוד.

  • טלי  On 14/06/2008 at 12:10

    גם אני, כמו הבן שלך, חושבת שיש משהו מאוד מפחיד ואפל ב"אין שם אריה", אבל למרות (או בגלל…) הוא ספר טוב שבאמת מעלה שאלות חשובות.

    אולי יעניין אותו דוקא הספר הזה, שמציד אריה שאינו אכזר בכלל, אבל בתחילת הספר שאר החיות פוחדות ממנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: