הרהורים נוגים עם סיומו של חג החירות

 

 נגמר פסח, נגמרו הפסטיבלים, אפילו החמסין נגמר, תודה לאל.

תעבור עוד שנה שלמה עד שהמוני בית ישראל ישירו שוב "עבדים היינו", עד שכמו מליונים אחרים של יהודים בכל העולם, כמו מליונים של יהודים בדורות שלפנינו, נחגוג את היותינו בני חורין.

ואולי דוקא עכשיו, אחרי שנאלמה תרועת הפסטיבלים, מתאים לבדוק לרגע מה בעצם חגגנו.

נכון – פסח זו ארוחה משפחתית ומצות וחרוסת ויין, ופסח זה נקיונות וטיולים ופסטיבלים ושירים, אבל כל אלה אמורים להיות רק תפאורה,  רק קישוטים דקורטיביים שמאחוריהם עומד רעיון.

 

אני לא נכנסת לשאלה האם יציאת מצרים אכן התרחשה באופן הסטורי ככתבה וכלשונה כפי שכתוב בהגדה- אנשי דת והסטוריונים כבר כתבו והתווכחו על כך לא מעט, ומבחינתי זה לא באמת משנה.

מה שמשנה, הוא שסיפור יציאת מצרים, סיפור היציאה מעבדות לחירות, הוא חלק אינטגראלי מאיתנו, חלק משמעותי בזהות הקולקטיבית של כל יהודי שיודע שפסח זה לא רק מצות וקניידלך, אלא גם הכרה בחשיבותו של החופש – לא רק החופש של הילדים ממערכת החינוך, לא רק ימי חופש שאנשים לוקחים מהעבודה כדי לעמוד בפקקים בימי חול המועד, לא רק חופש של נופשון בטורקיה, אלא חופש במובן העמוק של המילה.

פסח, בבסיסו, נועד לחגוג את החופש הזה.

 ההגדה, השירים,  המאכלים, כל אלה הם אלמנטים סימבוליים שנועדו להעביר רעיון – נועדו להזכיר בכל דור ודור, כמו שאומרים, את החשיבות העצומה של היציאה מעבדות לחירות, של המעבר של בני ישראל מהיותם עבדים להיותם אנשים חופשיים השולטים בגורלם, אנשים בעלי חופש תנועה וחופש פעולה שזכו  בחופש המגיע להם מעצם היותם בני אדם. זאת הסיבה האמיתית לחגיגות, עם כל הכבוד לעוגיות קוקוס ועוגות מצות…

 

רעיון החופש מופיע לא רק בפסח, ולא רק במקורות הדתיים. לא במקרה מדינת ישראל בחרה לעצמה המנון הכולל את השורה "להיות עם חופשי בארצנו"- כי ההכרה בחשיבותו העצומה של החופש היא רעיון שפעם היתה לו משמעות עמוקה בעיני אלו שעיצבו את הזהות היהודית ובעיני אלו שעיצבו את הזהות הציונית.

 

ומה עכשיו?

 

עכשיו, אני חוששת, התהפכו היוצרות, ורעיון החופש הפך לתפאורה דקורטיבית שתקשט את שולחן החג.

עכשיו הצלחנו לשכוח את המשמעות הרעיונית העמוקה שעומדת מאחורי חג החירות ובעיקר, הצלחנו לשכוח שחירות היא לא פריבלגיה ששמורה לנו בלבד.

לא לנו היהודים, לא לנו הישראלים, לא לנו הלבנים, אלא לנו, לכולנו – בני האדם.

 

במהלך החג קבלתי מייל שעוסק בנושא הזה בדיוק, מייל שאומר דברים דומים, אבל נכתב מהצד השני של החומה המבחינה בין אנשים שחגגו את חג החירות לבין אנשים שנשארו כלואים בגללו.

את הטקסט הזה כתב בסאם עראמין, שעליו ועל בתו עביר ז"ל כתבתי כאן בעבר, ואני מפרסמת את דבריו, באישורו, מפני שאני חושבת שראוי וחשוב שהם ייקראו בעיניים ישראליות.

 

 

חג שמח וסגר נעים// בסאם עראמין – לוחמים לשלום

 

כמה יפה ונעימה היציאה מעבדות לחירות, וכמה נאה השחרור מכבלי המעצר, וכמה יפה השחרור מן הכיבוש, וכמה נאה הצדק לאחר העושק, וכמה טוב לזכות באפשרות להביע את עצמך באופן חופשי אחרי שנים של רדיפה ודיכוי, ולהינצל ממוות בעיתות של מעשי טבח. והציר העיקרי של כל אלו הוא החופש, החירות, שכל אדם ראוי להם, והם המשפיעים על כל אדם ועל החברה כמכלול. ואם נסתכל על המסרים הטמונים בחגים היהודיים נראה כי הם מתרכזים סביב החירות והשחרור וההתנגדות לעבדות ולדיכוי.

 

אלא שהמציאות היא הפוכה לחלוטין, באופן המעלה פליאה אין קץ על התנהגות היהודים, שעיצבו את החגים הללו ומדברים בשם הערכים הללו. שהרי הכיבוש הישראלי אינו אלא מיזוג של שעבוד ורדיפה ועושק ודיכוי ומעצרים והפקעת חירותו של העם הפלסטיני כולו באופן המונע ממנו לנוע בחופשיות ולנהל את חייו באופן טבעי. כאילו כל רעיון החירות לא נוצר אלא עבור העם הישראלי היהודי.

 

כך, למשל, חג הפסח, חג החירות החל בימים אלו, אותו חוגגים כל היהודים בעולם כשהם מסובים משפחות משפחות סביב שולחן הסדר, שולחן החירות. וראשית כל, על כל אדם לדמיין עצמו כאילו היה בעצמו עבד במצרים, ולזכור כי היום הוא בן חורין. ובני המשפחה, כמו כל יהודי העולם,מדברים על ערך החופש לבני האדם כולם ללא כל הבדל – פרט לפלסטינים שהם מוּצאים אל מחוץ למשוואה הערכית הזו. אולי כיוון שבעיני הישראלים (ואיני רוצה לומר: היהודים) אין הם נמנים על משפחת האדם. וכך, בזמן בו מתחילות חגיגות חג החירות מוטל עוצר מוחלט וכולל על הפלסטינים, וכולם ניתנים תחת הגבלת תנועה על ידי חיילי צבא הכיבוש, וזאת לשם צורך נעלה ואצילי: כדי שבני העם הנבחר יוכלו לחגוג את חג החירות שלהם, ולציין את הצלתם ויציאתם מעבדות לחירות אפילו על חשבון שעבוד עם אחר. ונראה כי האמרה הקובעת שהחירות של אדם מסתיימת במקום בו מתחילה חירותו של האחר לא הגיעה עדיין למוחותיהם וללבותיהם של החוגגים היהודים.

 

וזו עבורי ההזדמנות לקרוא לעם היהודי החוגג את חג החירות: איך אתם חוגגים את חירותכם על חשבון החירות של האחר? האם ערך החירות האנושית נוצר עבורכם בלבד? איך אתם מקבלים זאת מבלי לחשוב על שכניכם הנתונים בסגרים לרגל החג שלכם? האם לא חשבתם, ולו פעם אחת, שהערכים המגולמים בחג הזה נוגדים לחלוטין את ההתנהלות שלכם במציאות?

 

ולכל היהודים המתקדמים החשים בושה בשל התנהגות ממשלת הכיבוש המטילה סגרים על הפלסטינים לרגל חג הפסח, להם אומר: מי יתן וקולכם ישמע ברמה נגד המשך הדיכוי של העם הפלסטיני, ואני מאחל כי בשנה הבאה יחגוג העם הפלסטיני את עצמאותו מהכיבוש הישראלי, ותהיה זו החגיגה הגדולה והמתוקה ביותר בהיסטוריה של עמנו אשר מקריב את חייו לילה ויום למען חירותו. ועד אותה עת אני מאחל לחברי חג שמח ומבקש שתאחלו לנו "סגר שקט", לכל הפחות.

שמתם לב לידיעה הזאת שמופיעה תמיד בשולי החדשות בערבי חג? לידיעה האגבית שמודיעה שסגר כללי הוטל כל השטחים? לא סיכול של פיגוע, לא מעצר של חשודים – סגר כללי על כולם, חסימת החופש הבסיסי של כל הפלסטינים באשר הם, ללא הבחנה, כדי "לא להעיב על שמחת החג".

אני יודעת שהחגים הם מועדים "אטרקטיביים" לפיגועים, אבל לא מדובר פה על מניעת פיגועים, מדובר פה על מניעת חופש מאוכלוסיה שלמה באופן קולקטיבי ושרירותי, מדובר פה על משוואה מעוותת שלפיה, לכאורה, למען החופש שלנו, צריך לשלול את החופש שלהם.

 

מובן ששלילה שרירותית של חופש מאזרחים פלסטינים מתבצעת לא רק בחגים, זה, למשל, מה שראיתי לאחרונה בכתבת טלויזיה שחשפה את השיקולים הגזעניים הגורמים לצה"ל להציב מחסומים בכניסה לים המלח רק בשבתות ולמנוע ממשפחות פלסטיניות, אחרי בדיקה בטחונית, לבלות בים המלח.

 

כשראיתי את הסרט "עץ לימון", חשבתי בדיוק על זה.

הסרט לא חף מפגמים וקלישאות, אבל לצד הנוכחות המהפנטת של היאם עבאס, היתה בו סצינה אחת חזקה במיוחד, מבחינתי.

 שר הבטחון (דורון תבורי בתפקיד קריקטורי אבל מוצלח) חוגג את חנוכת הבית. מסיבת קוקטייל, בגדים חגיגיים, על הבמה עינת שרוף שמלהיבה את הקהל, וכולם שרים ברגש ובגרון ניחר "הכל פתוח עוד לא מאוחר", ולא רואים לשניה אחת את הכאב, התסכול והייאוש שמוסתרים ממש מעבר לגדר, אצל השכנים הפלסטינים.

 

החופש במדינת ישראל הפך לפריבלגיה השמורה רק לאנשים מסוג מסויים, והוא נשלל לא רק מפלסטינים אלא גם מ"אחרים" אחרים, גם מהפליטים שבורחים הנה מסודן ומדארפור ביציאת מצרים משלהם, ואנחנו, בתמורה, שוללים מהם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר.

(ומשרד הבריאות ו/או האוצר עדיין לא העבירו את התקציב להפעלת מרפאת הפליטים בת"א וגם לא הגיבו תגובה עניינית למכתב שלי ולפניות אחרות).

ומהתיאור של צבי טריגר על מה שראה בדיזינגוף סנטר, נדמה ששוללי החופש אפילו כבר לא מבחינים בין פלסטינים לבין פליטים ומהגרי עבודה…

 

ואני יכולה רק להיאנח, ולהתקומם, ולא לוותר, ולהזכיר לכולנו שמגיע לנו חופש – בטח שמגיע לנו, אבל החופש שלנו לא צריך לבוא על חשבון החופש של בני אדם אחרים.

חג החירות עבר, אבל המשמעות העמוקה שעומדת מאחוריו, ההכרה העמוקה של היהדות בחשיבותה הערכית של החירות, עדיין ממתינה לביטוי ממשי במדינת היהודים.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On 28/04/2008 at 0:38

    אין לי הגדרה אחתר חוץ מחולני ומעוות לציטוט הנ"ל:

    "סגר כללי על כולם, חסימת החופש הבסיסי של כל הפלסטינים באשר הם, ללא הבחנה, כדי "לא להעיב על שמחת החג".

    אני יודעת שהחגים הם מועדים "אטרקטיביים" לפיגועים, אבל לא מדובר פה על מניעת פיגועים, מדובר פה על מניעת חופש מאוכלוסיה שלמה באופן קולקטיבי ושרירותי, מדובר פה על משוואה מעוותת שלפיה, לכאורה, למען החופש שלנו, צריך לשלול את החופש שלהם.
    "

  • קורינה  On 28/04/2008 at 2:03

    אנא מסרי לאב השכול שכל הישראלים בריאים והחירות עמם, לעולמי עד.

  • ענבל  On 28/04/2008 at 10:16

    כתיבתו של בסאם מקוממת וחד צדדית. לכאורה אין שום סיבה לסגר שהוטל, בוודאי ובוודאי שלא היו התרעות או פיגוע רצחני רק מספר ימים לפני החג. איך אפשר לתת חופש תנועה לבני אדם (וכן, הפלסטינים הם בני אדם שווים לחלוטין מבחינתי) השואפים לנצל חופש זה על מנת לפגוע ולהשליט טרור רב ככל האפשר על ישראלים ויהודים כאחד?

    האם לבסאם יש רעיון טוב יותר כיצד למנוע פיגועים בחגים? אני אשמח לשמוע את הצעותיו

  • איל  On 28/04/2008 at 11:06

    מדינת ישראל איננה בת חורין היום, וזאת משום
    שהכובש כבול אל הנכבש בדיוק כמו שהנכבש כבול אל הכובש. (אני משתמש בלקסיקון שלך. לדידי איננו עם כובש, אלא עם שחזר לארצו, שניתנה לו בציווי האל). (אבל אני מספיק אמיץ כדי להשתמש בלקסיקון האחר, למען ישמע האחר.)

    את טוענת כי אנו חופשיים וכי הפלסטינים לא. אין זה נכון. שני העמים כבולים זה לזה במוסרות של ברזל, של דם, של שנאה. שני העמים אינם מצליחים להגמל זה מזה ולצאת לחופשי.
    על אף המיתוס המכונן של העם היהודי שבבסיסו, כאמור, החרות, איננו מצליחים לבוא בשעריה. נותר רק הסיפור. וחשוב מאוד שנשמר את הסיפור ושנמשיך לספר אותו עד עולם. אולי ביום מן הימים נדע גם להקשיב לו, לסיפור היפה הזה.

    על האדם המבקש את החרות ליטול אחריות על חייו, ולדעת כי החרות לא תבוא אליו מעצמה. עליו ללכת אליה, ולהשיגה. זהו תהליך ארוך וקשה, אבל אם תלך בו, אומר הסיפור היהודי, תראה ניסים גדולים, ותמצא מורים שיסייעו לך להגיע אליה. אז תהיה בן חורין.

    על פי הסיפור המכונן ישראל יצא ממצרים, ולא רצה לגרש את מצרים מארצו. כלומר, כשהגיעו מים עד נפש, ולא נותרה אלא תקווה קטנה, קם העם ועזב את מקום כלאו.
    בדרך לחרותו, אגב, ביצע עם ישראל סדרת פיגועים במצרים. עשר המכות, קראו לה. כלומר, הם מררו את חיינו בעבודה קשה, ואילו אנו משלב מסויים, מררנו את חייהם בדם, צפרדע… בכורות.
    הרגנו בהם, כפי שהפלסטינים הורגים בנו.
    והם הרגו בנו, כפי שישראל הורגת בפלסטינים.

    [המאבק הוא שלב הכרחי, בדרך אל החופש.
    זה השלב שבו אנו נמצאים עכשיו. הם נאבקים בנו, ואנו בהם, באורגייה נוראה של דם וכאב. עד אשר יבוא איזה פיוס אל הלבבות, והדברים כמו ישקעו מאליהם. ואנו נצא לחופשי. והם יצאו לחופשי.]

    אני ממשיך: אבל אז קמנו ועזבנו אותם (לו הייתי יודע כיצד – הייתי מדגיש את המשפט הזה). יצאנו לחרות. לא ביקשנו חלקים מארץ גושן, ולא ביקשנו חלקים מאדמת מצרים, ולא גישה למקורות המים ולא הגנה בין לאומית, ולא ולא ולא.

    קמנו בלילה אחד, אכלנו את אוכלנו בחיפזון, ויצאנו לדרך ארוכה וקשה, מותירים את מצרים מאחורינו, מותירים היסטוריה של ארבע מאות שנה במקום לא לנו, והולכים.

    אחר כך כבר עיצבנו לנו את דרכנו שלנו.
    לא תרצח, חרטנו באבן.
    לא תענה
    לא תחמד

    ואת החרות חרטנו במקום הראשון:
    אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.

    האם ידעו הפלסטינים ללכת לדרכם ולעצב להם את חייהם שלהם? כל כך מפחיד לעזוב את המוכר.

    מפתיע אותי שאינך באה בשום דרישה לפלסטינים, אלא אך ורק למסגרת מדינית העונה לשם ישראל. עלייך לדרוש מהם, באשר הם אדם, כפי שאת דורשת מאיתנו, באשר אנו אדם, לנהוג בדרך טובה יותר. רק כך אוכל להאמין לך שאת רואה בהם אדם, ולא מתנשאת מעליהם, בבחינת: שבו מסכנים שלי, אנו נעשה הכל בעבורכם.

    לא היא. על הפלסטינים לפעול באומץ. עליהם למצוא להם מנהיג שיובילם אלי חרות, ולא יבכה את ישיבתם במצרים שלהם. שיוליכם אל החרות. באשר היא לכולם, החרות, והיא מצפה לכולם שיבואו בשעריה.

    אינך יכול להפחיד אוכלוסייה שלמה, ואז לדרוש ממנה לחבקך. לו את היית ראש ממשלה, והיית מחוייבת לאזרחייך, האם היית מסירה את הסגר לפני החג? האם היית מאפשרת מעבר חופשי, בלי בדיקה? וכיצד היית נוהגת לו היו מתבצעים עשרה פיגועים בליל חג אחד? שלושים הרוגים, מאות פצועים?

    ראי את התהליך. דעי שהפרטים שבו, נוראים ככל שיהיו, הם חלק מתהליך שבסופו אור גדול. אני מאמין בכך.
    אף את ואני נשב בסופו של תהליך כמו אחים, נשיק כוסות, ונלך אחר כך איש לדרכו.

    לו ידע כל אדם ואדם לצאת לחרות.

    לו יבוא שלום.

  • איריס  On 28/04/2008 at 11:37

    טלי, התחלת מבחינתי טוב והמשכת אל הבנאלי. דוקא הפוסט של צבי טריגר תפס בעיני את העיקר. את ההבנה שהמאבטח החונק את "החשוד" (איננו יודעים עדיין מי זה היה) הוא חנוק באותה מידה וכך הלאה עד למעלה.
    חשוב מאד לשחרר את הטבעות בתוך התהליך הזה במקום שבו זה קשה, בטבעת שמתחתיך ולא אי שפ בעזה או ב"חשוד" שאיננו יודעים מי הוא. נידמה לי שדילוג קליל בצעד תימני למובן מאליו (לאחרון בשרשרת החנק) נועד לעיתים כדי לחמוק מהמוטל על כל אחד, וזה לשחרר את זה שלידו ומתחתיו ובעיקר להיאבק בזה שמחזיק את הלאסו שלו. אלה הדברים הקשים או המפחידים יותר. כמה קל להסתכל על חוליה אחרת, בעיקר נמוכה יותר ממך בשרשרת, ולצאת צדיק.

    בדוגמא של טריגר, אני יכולה להצביע למשל על המעבידים או הלקוחות של המאבטחים האלה שהולכים להפגין נגד הסגר, אבל לא חושבים להעלות את שכר המאבטח או לוותר על שירותי העבדים שהם נהנים מהם. ודאי שלא עולה בדעתם לריב עם המעסיק שלהם כדי שייתן עוד כסף למנקה, כי הרי הם צריכים להתפרנס והוא חזק יותר.

    בפסח הזה דוקא הרגשתי שאולי מתחילה ההתפכחות כלומר לקיחת אחריות של כל אדם על החצר האחורית שלו במקום על זו של השכן, בעיקר אם השכן יותר דפוק ונטול בחירה.

    השנה אני כבר לא מסכימה להתלהם נגד איזה מאבטח רוסי בקניון שחונק פליט, וגם לא על איזה מגבניק או שוטר מכלוף שעוצר מפגינים שמאלנים או בדואים. כל אחד שידאג קודם לוודא שהוא לא נוטל חלק פעיל בשעבוד ושהוא לא בוחר סרדינים כדי להטיף להם מוסר ולהסיט המבט משותפותו בתהליך.

    חירות מאשליות עצמיות היא גם משהו, לפחות בשליטה, יותר מאשר על הסגר.

  • טלי  On 28/04/2008 at 15:33

    לגיל- אין ספק, אתה שולט בשתי המיומנויות הדרושות לכתיבת טוקבקים- קללות וקופי פייסט…
    לתגובות ענייניות גם אענה באופן ענייני.

    קורינה- לא כולם בריאים ולא כולם בעלי חירות לעד, אבל אין לי בעיה למסור…

    לענבל- הטלת סגר כולל לקראת כל חג כבר הפכה מזמן לנורמה מקובלת, ללא כל קשר להתרעות קונקרטיות וגם כשיש התרעות קונקרטיות- מי שנחוש בדעתו להגיע לישראל כדי לפגוע באזרחים, מוצא דרכים לעשות זאת. הרוב, האזרחים שסובלים מהגבלות על חירויותיהם הבסיסיות ביותר מדי יום, לא עוסקים בטרור ואין שום הצדקה לפגוע בהם באופן קולקטיבי.
    לבסאם עראמין יש רעיון איך למנוע פיגועים בחגים- להפסיק את הכיבוש, להפסיק את האלימות משני הצדדים ולעשות כאן, סוף סוף, שלום.
    הוא וחבריו הישראלים והפלסטינים בתנועת "לוחמים לשלום" פועלים לשם כך.
    הסגר והנסיונות לביצוע פיגועים לא קיימים בחלל ריק- אלה תוצאות של מצב קבוע ומדיניות קבועה והפתרון האמיתי הוא לשנותם לעומק, לא רק בחגים…

    לאיל- תודה על תגובתך המעמיקה. אם נכנסים לענייני תיאולוגיה- הארץ הזו הובטחה לבני ישמעאל בדיוק כשם שהובטחה לבני ישראל כי אברהם, כידוע, היה אבא של ישמעאל ושל יצחק, לא רק של אחד מהם ולכן מבחינה דתית הארץ היא אכן שלנו, אבל היא שלהם בדיוק באותה מידה…
    נכון, אנחנו כבולים זה לזה במעגל בלתי פוסק של דם, שנאה ופחד, וזה מה שכל כך מיותר ומקומם, אבל זו לא גזירת גורל, בידינו לשנות את המציאות הזאת!
    אי אפשר להשוות את בני ישראל שהיגרו למצרים והפכו לעבדים לפלסטינים שנשארו בארצם, או ליתר דיוק גורשו ממנה לשטחים.
    אם כבר עושים הקבלה, אנחנו אלה שהגענו הנה מארצות אחרות ולא- אני לא חושבת שאנחנו צריכים ללכת מכאן- בשום אופן לא. אבל אנחנו מוכרחים לכבד את אלה שהיו כאן כשאנחנו הגענו…
    חרטנו באבן לא תרצח, אבל העקרון היפה והמקודש הזה נשאר, לצערי, על האבן, שלא לומר על הקרח…
    אין לי ספק, איל, הפלסטינים עשו ועושים טעויות רבות ביותר בדרך. כבני אדם, אני דורשת מכל אדם באשר הוא לפעול בדרכים לא אלימות ולא מוכנה לקבל כל סוג של אלימות- אפילו לא סטירה, בטח שלא רצח. הפלסטיני שאת דבריו הבאתי כאן נוהג כך, והוא ממשיך להימנע מאלימות ולא לבקש נקמה גם אחרי שילדתו הקטנה בת העשר נרצחה ע"י חיילי מג"ב. לא הייתי מצטטת כאן בהרחבה דברים של אדם שלא נוהג לפי הסטנדרטים המוסריים שלי- בלי שום התנשאות ושום הנחות לאיש.
    ברמה האישית, אני דורשת זאת מכל אדם. ובכל זאת- הבלוג הזה נכתב בעברית, אני אזרחית ישראלית ואני מדברת כאן עם האזרחים של המדינה שלי, אין לי כל אחריות על דעת הקהל הפלסטינית, יש לי אחריות מסוימת על הנעשה בשמי ע"י המדינה שלי- זה ההבדל.
    "אינך יכול להפחיד אוכלוסיה שלמה ואז לדרוש ממנה לחבקך"- משפט נכון ומדוייק, והוא נכון פי כמה כשאתה הופך את המשוואה ומתייחס לאוכלוסיה הפלסטינית.

    לו הייתי ראש ממשלה (מה שאין לי כל כוונה להיות),הייתי עושה הכל כדי לטפל בבעיה ולא בסימפטום, כדי להביא לפיוס אמיתי ושלום אמיתי ולהכרה הדדית בכאבים ובעוולות- לא למען דעת הקהל העולמית או למען דיבידנדים אצל נשיא ארה"ב, לא כמס שפתיים, אלא למענינו,למען נוכל לחיות פה בשקט לצד הפלסטינים.אי אפשר למנוע פיגועים רק ע"י כליאה ואלימות וכוח- הם רק מייצרים את הפיגועים הבאים ושותלים בליבותיהם של עוד אנשים עוד יותר ייאוש, שנאה, תסכול ופחד שמובילים אותם לאלימות.
    אני מצטרפת לאיחוליך, איל, אבל אסור להשאיר אותם ברמה התיאורטית!

    איריס- מה לעשות שהמציאות גם היא בנאלית…
    מבחינתי, אין בכך כל סתירה. חשוב וחובה לדאוג לנשעה בחצר האחורית שלנו- אני משתדלת לעשות את זה כל הזמן בהתנהלותי היומיומית, אבל לדאוג רק לנעשה בחצר האחורית שלי, לטפח אותה כשמעבר לגדר הבלגן חוגג- זה, לטעמי, מסוכן ממש, זה לטמון את הראש בחול.
    מה שמתרחש בשטחים הפלסטיניים מאחורי החומה (וגם מה שמתרחש אצל הפליטים שהגיעו לת"א- לא החצר האחורית שלי אבל זו של רבים מחבריי),מתרחש מחוץ לטווח הראייה שלנו, דווקא משום כך אסור לנו לעצום עיניים ולהתעלם מזה.

    זעקה כנגד עוול אחד איננה בהכרח השלמה עם קיומו של עוול אחר, החופש שלנו לא אמור לבוא על חשבון החופש שלהם ובאותה מידה- ההתגייסות נגד תופעה מסויימת אינה אמורה לבוא על חשבון ההתגייסות נגד תופעה אחרת. יש מספיק עוולות לכולם…

  • יונתן  On 28/04/2008 at 15:36

    אם מתנחלים היו נוהגים לעשות פיגועים בכפרים הפלסטיניים, והיו ערב הפסח 30 התרעות על פיגועים מעופרה/תפוח/אריאל/אלקנה, לא היית מטילה סגר כולל על המתנחלים, למרות שזה פוגע בחפים מפשע ?

  • קוראת  On 28/04/2008 at 18:52

    וגם אנחנו לפותים אל שכהנינו, אלא שאנו כצד החזק, יכולים לפעול כדי להתיר את הלפיתה הזו. אלא שזה לא נראה באופק. לא חירות ולא תקווה לחירות.

    וליונתן, הייתי מטילה סגר על המתנחלים רק לכיוון הפלסתינאים, לא לכיוון ישראל.

  • איריס  On 28/04/2008 at 19:11

    התשובה אינה מתייחסת לטענה אלא מטיפה.

    להערכתי, אפקטיבי יותר לזעזע את המבנה הזה בהקשר הפנים ישראלי. האנשים הרעים האלה בשטחים (ממשלת ישראל על כל זרועותיה) הם השכנים שלך, המורים בבית ספר, החברים של הילדים, המשתתפת בחוג, המעביד וכולי. את עושה להם הנחה בהסכמה שלך ליצירת החצר הזו וכאילו זה נעשה בחושך. שיתוף הפעולה עם ההפרדה נעוץ בהסכמה שלנו להתעלם מכך שהאנשים האלה, הרעים שם, זה אנחנו פה. העניין שיותר קל ופחות מפחיד לבקר ישות אנונימית ולא אישית שעושה שם סגר ויורה בילדים, מאשר להתעמת בבית הקפה עם אשתו של הטייס שמוריד טון על ילדים וכולי.
    מקווה שהבהרתי עצמי. גם כשהולכים לליל הסדר ויושבים עם הבן דוד השני הבן של בלומה, שאולי הוא עובד מדינה או אולי משהו כזה ואחר, מעדיפים להשאיר את ה"חצר" בחצר ואז לכתוב בלוג.
    אני מציעה לשנות את הטקטיקה זה לא הופך אותי לאחת שלא איכפת לה.

  • טלי  On 28/04/2008 at 22:28

    יונתן- אני עונה בכנות, לא הייתי מטילה סגר על אוכלוסיה שלמה, נקודה, לא חשוב מאיפה האוכלוסיה הזו מגיעה.
    אני מתנגדת בכל ליבי להיותם של המתנחלים מתנחלים, כלומר להתגוררותם בשטחים הכבושים, אבל אני לא מתנגדת להם באופן אישי, כבני אדם, ולא הייתי מעלה בדעתי להטיל עליהם סגר קולקטיבי.אגב, כשהיו התרעות על פיגועים מצד מתנחלים, אף אחד מעולם לא חשב להטיל עליהם סגר קולקטיבי.
    אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין לא הוטל עוצר על קריית ארבע, אחרי שחיילים רצחו ילדים קטנים איש לא שקל אפילו להטיל עוצר על כל חיפה, ת"א או הרצליה, לא להרוס את בתיהם ולא להעמידם למשפט- זה ההבדל.
    רצח אזרחים הוא מתועב בעיניי- נקודה, ללא קשר לזהותם של הרוצחים או הנרצחים, וגם ענישה קולקטיבית מתועבת בעיניי, שוב- מכל צד אפשרי.

    לקוראת- אני מסכימה איתך למרות שאני, כאמור, לא הייתי מטילה סגר על אף אחד.

    לאיריס- אני שמחה שהבהרת את עצמך, מה שכתבת עכשיו שונה לחלוטין ממה שכתבת קודם.
    ובכך אני מסכימה איתך לגמרי. האנשים שאחראים למעשים האלה הם חברים שלנו, קרובים שלנו, שכנים שלנו, צבא הכיבוש הוא לא צבא זר של אנשים זרים ולכן, בין היתר, אני כותבת את הדברים האלה כאן במפורש, גם אם קריאתם עלולה להיות לא נעימה לחלק ממכריי.
    האם הכתיבה בבלוג מספיקה?
    האם היא באה במקום פעולות מעשיות או במקום להשמיע את דעתי גם בפני אנשים שאני מכירה? בטח שלא!
    ואגב, הכתיבה הזאת, וגם הדיון הנוכחי בינינו הם חלק מהנסיון שלי ושלך לזעזע את המבנה הזה בהקשר הפנים ישראלי.

    כנראה לא הבנתי אותך נכון בתגובתך הראשונה,וכנראה את לא הבנת אותי אבל בשורה התחתונה, מסתבר שאנחנו מסכימות לגמרי.
    כן, מי שעושה את הפשעים האלה הם אנחנו, זה בדיוק מה שניסיתי לומר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: