אז מה למדתי בסדנא באיטליה?

כזכור לקוראיי הנאמנים, בשבוע שעבר חזרתי מסדנת חינוך לשלום שהתקיימה בסאן מיניאטו, עיירה קטנה (וציורית…) בטוסקנה.

הרעיון המקורי היה להזמין אנשי חינוך ישראלים ופלסטינים ולערוך סדנא משותפת עם מורים מבתי הספר התיכוניים המקומיים, אבל כמו שקורה לאחרונה לא פעם, בסופו של דבר הפלסטינים לא הגיעו.
כדאי להתעכב לרגע על הנקודה הזאת, על היעדרם של הפלסטינים, על ההתרחשות הסמויה, על ה"כסא הריק", על מה שבסופו של דבר לא השפיע בכלל על המתרחש בסדנא, ועל המשמעות של "חוסר ההתרחשות" הזה.

סדנאות, סמינרים ומפגשים שנערכים בחו"ל בין ישראלים לפלסטינים, ובכלל בין אנשים מאזורי סכסוך שונים בעולם, הם לא עניין חדש.
אירועים כאלה מתרחשים בתוך בועה רחוקה ומנותקת מהמציאות המקומית המדממת ומבחינה זו יש בהם אלמנט מלאכותי, אבל המרחק והניתוק מספקים גם פרספקטיבה מסוימת ומאפשרים, במיטבם, לקיים דיאלוג ממשי שאינו חף מויכוחים.
מפגש מרתק, מרגש ומלמד כזה חוויתי לפני כשנתיים וחצי במסגרת סמינר שהתקיים בקפריסין, סמינר שאיתגר רבים מהסטריאוטיפים שלא ידעתי שיש לי ושבמסגרתו עברתי רגעים של ייאוש, תסכול וחשש לצד רגעים של קירבה אנושית אמיתית, אופטימיות ותקווה.
כשהוזמנתי להשתתף בסדנא הנוכחית ציפיתי, במידה מסוימת, לחוויה דומה.

אני שומעת לאחרונה על יותר ויותר אירועים בהם הנציגים הפלסטינים נותרים בגדר "נוכחים נפקדים" לאחר שמדינת ישראל וגורמים אחרים מונעים מהם לצאת לחו"ל, והישראלים נאלצים "לעשות שלום עם עצמם", באופן חד צדדי…
ביום שבו נסעתי, למשל, הגיע אליי מייל שמתאר בפרוטרוט את תלאותיו של רמי אלחנן– אדם מופלא ויקר לליבי עד מאוד, שהוזמן לדבר בוורשה ביחד עם בסאם עראמין (שעליו ועל בתו עביר ז"ל כתבתי כאן) מטעם פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ומצא את עצמו יושב על הבמה הפולנית לבד, ליד הכסא הריק שנועד לבסאם, אחרי שתקנה טכנית חדשה של האיחוד האירופי מנעה מבסאם את ההגעה לוורשה…

הפעם, לשם שינוי, היעדרם של הפלסטינים דווקא לא היה בגללנו ונבע מטעות בירוקרטית וקצר בתקשורת אצל המארגנים האיטלקים. הם לא היו מודעים לצורך לארגן לפלסטינים ויזה כלל אירופאית שתכסה את טיסתם דרך פרנקפורט, וסידרו להם ויזה לאיטליה בלבד וכך נאלצנו להסתפק בנציג פלסטיני אחד – סטודנט שלומד כרגע באיטליה ונהנה, זמנית, מחופש תנועה ברחבי אירופה.
לצידו היינו אני, אילת וצביקה שחק- הוריה של בת-חן ז"ל שנרצחה בפיגוע בדיזינגוף סנטר בפורים לפני 12 שנים, וצוות מורים איטלקים.
אחרי ההלם הראשוני מהיעדרם של הפלסטינים, היעדרם כמעט ולא הורגש.
המארחים האיטלקים התכוננו, השקיעו וריפדו את שהותנו בתפאורה קשובה וקסומה של פינוק ואירוח ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על הקולגות הפלסטינים שארזו, התכוננו, התרגשו ויצאו לדרך בדיוק כמוני, ואחרי שכמעט הגיעו למטוס בעמאן, נאלצו לחזור הביתה כלעומת שבאו, בחזרה למציאות הכובלת שבתוכה הם חיים.
ולא יכולתי שלא לחשוב גם על כך שהסדנא המרתקת הזו הייתה מתנהלת בדיוק באותה מידה גם בלעדינו…

במפתיע, כמעט ולא דברנו על מציאות החיים הישראליים והפלסטיניים, ובמקום זאת עסקנו בקונפליקט היסטורי נשכח מתקופת יוון העתיקה.
אני מודה, כשקבלתי במייל את חומר הרקע והסתבר לי שהסדנא עומדת להתמקד בקונפליקט בין אתונה לבין מלוס (אי קטן ועשיר שהיה, מסתבר, נתון תחת מצור אתונאי בתקופה מסוימת), התייחסתי לזה בביטול ואפילו במידה של בוז משועשע. חשבתי שהאירופאים המנותקים האלה לא מבינים כלום, שכל הרעיון מופרך וחסר תועלת ושאין לי מה להפסיד מנסיעה מפנקת לאיטליה, אבל גם אין לי מה להרוויח מהסדנא המשונה הזאת.

אז חשבתי…

היום, שבוע ומשהו אחרי הסדנא, אני חושבת לגמרי אחרת.

Workable peace הוא הגוף הבינלאומי שאחראי על הסדנא הזאת, גוף שיוצר חומרי לימוד המבוססים על קונפליקטים היסטוריים אמיתיים במתכונת של משחקי תפקידים (role play) תוך שימוש בכלים מוכרים מתחום הגישור והפסיכולוגיה כמו active listening (האזנה אקטיבית?…).

וכן, כולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה ומכירים את כל השטיקים האלה בע"פ מתוך שינה ובכל זאת, ים הסקפטיות שאיתו הגעתי לסדנא התפוגג לאיטו, להפתעתי המוחלטת, תוך כדי משחק.

תוך כדי החלוקה לדמויות והדיונים המעמיקים (באנגלית-איטלקית-עברית-ערבית בו זמנית) על אינטרסים, רגשות, ערכים וזהות, תוך כדי גילוי הניואנסים הדקים וההבדלים המהותיים בין האינטרסים של הדמויות השונות ששייכות לאותו צד, ותוך ההכנה למשא ומתן עם הצד השני, תוך משחק הגילויים, ההסתרות, הדיפלומטיה, המידע הנכון או המוטעה, השקרים הקטנים והבדלי האופי ומבול העניינים והמחשבות שתפס אותי לא מוכנה וגרם לי להלחם בעוז, בנחישות ואפילו באנגלית (!) למען האינטרסים האמיתיים והחיוניים של אנשי מלוס הנצורים שבעצם כבר מתו מזמן ואפילו נשכחו מההיסטוריה…

אני תמיד אומרת וכותבת וחושבת שצריך לדבר עם הצד השני, שהדרך היחידה וההכרחית לפתרון היא דיאלוג ישיר והתמודדות אמיתית עם הרצונות, האמונות, הפחדים, האינטרסים והרגשות של הצד השני.
זה נכון ודחוף לגבי הפלסטינים, מפני שהם ואנחנו משלמים את המחיר היקר ביותר על כל יום שבו לא מדברים, אבל זה נכון גם לגבי כל "צד שני", לגבי כל קונפליקט בין אנשים וכל קונפליקט בין קבוצות.

מרוב שחשיבות הדיאלוג והמשא ומתן היתה ברורה לי, לא נתתי את הדעת על מה שקורה סביב שולחן הדיונים עצמו, על הדרך שבה הדיאלוג הזה מתנהל, ואת זה חוויתי, בצורה סמלית ומרוכזת, בתוך הבועה הסדנאית בסאן מיניאטו.

נדהמתי, למשל, ממורכבותו של השלב הפשוט והטכני בו כל צד צריך לחזור בקול על ההצהרה שהצד השני נתן לפני רגע. מה הבעיה? הרי כולנו הקשבנו היטב ורשמנו רשימות, והצורך לחזור על זה בקול נראה לי טקסי, מלאכותי ובעיקר מיותר.
כמה שטעיתי…
מדהים לראות את גודל ההבדלים ברמה הפשוטה של הבנת הנקרא, את המשמעויות הנסתרות מאחורי המילים, את ההתעקשות על קוצו של יוד ואת הזמן הארוך שלקח לכל קבוצה להסכים עם הפרשנות של הקבוצה השנייה לדבריה שלה.

ולכן יצאתי משם עם תובנה ברורה שמוכרחים, שאני מוכרחה, להביא את הכלי החשוב הזה גם לכאן.
ל"workable peace" יש גם ערכות שעוסקות בקונפליקטים אחרים, כולל ערכה (המבוססת על ראיונות עומק עם דמויות אמיתיות מכל קצות הקשת) שעוסקת במציאות העכשווית בחברון.
הפעם, מארגני הסדנא החליטו דווקא להרחיק את העדות ולהתמקד במקום וזמן אחרים לגמרי. זה לא הפחית מהאפקטיביות, ואת ההקשרים וההקבלות האקטואליים אנחנו, ארבעת המזרח תיכוניים, עשינו בעצמנו בקריאות ביניים.

הבחור המקסים שהעביר את הסדנא אמנם התחלחל כשהצעתי לו, חצי בצחוק, להעביר סדנא כזאת גם לפוליטיקאים ולא רק לאנשי חינוך ובני נוער, ואני חוששת שהפוליטיקאים עצמם יתחלחלו עוד יותר ממנו, אבל באין תקווה מההנהגה, אפשר וצריך להתחיל מלמטה.

כאזרחית ישראלית, אני מרגישה לאחרונה בעיקר מתוסכלת וחסרת אונים.
הכיבוש, הקונפליקט, המצב, מעגל הדמים הבלתי פוסק – כל אלה גדולים ממני בהרבה ומצליחים להזין את עצמם ולהעצים את עצמם, וכאזרחית אני יכולה לעשות כנגד זה מעט מאוד, אם בכלל.
כאשת חינוך, לעומת זאת, אני אופטימית.
מרצה שהיה לי פעם אמר באחד השעורים שחינוך זה מקצוע אופטימי.
מי שעוסק בחינוך מאמין שיש לאן להתקדם, שאפשר לעשות שינוי משמעותי, שיש תקווה.
מי שעוסק בחינוך באמת, עובד בקטן- מחשבה אחת, הבנה אחת, שיחה אחת, רגש אחד, חיוך אחד, ילד אחד, ואחריו עוד ילד ועוד ילד ועוד ילד, וכל מפגש, וכל זיק בעיניים וכל רגע של הצלחה וכל ילד וכל ילדה הם עולם ומלואו.

מי שמשלם את המחיר הנורא על היעדר השלום הם האזרחים, ומי שצריך לתבוע פתרון הם האזרחים, ומי שצריך להבין ששלום זה לא ציפורים מצייצות, שקיעות ורודות ופרחים בקנה אלא דיאלוג אמיתי עם בני אדם אמיתיים וחיים אמיתיים- לא מושלמים, לא מצופים בסוכר ולא מלווים במוסיקת מעליות מתקתקה, לצידם של בני אדם אחרים עם זהות אחרת , גם אלה האזרחים.

בתוך אווירת החוצלארץ הקסומה של סאן מיניאטו, השתכנעתי שיש כאן כלי חינוכי מצוין להעברת הרעיון הזה לאנשי חינוך, לבני נוער ולכל מי שרוצה לקחת חלק בתהליך, כאן בישראל וברשות הפלסטינית. השתכנעתי שבשביל האיטלקים זה אולי מעשיר ונחמד, אבל בשבילנו זה ממש הכרחי.

אולי צריך לקחת חומרים כמו שהם ולתרגמם לעברית וערבית, אולי צריך לעבד חומרים נוספים במתכונת דומה, אולי אפשר להרחיב את תרגיל הסינדרלות שלי למתכונת דומה – יש הרבה אפשרויות,יש הרבה עבודה, עכשיו הזמן להתחיל  לעשות!

אז זהו, אני מתכוונת, יחד עם כל מי שרוצה לקחת חלק, לנסות ולהביא את השיטה הזאת לכאן ולנסות, גם באמצעות הכלי הזה, להמשיך לייבש את הים בכפית…

 

 

זאת חולצה שצילמתי בשדה התעופה, רגע לפני שהמראתי לסדנא ורגע אחרי ששמעתי על החווייה המתסכלת של רמי בוורשה.צילמתי את זה לכבודו, וזה בדיוק מה שצריך לעשות עכשיו.

 

 אני לא חושבת שחינוך לשלום יכול להביא שלום בפועל, אני נאיבית אבל לא עד כדי כך.

אבל אני בהחלט חושבת שחינוך לשלום יכול וצריך להכשיר את התודעות ואת הלבבות של הילדים, בני הנוער וכולם, "אצלנו" ו"אצלם", לקראת חיים במציאות אחרת.

רק אתמול קראתי על עוד פרויקט של חינוך לשלום, כן ירבו.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוברט  On 31/03/2008 at 17:30

    את תמימה, אחרי שהערבים ישיגו את כל האפשר תמורת פיסת נייר שנקראת הסכם שלום, הם ינסו להשמיד אותנו.
    מילא אם היית תמימה זה לא היה מפריע לי, הבעיה היא שהתמימות שלך מסכנת את הקיום של העם היהודי בארצו.

  • ענת פרי  On 31/03/2008 at 17:31

    בפעם הבאה שהפלשתינים לא יגיעו, לא יזיק אם תנסו לנהל דיון על יחסי איטלקים ויהודים.

    צר לי, טלי, אבל בעיניי אין דבר מגוחך יותר מכל הסמינרים האלה שמארגנים העמים שרצחו את תושביהם היהודים, ועכשיו משחקים בלעשות שלום בין יהודים ופלשתינים, ומספרים שמוסוליני לא הרג אף אחד.

    ואת לא נאיבית בכלל – אין שום סיכוי לתפוס אותך באמירה שתגרום למישהו לא להזמין אותך לסמינרים האלה.

    ומי שרוצה לדבר עם פלשתינים לא צריך לרוץ בשביל זה לאירופה – הפלשתינים גרים מאד קרוב.

  • שמרית  On 31/03/2008 at 17:43

    תודה טלי היה לי מעניין לקרוא. כתיבתך כנה וישירה. מקווה שתמצאי דרך ליישם.
    לעומת זאת לא אהבתי את נימת הכתיבה של המגיבים הקודמים

  • חני  On 31/03/2008 at 17:44

    הכפית מוכנה. אשמח לעזור.

  • חרטא אבו אל ברטא  On 31/03/2008 at 18:15

    זה שתמיד יהיה איזה ארגון אירופי שיהיה מוכן לממן כרטיסי טיסה פלוס אשל לכל מיני אזייאתים שיבואו וידברו על שלום וכל מיני חרטא (העיקר שישתמשו במילים הנכונות – אחרת על סמך מה נכתוב את הבקשות למלגות?)

    ככה האירופי הנאור מקבל ביקור בגן החיות המזרח תיכוני (כמו סרט של הנשיונל ג'יאוגרפיק) בלי לקום מהספה בסלון ולצקצק בלשון ולרגע להרגיש נורא עוזר ונדרש (העיקר שבסוף הביקור נגיע לקטרזיס)

    האזייאת המצוי מקבל טיול ונופש חינם בבירות המתורבתות של האדם הלבן (מעניין שאין סדנאות לשלום במזרח התיכון בעיירות נופש ציוריות כמו קיגאלי, הררה וכו'(.

    בקיצור: לשני הצדדים יש מה למכור אחד לשני ושניהם באים על סיפוקם המלא והם הפכו את הסדנאות האלה לתעשיית תיירות משגשגת.

    אז להתראות בסדנא הבאה שתתקיים ב (בחר לפי רצונך):

    1. בפר סקי בשמוני
    2. טירה על שפת אגם סקוטי
    3. שאלט מבודד בלב שוויצריה.
    4. כפר ציורי בלב איזור היין של הרון
    5. בקתות נופש ביער השחור בבוואריה
    6. על גונדולה בונציה

    מחכה בקוצר רוח לחותמת הבאה בדרכון.

    והנה תיעוד מהסדנא האחרונה שערכנו ברובע ההיסטורי של פראג:

  • אחת  On 31/03/2008 at 21:34

    כי כשאת ממריאה לטוסקנה, לא פחות, יש מי שעובד ודואג שהמטוס שלך לא יתפוצץ באוויר.

    וזה מתקיים בצד עוולות המתחוללות כאן כלפי ערבים ודרוזים ויהודים ואזרחים ושאינם אזרחים.

    לדבר ושוב לדבר (מתוך נסיון אישי) ולפעול ולקוות – ודאי, אבל גם תוך מודעות להיסטוריית היחסים של הקהילות והעמים הערביים בינם לבין עצמם.

  • מיכאל  On 31/03/2008 at 23:51

    כיצד אותם איטלקים תמימים ושוחרי שלום לא ניתחו את התנהגות מדינתם במאה הקודמת (ולא לפני כמה אלפי שנים)?
    שמא לא ראוי היה ללמוד כיצד נפתר הקונפליקט בעת שאיטליה תקפה ב 1923 את יוון?
    ואולי ראוי היה ללמוד ניהול משברים ועשיית שלום על בסיס הכיבושים האיטלקיים באפריקה (לוב, סומליה, אריתראה ואתיופיה למי ששכחה)

    אגב, סתם קוריוז: המילה גטו היא במקור מילה איטלקית המתארת את מקום מושבם של יהודי ונציה שרוכזו באזור נפרד משאר הונציאנים.
    אכן – מקום ראוי ללמוד בו על סובלנות.

    חוץ מזה – כאוהד כדורגל שחלק ממשפחתו חי ברומא, יצא לי לבקר אי אלו פעמים במשחקים של לאציו. אין כמו להיות במאה העשרים ואחת במשחק שבו כל האוהדים שרים שירים אנטישמים ומצדיעים במועל יד ללא שום הפרעה. בהחלט מכניס לפרופורציות

  • טלי ממחשב אחר  On 01/04/2008 at 12:25

    ראשית התנצלות טכנית- המחשב שלי שובת ובדרכו לתיקון ואני עונה ממחשב אחר שמתפקד פחות טוב

    הבהרה מפיו של רמי אלחנן שלא הצלחתי לערוך בגוף הפוסט מסיבות טכניות- בניגוד למה שהבנתי רמי כותב ש"כדי להעמיד דברים על דיוקם לא תמיד אשמים הישראלים בכל,הפעם נמנעה נסיעתו של בסאם בגלל האיחוד האירופי דווקא ואמנת שנגן מה שאינו מחליש את תקפות הטענה שכולם, ישראל והעולם, עושים יד אחת כדי להשאיר את הכסא הריק-ריק".

    עד כאן ההבהרה של רמי, על השאר אגיב כשיהיה לי מחשב נורמלי

  • טלי  On 05/04/2008 at 13:47

    טוב, המחשב חזר מתיקון וסוף סוף מתאפשר לי לענות-

    אז עכשיו, רוברט, אני מסכנת את הקיום של העם היהודי בארצו, לא פחות. נו שויין, לזה באמת אין לי איך להגיב…

    לענת ומיכאל- האדם המבוגר ביותר בסדנא נולד, אולי, בתקופת מוסוליני. אף אחד מהמשתתפים שם לא הרג אף יהודי ואגב, אף אחד שם גם לא סיפר לי שמוסוליני לא הרג אף אחד.
    נושא הסדנא לא היה יחסי איטלקים ויהודים אבל מובן שמפגש בין אנשים מתרבויות שונות מעלה, תמיד, בעיקר בשיחות אישיות ובלתי אמצעיות, גם סטיריאוטיפים ובורות (אצל כל הצדדים).
    נכון, יש אנטישמיות.
    ושמעתי מאחד האיטלקים ציטוט מאמירה אנטישמית מצמררת שהוא שמע ממישהו אחר. כשהוא שמע את המשפט האנטישמי הוא סובב את הגב ועזב את המקום, והמשיך בדרכו למפגש עם ישראלים ופלסטינים.אני מעריכה את הגישה הזו הרבה יותר מאשר את ההתבצרות בתוך תחושת הצדק הקדוש וההתעלמות מקיומו של דיאלוג כלשהו, עם כל אחד.

    ואגב, ענת, אני פוגשת פלסטינים לא רק באירופה, תנוח דעתך.

    לחרטא (הגדרה שלך…)- מה בדיוק כואב לך?
    זה על חשבונך? אזרחי ישראל לא הוציאו שקל על הסדנא הזאת או על סדנאות אחרות, וגם תושבי סאן מיניאטו עצמם נהנים מרמת חיים מצוינת.
    בהתחלה היה לי לא נעים שעיירה קטנה משתמשת בתקציב החינוך שלה כדי להטיס אותנו לסדנא.
    כשראיתי את גן הילדים המקומי שבו נערכה הסדנא, על ציודו המושקע והמעוצב למשעי ואת בתיה"ס המקומיים נחה דעתי- נוכחותי שם לא פגעה בתקציב החינוך המקומי, הם מקבלים מענה לכל צרכיהם ומוצאים לנכון גם להרים את הראש טיפה מעבר לפופיק הפרטי שלהם.
    בעיניי זה ראוי להערכה ולא לבוז.

    ואגב,נוכחותי בסאן מיניאטו לא קידמה את השלום במילימטר- אין לי שמץ של אשליה כזאת.
    אבל קבלתי שם כלי שאם אשכיל לתרגמו לפסים מעשיים כאן, אוכל להביא תועלת.זה הכל.

    אחת- אני מתקשה להבין את הפואנטה של דברייך. נכון, יש אנשים שדואגים לבטחון הטיסה, ויש גם אנשים שבשם ה"בטחון" פוגעים ברגל גסה בזכויות האזרח של אזרחי ישראל ערבים ודרוזים. מה הקשר?

    מיכאל- אני יודעת, וכשערכו לי סיור בפיזה והראו לי את הגטו היהודי סיפרתי למארחיי איזה אסוציאציות מעלה אצלי המילה האיטלקית "גטו".

    וגם זה חלק מדיאלוג בריא שמתנהל באוזניים פקוחות…

    שמרית וחני- תודה גדולה, חיממתן את ליבי מאוד.

  • אסתי  On 05/04/2008 at 17:06

    וגם עצוב. אני רואה שלא השתנה שום דבר מהימים שאני אירגנתי מפגשים כאלו. אולי נעשה יותר גרוע.
    ורק שמחה כל כך לדעתי שרמי אלחנן ממשיך בדרך המיאשת וכפויית הטובה הזאת.

    אגב, אני זוכרת את הימים שהייתי מצלצלת לסגן אלוף תיקי מהמת"ק כדי לדרוש את יציאתם של הרשומים ברישמה שהגשתי שבועות לפני כן.
    והישחה היתה מתחילה בשלום סגן אלוף תיקי, מדברת טר"ש אסתי – שהיה מביא לה את הג'ננה.
    ובכל זאת הצלחתי לחלץ את החבר'ה שלי כל פעם אחדש אחרי שהייתי משוכנעת שמישהו כאן יקבל התקף לב ובדרך כלל הייתי משוכנעת שזו אני הולכת לקבל את הדום לב.

    בכל מקרה אני רוצה להגיד לך שהיאוש אצל אלו שלא יוצאים תמיד יותר קשה אצל הפלסטינאים שגם ככה יושבים בכלא אחד גדול (או קטן) כל חייהם.

    לא קלה. בהחלט לא קלה דרכנו ודרכם ואפילו דרכם של האיחוד האירופי, הנוורגים ושאר נשמות טובות הפועלות ללא לאות למען שלום בין שני עמים סרבני שלום מקצועיים.

  • טלי  On 06/04/2008 at 12:46

    הדרך אכן מייאשת אבל יש בה גם ניצוצות של תקוה, גם את זה את בטח זוכרת.

    אין ספק שהרבה הרבה יותר קשה לאלה שלא יוצאים כשמציאות חייהם היומיומית סגורה בכלא בלתי נגמר, אין ספק שלפלסטינים שנשארים בבית מצטבר הרבה יותר תסכול וייאוש משיכול להצטבר אצלנו, ובדיוק משום כך מדיניות ה"כסא הריק" שמגדיר רמי, המדיניות הסמויה שמאחדת בירוקרטיות ואידיאולוגיות שונות, מסוכנת בעיניי כל כך.

    אבל אסור לוותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: