במקום לדפוק את הראש בקיר

אני צופה בחדשות, ומרגישה חסרת אונים.
מכונת המלחמה המשומנת פועלת בשצף-קצף, יונית לוי שוב משדרת בשידור חי מבסיס צבאי, איתן בן אליהו מתייצב שוב באולפן, מצוחצח ומעונב, העולם שוב מגנה, הפוליטיקאים שוב תאבי נקם והרג, והגופות נערמות.

חבל על ערימות הנייר, חבל על ההפגנות בכיכר בעוד כמה חודשים- אפשר פשוט לעשות קופי-פייסט לדו"ח וינוגרד.
אף אחד לא לומד כלום, אף אחד לא חושב דקה אחת קדימה, ורק המתים, הפצועים והמסויטים מתחלפים בחדשים.
שני חיילים נקברו היום. אמא של אחד מהם כבר הבינה שהוא מת לחינם.

 שמוות אחד לא יכול למנוע מוות אחר, שכאב אחד לא מבטל כאב אחר, שהשכול, המלחמה והאובדן מתרבים בהתחלקות.

השכן מ"רשימות", אייל גרוס, הביא שני ביצועים מצמררים לשיר "שם באבן" של קייט בוש, שמראה מה נשאר מכל החלומות, הרצונות והאפשרויות של מי שהפך להיות רק שם על מצבה.

לפני שבוע כתבתי כאן על עביר – ילדה קטנה, יחידה ותמה. ילדה אחת, עם פרצוף אישי וסיפור אישי ומשפחה אחת מתגעגעת ושבורה.

 אני מפחדת לספור כמה ילדים מתים הצטרפו לרשימה מאז השבוע שעבר. הטלויזיה שלי מצטטת מפי מקור צבאי בכיר ששני שליש מתוך מאה ההרוגים הפלסטינים בימים האחרונים היו חמושים. אני לא טובה בחשבון, אבל זה אומר שלפי דברי צה"ל (לא לפי דברי הפלסטינים, לא לפי דברי העולם האנטישמי ששונא אותנו, לפי דברי צה"ל הרשמיים), 33 אזרחים חפים מפשע נהרגו על ידי צה"ל בשלושת הימים האחרונים, רבים מתוכם ילדים קטנים.

אני קוראת את תיאוריהן של שכנותיי היקרות מ"רשימות", אסתי שכותבת על הפגזת מקום העבודה שלה בשדרות וורד שכותבת על הפגזת הבית שלה באשקלון.

אני קוראת ומזדהה, כי לפני שנה וחצי היה תורי כשירו טילים על הבית שלי בחיפה.
ואני יכולה רק להעתיק הנה שוב את מה שכתבתי אז.
במקום "צפון" אפשר לקרוא "דרום", במקום "חיפה" אפשר לקרוא "שדרות" או "אשקלון", במקום "חיזבאלה" אפשר לקרוא "חמאס", במקום "נסראללה" אפשר לקרוא "הנייה".
אולמרט נשאר בשלטון, גלעד שליט נשאר בשבי, רק המתים והפצועים מתחלפים.

אז אני מעתיקה הנה שוב את מה שכתבתי אז, במקום לדפוק את הראש בקיר…

 

לפני קרוב לחודש התעוררתי בביתי שבחיפה לקולות פיצוץ לא מוכרים. זמן קצר אחריהם הגיעה האזעקה הארוכה שקרעה את האוויר והידהדה בעור התוף ובנשמה, וזהו – מאז הפכתי בעל כורחי לחלק מ"העורף הסופג".

מדהים לגלות באיזו מהירות הגוף מתרגל למציאות החדשה ומסגל לעצמו דריכות מיוחדת. כל רגע יומיומי פשוט עלול להיקרע בידי הצופרים וקולות הנפילות שיכולים להגיע באמצע השינה, המקלחת, טיגון קציצות או שיחת טלפון. הדריכות החדשה הופכת לחלק ממני בלי לרצות, כמו צל סמוי שמרים את ראשו ברגעים בלתי צפויים.

דווקא מתוך המציאות ההזויה הזו, מתוך עירי האהובה חיפה, שהפכה שלא ברצונה ושלא ברצוני למטווח טילים, מתוך משחק הרולטה החדש הגורם לי לנחש איפה נפלו טילים במקומות המוכרים כל כך של העיר בה גדלתי כל חיי, מתוך המצב המטורף הזה אני מתנגדת למלחמה.

לפני כמה שבועות, במציאות אחרת, שיחקתי דמקה עם ילד שאני אוהבת. במהלך המשחק הבאתי בחשבון שאאבד כמה מחיילי, ידעתי שכשאני "אוכלת" אחד מהחיילים שמולי אני גם מסתכנת באובדן חייל שלי, ובעיקר, ידעתי שבסוף המשחק כל החיילים יקומו לתחייה ונוכל להתחיל עוד משחק מההתחלה.

חיילי צה"ל, בניגוד לחיילי הדמקה, לא יקומו לתחייה. חייל מת נשאר חייל מת גם הרבה אחרי שהדי המלחמה שוככים. חייל מת לא יאכל, לא יישן, לא יעשה אהבה, לא ייצא לבלות, לא יקרא ספרים ולא יגדל ילדים. אני רואה בטלוויזיה את תמימותם של החיילים היוצאים לקרב לכאורה בשמי, מאמינים בכל ליבם שהם מסכנים את עצמם כדי להגן עליי, מרגישים חזקים, גברים, בלתי מנוצחים.
ואני רואה בעיני רוחי את יום הזיכרון הקרוב בו הם יצטרפו לרשימות הנופלים הבלתי פוסקות, הרבה אחרי שכולנו נשכח מזמן את שמותיהם, כשיהפכו לפצעים מדממים בנשמתם של בני משפחתם, חבריהם ואוהביהם.

 בשם הכוח המשכר והמשקר, בשם תחושת הצדק וה"אין ברירה", מדינת ישראל הורגת מאות אזרחים לבנונים חפים מפשע. גם הפצצת לבנון נעשית, לכאורה, מתוך כוונות טובות, כדי לעצור את הפצצת חיפה והצפון. בפועל, כמקובל במזרח התיכון, נוצרת כאן נקמת דם מתגלגלת ובלתי פוסקת, כשכל הפצצה על ביירות נותנת לגיטימציה להפציץ את חיפה, ולהיפך.

אני ישראלית גאה – אני אוהבת את המקום הזה, את השפה, את האוויר, את האור, את האנשים. כשהייתי בגן למדתי לצייר את דגל ישראל בצבעי פנדה בלי לצאת מהקווים הכחולים ולנופף בו בגאווה. אני אוהבת את ישראל כי זה הבית שלי, אבל אני מתביישת עד עמקי נשמתי בכך שמדינתי האהובה הפכה לרוצחת ילדים ואזרחים. מבעד לכוונות המשוכללות של מטוסי צבאינו הגיבור לא רואים ילדים. משם המציאות דומה למשחק מחשב – איקס, מטרה, בול פגיעה ועשן. כל הכבוד לצה"ל.
אבל על הקרקע התמונה שונה. על הקרקע, שוב ושוב, אנחנו הורגים ילדים חפים מפשע. בעזה, בביירות, בכפר כנא, ילדים קטנים שמשפחותיהם מנסות לברוח צפונה מדרום לבנון המופגזת, למצוא מחסה בבניין מוגן אל מול האיום של פצצות חכמות שאינן מבחינות בין איש חיזבאללה לבין ילד קטן.

הדוברים הרשמיים של צה"ל והממשלה עברו קורס מזורז במלאכת כיבוס מלים – מביעים צער על פגיעה ב"בלתי מעורבים", משוכנעים שילדים ונשים וזקנים וחולים יכלו לרוץ ולברוח מבעד לכבישים מחוקים וגשרים לא קיימים, נאחזים ב"הזהרנו" וב"לא בכוונה" ויאללה, לטעות הבאה.
דוברינו המסוקסים נאחזים בטיעון ה"מגן האנושי", כאילו שאנחנו כאזרחים יכולנו לעשות משהו מול לוחמים חמושים שמאלצים אותנו להישאר במקומנו וכאילו שבסיסי צה"ל ומתקנים ביטחוניים לא יושבים בלב ליבה של אוכלוסייה אזרחית בחיפה, בתל אביב או בדימונה.

אין בי כל רחמים או אמפתיה כלפי נסראללה וחבר מרעיו – ראשית, מפני שאין בי כל רחמים או אמפתיה כלפי כל מי שבוחר בדרך האלימות, שנית, מפני שאין להם כל צידוק חוקי או מוסרי למלחמה למעט תאוות הכוח והשליטה, וגם בשל הסיבה הפשוטה שהם רוצים להרוג אותי ואת יקיריי, ברמה הכי אישית.

אבל זה שאני נמצאת תחת איום, זה שאנחנו נמצאים תחת איום – זו אינה סיבה לאפסן בבוידעם את הערכים, העקרונות והמוסר. אסור להרוג אזרחים חפים מפשע, אסור להרוג ילדים (ולא משנה איזה פשע עשו הוריהם, אחיהם או שכניהם) לא מסיבות של הסברה, לא בגלל שזה נראה לא טוב בתקשורת הזרה, אלא פשוט מפני שזה אסור. לא הגון. לא מוסרי. רע.
מוסר הוא לא מלה גסה. מוסר הוא הבסיס שעליו כל חברה אנושית מתקיימת, מוסר הוא מה שנובע מיכולתינו לחשוב ולשקול, להתלבט ולהרגיש, מוסר הוא מותר האדם.

ולהרוג ילדים זה לא מוסרי, נקודה. בלי "אבל", בלי כוכבית, בלי אותיות קטנות. לכל ילד מגיע לשחק, לבכות ולצחוק, ללמוד, לרוץ ולקבל חיבוק ונשיקה ממי שאוהב אותו.
הילדים שנהרגים במלחמה המיותרת הזאת ובכל המלחמות המיותרות האחרות הם לא "שבבים שעפים כשחוטבים עצים". הם נשמות שלא עשו כל רע, בני אדם שנקלעו שלא ברצונם לשדה הקרב ואינם יכולים להגן על עצמם. ילד הוא ילד הוא ילד – בנצרת ובטבריה, במרע'ר ובכפר כנא, בעזה ובשכם, בביירות ובחיפה. ילד הוא ילד הוא ילד, ולאף ילד לא מגיע למות, לא בכוונה ולא בלי כוונה ולא בכלל.

לכל הילדים, גם באזור המטורף בו אנחנו חיים, מגיע לשחק, מגיע להם אפילו "להרוג" חיילי-כאילו שיקומו לתחייה מיד בתום המשחק.

ומגיע להם, ולי, ולכולנו – לכל אזרחי הארץ המדממת הזאת מכל צידי הגבול וה"אין גבול", מגיע לנו להפסיק להיות חיילי משחק בידיהם של מנהיגים שמקדשים את הצדק, והלאומיות, והאדמה, ושכחו את הדבר הקדוש ביותר והבסיסי ביותר – קדושת החיים.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 02/03/2008 at 22:10

    הייחולים לשלום מתחילים להישמע ריקים לאחרונה (לא במקרה שלך), כאשר ישנה הסכמה רחבה מאד לפרקטיקות היום ומיות שמובילות להכרחיות המלחמה, בעיקר בתחום החברתי והכלכלי.

    זה רק עניין של עליית מדרגה, לא ?

    אם אנחנו מסכימים למשל שסוטי מין סדרתיים ינהלו את המדינה, ברור שיש להם אגנדה אחרת משלנו, ו"שקט ושלווה" זה לא מה שמדליק אותם "ובחרת בחיים" מתחיל בדברים הקטנים, לאו דוקא הפסקת עישון פסיבי…

  • אסתי  On 02/03/2008 at 23:05

    חזרתי עכשיו מקרבות בפוסט של חנה בית הלחמי בקפה דה מארקר עם אוסף של מתלהמים ובא לי למות ומחר אני נוסעת לשדרות וכבר 3 סטודנטים הודיעו לי שהם לא מגיעים מהפחד.
    נראה שהפעם סוף סוף הקאסאמים מפחידים אותם יותר ממני
    מה יהיה?

  • ורד  On 02/03/2008 at 23:15

    אנחנו במלחמה! ואת צודקת, פשוט מחליפים כיוונים ושום דבר לא משתנה. והיום הבית שנהרס הוא של שני ילדים, תאומים, מהחוג שלי וזה היה ממש ליד החוג.מזל שהם היו איתי באותו זמן ולא בבית .כתבתי על מה שקרה:

    http://www.notes.co.il/vered/41735.asp

    מחכה לימים של שקט, ורד

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 03/03/2008 at 13:06

    זה מתחיל ללחוץ על כולנו. כאילו שהמלחמה הזו חונקת אותנו. מפחיד לחשוב על כל ההרוגים.

    אחד החיילים ההרוגים הוא קרוב משפחה של חברה שלי. חגגו לה ולאחיה יום הולדת עם חלק מהמשפחה ופתאום הטלפון מצלצל שיש הלוויה.

  • טלי  On 03/03/2008 at 13:23

    איריס, אני מניחה שאת צודקת, יש באמת קשר בין הזלזול המתמיד של המדינה באזרחיה בימים כתיקונם לבין הזלזול של המדינה בחיי אזרחיה ובחיי אזרחים מהצד השני בזמן מלחמה.

    יש קשר, יש מדרון חלקלק שבו מחדל מוביל למחדל, ועדיין- כשמדובר בחיי אדם אני נחרדת וזועמת ומנסה להילחם בתחושת חוסר האונים יותר מאשר בכל סיטואציה אחרת.

    לאסתי- אוי אוי אוי! רק תעשי לי טובה, בימים כאלה תשתדלי להימנע מהביטוי "בא לי למות", טוב? לא כשכל כך הרבה מתים בלי שבא להם…
    מה להגיד לך? איך להקל עלייך? יש איך?

    לורד- כן, אנחנו במלחמה. והיא כל כך מיותרת וכל כך מטומטמת וכל כך זוועתית.
    קראתי את התיאור המצמרר של החוג שלך מאתמול, והבום, והנס, והילדים הרועדים.
    אני יכולה רק לשאול גם אותך כמו את אסתי אם יש איך להקל עלייך ולשלוח חיזוקים וירטואליםולאחל לך שימי השקט יבואו מהר ולקרוא לכולנו לדרוש ממנהיגינו שיביאו את השקט, במקום להביא את הרעש והמלחמה.

    לאלמוני/ת- באמת מפחיד, באמת מצמרר, באמת נורא. אין לי מילים נוספות.

  • אייל גרוס  On 03/03/2008 at 19:32

    טלי
    תודה על מה שכתבת וגם על מה שכתבת על עביר ועל התגובה אצלי.
    ועל הציטוט בפוסט על עביר מ"בשמלה אדומה". גם אני חוזר לשיר הזה הרבה פעמים. אכן אנו שואלים למה ואין להם תשובה.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: