ילדה קטנה, יחידה ותמה

אני יודעת- בפוסט הזה אני עומדת להקשות עליכם.
ואני יודעת- כולם טרודים במרוץ החיים המטורף ולאף אחד, כמעט לאף אחד, אין כוחות נפש, סבלנות או יכולת לעסוק בצרות של אחרים, בטח לא אחרים שאנחנו רגילים להסתכל עליהם בתור "הרעים", בטח לא כשחומת הבטון הגבוהה מסתירה מעינינו ביעילות רבה את כאבם של האנשים הכלואים מאחוריה.
אני יודעת את כל זה ובכל זאת "מטרידה" אתכם עם הסיפור הזה, כי הוא בלתי נסבל בעיני. אני מעתיקה חלק מהדברים שאני כותבת כאן ממייל ששלחתי לפני שנה לרבים מחבריי, מכריי וקרוביי ולמרות שעברה שנה, ערלות הלב רק הלכה והחריפה. 

אני מסתכלת על תמונותיה של הילדה המתוקה הזאת, ילדה שבשנה האחרונה שמור לה מקום בלב שלי למרות שלא זכיתי להכיר אותה.

 אני רואה את פניה של עביר- ילדה קטנה, יחידה ותמה עם עיניים חכמות וחיוך ילדותי, בקטע שנלקח מצילום משפחתי, מרגע מאושר שבו היא עמדה עם אבא ואמא והאחים והאחיות, חייכה חיוך קטן והרגישה, כנראה, הכי בטוחה בעולם.

ואני מסתכלת בתמונה השנייה, שצולמה קצת יותר מאוחר, כנראה בסטודיו של צלם מקצועי, אולי לכבוד אירוע חגיגי, אין לי מושג. אני רואה איך בזמן שעבר בין תמונה לתמונה נוספה לפניה היפים של עביר הבעה קצת יותר בוגרת, ואיך היא הסתרקה לכבוד הצילום, ואולי אפילו שמה גלוס מבריק על השפתיים, ועשתה קצת פוזה למצלמה כדי להרגיש גדולה.
ואני לא יכולה להסתכל בשתי התמונות האלה בלי לחשוב על כך שלא יהיו יותר תמונות, על כך שחייה של עביר נקטעו באכזריות לפני שנה באמצעות כדור אחד מצופה גומי ועל כך שהמדינה שלי החליטה, בכל הערכאות המשפטיות, שלא להעניש אף אחד על רצח של ילדה קטנה בת עשר.
עביר הלכה עם אחותה ועם חברה לקנות ממתקים בקיוסק מול בית ספר, כמו שאני עשיתי כל כך הרבה פעמים בילדותי וכמו שכל כך הרבה ילדים עושים כל יום, וחייל מג"ב ירה בראשה, מאחור.

כאמור, לא זכיתי להכיר את עביר ואת משפחתה, אבל אנשים יקרים לליבי מכירים אותם היטב. לפני כמה חודשים זכיתי ללחוץ לרגע את ידו של בסאם עראמין, אבא של עביר, בערב שאורגן על ידי תנועת "לוחמים לשלום". באותו ערב ראיתי אותו מחזיק את תיק בית הספר של עביר- תיק שחור עם ציורי אנימציה צבעוניים של "Hello kitty" או מותג דומה, תיק של ילדה בת עשר שרוצה להיות גם גדולה ו"קוּלית" וגם קטנה ומתוקה, תיק שמתוכו הוא הוציא את עטיפות השוקולדים שעביר קנתה אחרי בית ספר, שוקולדים שאני לא יודעת אם היא הספיקה לטעום לפני שנורתה למוות.
בסאם עראמין, באצילות נפש, לא מחפש נקמה וממשיך גם היום בפעולות הידברות ושלום.
את הדברים האלה הוא כתב זמן קצר אחרי שעביר נרצחה.

תקראו את דבריו, ותחשבו לרגע על מה שהוא כותב. בעצם, אל תחשבו- תרגישו.

 

קריאה לשלום של אב פלסטיני שכול מאת בסאם עראמין

"ביום שבו בתי נורתה, רבתי איתה.

כשעמדה בפתח הבית, בדרכה לבית-הספר, הכריזה עביר כדרכם של ילדים, שהיא תשחק עם חברה אחרי-הצהריים ולא תחזור מייד הביתה ללמוד למבחן שאמור היה להיערך למחרת היום. היא היתה בת עשר, פיקחית, תלמידה חרוצה, ובכל-זאת ילדה קטנה.

היא רצתה לשחק. אמרתי לה שלא תחשוב על זה אפילו.

אילו יכולתי לומר לה משהו עכשיו, הייתי אומר: לכי, תעשי מה שאת רוצה, שחקי.

כי עכשיו היא לא תשחק יותר לעולם. לעולם לא תצחק, לעולם לא תשמע את חברותיה קוראות בשמה, לעולם לא תרגיש את אהבת משפחתה עוטפת אותה בלילה כמו שמיכה חמה.

עביר, השלישית מבין ששת ילדי, נורתה בראשה בדרכה מבית-הספר ב- 16 בינואר, לאחר שנלכדה בתקרית בין כוחות משמר-הגבול הישראלי וילדים מבוגרים יותר, שאולי – ואולי לא – זרקו אבנים. היא מתה כעבור יומיים.

אני יודע מה אמר הצבא הישראלי על התקרית, ואני יודע מה ראתה אחותה הבוגרת של עביר, ערין, בשתי עיניה: עביר ברחה בריצה מהחיילים, כשלפתע עצרה ונפלה, והדם ניתז על הקרקע. נתיחה עצמאית מאשרת כי סיבת המוות הסבירה ביותר היא כדור גומי, שעבר דרך עורפה של עביר. הכדור נמצא אצלי בבית, כי ערין המסכנה, שראתה איך אחותה נורתה, הרימה את הכדור והביאה אותו הביתה. לא הופתעתי כשהצבא הישראלי ניסה להאשים את עביר במותה. תחילה אמרו לנו שנמנתה עם זורקי האבנים. אמרו לנו ש"משהו" התפוצץ לה בין הידיים – למרות שידיה היו שלמות בדרך נס – בטרם הספיקה להשליך את הדבר הזה על הג'יפ של משמר הגבול.

לא הופתעתי, אבל המצוקה שהבדיות האלו גורמות לאשתי ולי קשה לתיאור. התינוקת שלנו נהרגה – האם צריך לחלל גם את שמה ואת תמימותה?

קל, כל-כך קל, לשנוא. לחפש נקם, למצוא לעצמי נשק, להרוג שלושה או ארבעה חיילים בשם בתי. זו הדרך שבה ישראלים ופלסטינים מנהלים את העניין זה זמן רב. כל ילד מת – וכל אחד הוא ילד של מישהו, הוא סיבה נוספת להמשיך ולהרוג.

אני יודע. פעם הייתי חלק מהמעגל הזה. ביליתי שבע שנים בכלא ישראלי, משום שעזרתי בתכנון פעולה חמושה נגד חיילים ישראלים. אז התאכזבתי שאיש מהחיילים לא נפגע.

אבל בזמן שריציתי את עונשי, שוחחתי עם רבים מהשומרים שלי. למדתי על תולדות העם היהודי. למדתי על השואה.

ובסופו של דבר הבנתי: בשני הצדדים, הפכנו לכלי המלחמה. בשני הצדדים יש כאב, ואבל, ואובדן אינסופי.

הדרך היחידה לגרום לזה להיפסק, היא להפסיק את זה בעצמנו.

אנשים רבים באו לתמוך בנו ולעודד אותנו כשעביר שכבה על ערש דווי, פניה הקטנות לבנות כגיר, עיניה עצומות לעד. בין אלה שלא משו מצידי היו כמה בחורים שלמדתי לאהוב כמו אחים, בחורים שמכירים את עברי ושותפים לו. בחורים שאומנו, כמוני, לשנוא ולהרוג, אך כעת גם הם מאמינים שעלינו למצוא דרך לחיות עם האויבים לשעבר.

בחורים ישראלים. חיילים קרבים לשעבר, כולם.

הבחורים האלה ואני חברים בתנועת "לוחמים לשלום." כל אחד מאיתנו – 300 פלסטינים וישראלים – עמד פעם בקו החזית של העימות. ירינו, הפצצנו, עינינו והרגנו. האמנו שזו הדרך היחידה לשרת את עמנו.

כעת אנו יודעים שזה לא נכון. אנו יודעים, שכדי לשרת את עמנו עלינו להלחם בשנאה שבקרבנו, ולא זה בזה.
עלינו למצוא דרך לחלוק את האדמה הזו, שאותה נוצר כל אחד מהעמים בעמקי נשמתו. לבנות שתי מדינות זו לצד זו. רק אז ייגמר האבל.

לא אשקוט עד שהחייל האחראי למותה של בתי יועמד למשפט ויתמודד עם המעשה שלו. אדאג לכך שהעולם לא ישכח את בתי, את עביר היפהפייה שלי.

אבל לא אבקש נקם. לא, אני אמשיך בפעולה שלקחתי על עצמי, יחד עם אחי הישראלים. אני אלחם בכל כוחותיי כדי ששמה של עביר, דמה של עביר, יהפוך לגשר שיגשר סוף-סוף על התהום בינינו, לגשר שיאפשר סוף-סוף לישראלים ולפלסטינים לחיות בשלום, אינשאללה.

אם הייתי יכול לומר משהו לבתי, זה מה שהייתי מבטיח לה. והייתי אומר לה שאני אוהב אותה מאוד-מאוד".

(הטקסט פורסם במקור באנגלית ב 9.2.07 www.forward.com)

דבריו של בסאם עראמין נכתבו לפני שנה. בשנה שחלפה מאז, מדינת ישראל עשתה הכל כדי להתנער מאחריות לרצח, כי עביר הייתה "רק" ילדה פלסטינית.
בשיר הנפלא והמצמרר "פרח", צרויה להב כתבה-

 "מי שלחץ על הדק /דם את ליבו מכתים/ במלחמות לצדק/ גם ילדים מתים".

דמה של עביר מכתים לא רק את ליבו של מי שלחץ על ההדק, אלא את ליבו של כל מי שלא מתקומם נגד רצח של ילדה קטנה.

 החייל שירה בעביר לא ישב בכלא אפילו יום אחד.

 אני לא יודעת אם הוא ממשיך לכוון נשק נגד ילדים פלסטינים קטנים או שאולי הוא השתחרר, אולי הוא נוסע לידי ברכבת, חוצה לידי את הכביש, יושב לידי במסעדה ונהנה מהחיים. אולי הוא נסע להודו או לדרום אמריקה, אולי הוא דופק את הראש עם כימיקלים למיניהם כדי לסלק ממחשבתו את מראה פניה של עביר ואולי הוא לומד לפסיכומטרי או משפר בגרויות ולא חושב לשנייה על השירות בצבא.

אבל החייל שלחץ על ההדק הוא לא האחראי היחיד למותה של עביר.

אחראים גם אלה שהורו לקיים בקביעות סיורים של רכבים משוריינים עם חיילים חמושים ליד בית ספר יסודי (!), ואנשי דובר צה"ל שמיהרו להצהיר שעביר, שנורתה בחלק האחורי של ראשה, נפצעה כששיחקה בנפל של תחמושת, והמערכת הצבאית שפטרה את היורה מכל עונש תוך הסתתרות מאחורי מונחים משפטיים מעורפלים, ומנגנון הכיבוש המסואב והמורכב שפוגע בזכויות האדם הבסיסיות של אזרחים מדי יום ביומו, שעובר בשתיקה על רצח ילדים. וגם אנחנו אחראים, בשתיקתנו למול מעשים איומים שכאלה.

אני ישראלית.

נולדתי פה, גדלתי פה, וזה המקום היחידי שאני יכולה לקרוא לו "בית". 

גם אני למדתי בגיל שלוש לשיר "שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת", גם אני הכנתי בגן ובבית הספר היסודי שי לחייל- ארזתי ממתקים, תשבצים וסבון בשקית שקופה של הועד למען החייל והכנתי מכתב וציור לחייל הגיבור ששומר עליי. פעם אחת אפילו קבלתי בחזרה מכתב מחייל גיבור שכזה והתרגשתי מאוד.
גם בשבילי הצבא הוא לא גוף ערטילאי ורחוק אלא גוף פרטי מאוד שעברו ועוברים בו חברים שלי, קרובים שלי, שכנים שלי, אנשים שאני אוהבת.

גם אני חונכתי על ברכי התפיסה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם וגם לי היה נוח להאמין בזה, אבל בכאב גדול ובצער גדול, אני כבר לא יכולה להאמין שהצבא שלנו מוסרי.

 לא כשה"עשבים השוטים" משתלטים על כל חלקה, לא כשהמקרים החריגים הופכים לנורמה.

לא אחרי ששמעתי בשבוע שעבר על סגירת תיק החקירה בעניין רצח עביר עראמין הקטנה, לא אחרי שקראתי אתמול עדות של חיילים שמתארים את התעללותם בילדים בחברון ואומרים "חברון זה כמו מערב פרוע והצבא הוא החוק… בדקנו מי מסוגל לעצור את הנשימה להכי הרבה זמן. איך בודקים? חונקים אותם. אתה חוסם את קנה הנשימה, לוחץ בגרוגרת. זה לא נעים. אתה מסתכל על השעון תוך כדי, בודק למי לוקח הכי הרבה זמן להתעלף".

 

ולא אחרי שצפיתי בכתבה ששודרה אצל אילנה דיין– 28 דקות ובהן עדות אחרי עדות של חיילי חטיבת "כפיר", צעירים נורמטיבים, ילדים טובים, שמספרים בפרטי פרטים, בדוגמאות קטנות וגדולות, איך הם איבדו כל צלם אנוש וכל שיקול דעת מוסרי במהלך השירות בשטחים וההתחככות הבלתי פוסקת באוכלוסיה אזרחית.

 

"וכל התותחים וכל החיילים…
וכל הרי הגעש וכל הסערות
וכל האריות וכל הנמרים
וכל הגדולים וכל החכמים –
עומדים חיורי פנים ולא מוצאים תשובה"

ועוד משהו: אני כותבת על עביר כי אכפת לי ממנה, כי היא נכנסה לי ללב, וגם כי סגירת תיק החקירה עברה בקול ענות חלושה, כמעט בלי הדים תקשורתיים.

 זה שכתבתי על עביר עראמין לא אומר שלא אכפת לי מילדי שדרות.

 כואב לי על אושר טוויטו שאיבד את רגלו בשבוע שעבר, ועל יוסי חיימוב שנפגע בכתפו אתמול ועל כל הילדים והילדות, הישראלים והפלסטינים, שמשלמים בחייהם, בשלמות גופם הקטן ונפשם הרכה, בסיוטי הלילה, בהרטבות, בחרדות ובאובדן אנשים אהובים, על כל הילדים והילדות שמשלמים מחירים יקרים מנשוא למען תאוות הכוח, האגו, האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של המבוגרים, של המנהיגים, של ערלי הלב.

 

עדכון מה-29.2.08: עברו כמה ימים מאז שכתבתי את הפוסט הזה והמצב רק הולך ומחמיר.

ראש הממשלה שלי, במה שאני לא מצליחה להגדיר אלא כתאוות נקם מרושעת, נהנה להצהיר שאנחנו גורמים לצד השני יותר כאב משהוא גורם לנו. סטודנט נהרג בשדרות, עוד ילדים נפצעו, בעזה נהרגו שלושה ילדים ותינוק, ואולי מאז הפעם האחרונה ששמעתי חדשות נהרגו עוד חפים מפשע.

אני לא יודעת אם האצבע הקטנה שלי על המקלדת יכולה לשמש כסכר נגד הזרם העצום של אצבעות המונחות על ההדק, אבל מוכרחים לנסות.

אצל מתי שמואלוף כאן ב"רשימות", קראתי עכשיו עצומת חירום  של ישראלים ופלסטינים הקוראים להפסקת אש מיידית. אני חתמתי. בבקשה תחתמו גם.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 26/02/2008 at 7:13

    יותר אנשים כמוך, משני הצדדים, היו אולי מחיים את התקווה שלא כך יתנהלו הדברים עד הסוף.

    מותר לך לכאוב על עביר בלי להתנצל. רק בטירוף שבו אנחנו חיים מתנהלת החשבונאות המתמדת הזו, שגורמת לאנשים לחשוד שאם אכפת לך מילדה קטנה אחת, אולי זה על חשבון ילדים אחרים.

  • חני  On 26/02/2008 at 8:06

    על הילדים משני הצדדים. הלוואי ומבוגרים משני הצדדים היו יוצאים להילחם יחד למען שלום הילדים.

  • שרון רז  On 26/02/2008 at 8:34

    פוסט אמיץ וחזק מאוד שאני מזדהה איתו
    מאוד כואב ומאוד מתסכל
    ילדים לא צריכים לשלם את המחיר, וכל הקונפליקט הזה חייב להסתיים, אם כי אינני אופטימי
    האבא הזה חזק וכתב מרגש, והוא כנראה צודק שאנחנו או גם אנחנו צריכים בעצמנו לנסות ולהפסיק את זה

  • אסתי  On 26/02/2008 at 8:52

    כתבתי על זה בעבר בפוסט בקפה דה מארקר.
    זה היה בעקבות גרפיטי שראיתי ברחובות תל אביב
    ואחר כך כמובן כשגיליתי את דברי אביה.
    אין מילים. רק כאב לאן כל העסק הזה הולך.
    ואני מחפשת להביא לכאן לינק לדברים שרשמתי אז

    והנה מצאתי משהו שלא קשור אליה ספציפית אלא להרג ילדים פלסטינאים בטעות:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=128683
    והנה זה על עביר אראמין:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=34459

  • רון  On 26/02/2008 at 9:46

    אסור להתנצל על דבר בסיסי כמו התיעוב שמעורר בנו רצח של חפים מפשע ועל הרצון לעורר את תשומת הלב של הסביבה לעוולות החוזרות ונשנות הללו.
    תודה על הטקסט ועל שהכנסת קישור לאתר של ארגון לוחמים לשלום, שלא הכרתי לפני כן.

  • איתי קנדר  On 26/02/2008 at 13:06

    בוכה מתוך שינה

  • טלי  On 26/02/2008 at 13:26

    תודה על דבריכם המחזקים ורק הבהרה- אני ממש לא מתנצלת! כואב לי על עביר ואני אבלה על רציחתה המיותרת כל כך והאכזרית כל כך, אני כותבת את זה באופן מפורש וגלוי.

    הדבר היחיד שעליו אני מרגישה צורך להתנצל הוא שלמרות שאני שייכת לצד של המבוגרים, אני לא מצליחה למנוע מעשים כאלה.

    אסתי- תודה על הקישורים, תיכף אקרא, לציטוט המחריד על ההתעללות בילדי חברון הגעתי בעקבות הפוסט שלך, לא קישרתי כי קרדיט נראה קצת תלוש בהקשר ההוא…

    רון-אני שמחה מאוד אם עזרתי לך להגיע לאתר של "לוחמים לשלום", הם ארגון חשוב מאין כמוהו.

  • אסתי  On 26/02/2008 at 15:19

    הקראת את ההתלהמות המטורפת של הטוקבקיסטים בתגובה לידיעה על סיגרת התיק.

    עם סגולה כבר אמרנו?

  • טלי  On 27/02/2008 at 16:22

    קראתי קצת והפסקתי- אין לי עניין לזהם את התודעה שלי לחינם בדברים כל כך נמוכים.

    אבל את הקישור למה שאת כתבת קראתי גם קראתי (והתעצלתי מלהגיב שם כי אני לא רשומה בקפה) וזה חשוב, מדוייק ונוקב.
    והסיפור שלך חזק ורב עוצמה ומצויין, אם ארצה פעם להשתמש בו לצרכים חינוכיים אבקש רשות, כמובן- צריך ללמד את זה!

  • אלש  On 27/02/2008 at 20:16

    זה נכון מה שכתבת.
    מאוד.
    וזה שילדה קטנה נהרגת זה מצמרר.

    אני יודעת שלא הסתכלת על הצד של הפלסטינאים ושאת ניטרלית בעניין, אבל מה שלא יהיה את הסכסוך הם התחילו. זה נשמע כמו בגן "הוא התחיל" אבל זה נכון.
    בפיגועי ההתאבדות נרצחו הרבה מאוד ילדים ואנשים והנה הרגע שמעתי בחדשות שנפלה רקטת קסאם במכללת ספיר וסטודנט אחד נהרג.

    צריך לגמור את המלחמה הזאת כמה שיותר מהר

  • טלי  On 27/02/2008 at 21:30

    אין לנו ויכוח לגבי העובדה שהרג ילדה קטנה הוא מצמרר.

    חשוב לי להבהיר- אני בהחלט לא ניטרלית בעניין!
    ראשית, מפני שאני ישראלית, אני לא משבדיה ולא משווייץ, אני ישראלית וזה הופך אותי לבלתי ניטרלית בעליל, אין לי את הפריבילגיה ליות ניטרלית…
    ושנית, מפני שיש לי דיעה מוצקה וברורה בעניין- ודעתי היא שכל הרג, מכל צד, רק מגביר ומעמיק את מעגל הדמים המיותר והאכזר הזה, ודעתי היא שאחרי ארבעים שנות כיבוש, ארבעים שנים של נוכחות חיילים חמושים בלב ליבם של חיים של אזרחים, הצבא שלנו, לצערי העמוק, איבד את המוסר שאולי היה לו פעם.

    דעתי היא שמוכרחים לסיים את הכיבוש, ולעצור את מעגל האלימות המיותרת מכל הצדדים, למען כולנו וכדי שלא ייהרגו ולא ייפגעו יותר ילדים משום צד, אני מקוה שעכשיו עמדתי ברורה יותר…

    ומעבר לכך- הם לא התחילו…

    אני באמת לא רואה טעם בלהכנס כרגע לויכוח המיותר של מי התחיל- הרבה יותר חשוב מי יגמור, מי יעצור את זה, ומה שכתב בסאם עראמין ומה שאומרים ועושים חבריו כל הזמן- זה נסיון לעצור את זה מתוך הבנה שרק אנחנו יכולים לעצור את זה.

    ואני יודעת היטב שהרבה ילדים ישראלים נהרגו בפיגועי התאבדות, אחת מהם היתה ילדה שאהבתי מאוד מאוד.
    ואני יודעת שהערב נהרג סטודנט בשדרות, וזה נורא, אבל הרג פלסטינים רק יביא עוד הרג של ישראלים, ולכן, כפי שכתבת, "צריך לגמור את המלחמה הזאת כמה שיותר מהר".

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: