"פפסי ומריה"- ספר שנותן אגרוף בלב

מאת אדם זמינזד, תרגמה מאנגלית ברוריה בן-ברוך, יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד

 

מדי פעם אני קוראת ספרים כאלה- מטרידים, מכאיבים ומטלטלים, ספרים מרתקים שקשה להחליט אם הם יותר טובים מבחינה ספרותית או יותר מזעזעים מבחינה רגשית.
"פפסי ומריה" הוא ספר כזה בדיוק, ספר שאיכותו נובעת בראש ובראשונה מהכאב העצום המתואר בו ומהקושי הרגשי שנלווה לקריאתו.
המציאות היומיומית של ילדי רחוב מחרידה ובלתי נתפסת עבור קוראים שבעים ונקיים, ומובנת מאליה עבור גיבורי הספר- ילדים וילדות שישנים ברחובות, אוכלים מהזבל, מתמכרים להרחת דבק מגע, מוכרים את גופם הרך לתעשיית המין המנצלת, חוטפים מכות רצח, בורחים משוטרים אכזריים ומנסים לשרוד בכל יום מחדש.

  
פפסי הוא ילד חכם, יפה וכריזמטי, יתום מאמא, בנו הבלתי חוקי של פוליטיקאי חלקלק שמתכחש לו ומכיר בו לסירוגין, בהתאם לצרכיו הפוליטיים. פפסי מאמץ את מריה, ילדה קטנה שמזכירה לו את אחותו המתה, והוא נחוש בדעתו להחזיר אותה הביתה, אל משפחתה המתגוררת בשכונה המכונה "גן עדן" ומצויה בליבה של מזבלה עירונית. לכל אחד מילדי הרחוב יש סיפור טרגי, וכולם נאמנים ומסורים זה לזה, וכך קבוצת ילדים מצטרפת לפפסי ומריה במסעם לביתה של הילדה.
המסע הביתה הופך לבריחה כשקאדי, שוטר פסיכופט ומושחת, יוצא למסע ציד ונקמה נגד פפסי וחבריו.
הספר מלווה במקביל את מסעו של צייד האדם האכזרי ואת זה של קורבנותיו הקטנים, והזוועה מתגברת כתוצאה מההיכרות האינטימית עם עולמו הפנימי המעוות של קאדי. 

עלילת הספר מתרחשת בארץ לא מוגדרת, כנראה בדרום אמריקה, והערפול הזה דווקא מחריף את תחושת האותנטיות הנלווית לקריאה. הריאליזם הבוטה, המדמם והגס מעוטר בניחוח עדין של מיסטיקה, חלום ואגדה, המתבטאים בעיקר בדמותו של אל קוארבו העורב, נער אינדיאני שחוזר מעולם המתים כדי לעזור לפפסי חברו. ובכל זאת, טשטוש המקום והאווירה האגדית אינם מפחיתים מעוצמת הידיעה המצמררת שילדים כמו פפסי, מריה וחבריהם חיים וקיימים במציאות.

"פפסי ומריה" הוא רומאן מרגש ונוגע ללב שמציג חומרים קשים לעיכול אבל נקרא בקלות ובמהירות. חומרי מציאוּת אכזריים ובוטים מוצגים כאן במלוא מערומיהם, בכתיבה צבעונית וחיה שמסגננת את ההתרחשויות אבל לא מקלה מעוצמת הבעיטה שהספר הזה שולח ישר לבטן הרכה של כל מי שיש לו לב.
את המפגש עם "פפסי ומריה" אפשר להגדיר כחשוב בנוסף להיותו מעניין ואני בהחלט ממליצה עליו, אבל לא מבטיחה שזה יהיה פשוט…

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 19.2.2008.

 

 בהשראת מה שכתבה אסתי סגל על עיצוב עטיפות ספרים, החלטתי שמכיוון שהבלוג, בניגוד לרדיו, הוא מדיום ויזואלי, גם לעטיפות  מגיעה התיחסות.

 מעכשיו והלאה אשתדל להקדיש להן פינה קטנה בסיום כל ביקורת, מנקודת המבט שלי כקוראת, כאדם של מילים, כמי שלא מבינה שום דבר בעיצוב חזותי או גרפיקה, בדומה למרבית קוראי הספרים.

את העטיפה הנוכחית עיצב תמיר להב-רדלמסר, ולטעמי יש כאן פספוס מסויים. המבט של הילד אמנם נוקב, אבל הפריעה לי ההתמקדות הויזואלית בילד אחד בלבד, בספר העוסק בחבורת ילדים שכותרתו מתייחסת לשני ילדים. מעבר לזה, השימוש (האסתטי לכשעצמו) בפסיפס יוצר תחושה של משהו ישן, בעוד שבעיני דווקא העכשוויוּת ותחושת המציאוּת מעניקות לספר את עיקר כוחו.

 

ואם כבר מציאוּת וריאליזם, את האגרוף האמיתי בלב קבלתי כשקראתי אצל פנינה מרקו, כאן ב"רשימות", על ילדים אמיתיים שכאילו נלקחו היישר מהמציאוּת המסוייטת של "פפסי ומריה".

 

את פתיחת הספר אפשר לקרוא באתר "טקסט".

 

ספרים נוספים שנתנו לי אגרוף בלב ולא הירפו ממני הם "מעוף העורב","שומרת אחותי" ו"הטיול" (שאת הביקורת עליו כתבה חברתי ליבי). אין שום קשר בן ארבעת הספרים האלה, למעט העובדה שכולם עוסקים בילדים ולמעט היותם מדירי שינה, מזעזעים, מצויינים ומכאיבי לב.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 19/02/2008 at 17:24

    שראיתי לפני שנים
    אולי אפילו עשרים שנה ועד היום לא השתחררתי מהצמרמורת, הזוועה והכאב על ילדי הרחוב במציאות האכזרית של דרום אמריקה.

    סימנתי לפני ואחרוג ממנהגי לא לקרוא את ספרי ההוצאה הזו והכל בגלל ההמלצה שלך טלי – אז האחריות עליך, כן? (-:

    ואכן, מעוף העורב ספר נפלא שלא זכה לתשומת הלב הראויה לו. שמחה שגם את חושבת ככה.

    ושמחה גם על הרעיון לעשות פית ביקורות עטיפות שאני בזמנו הצעתי לדנה אלעזרי ממעריב ואיך שהוא לא יצא ואחר כך היתה פינה כזאת בספרים של הארץ וירדה. זה נושא חשוב ביותר וחבל שלא מתקיים יותר בשום עיתון.
    רק שהייתי ממליצה שלהבא תכניסי את הויז'ואל לתוך הפוסט כדי שזה יהיה מיידי לקורא.

  • ר  On 19/02/2008 at 20:25

    שם בתוך הפאבלות שוכנת שכונה בשם גן עדן.
    ובמקרה הזה המתרגמת, ברוריה בן ברוך, היא חותם של איכות.

  • טלי  On 19/02/2008 at 21:45

    אסתי- מכירה את הסרט, אתייק את המלצתך בזכרון.
    אין בעיה- האחריות עליי, למרות שלגבי מאיה ערד אנחנו לא מסכימות, כאן אני מוכנה להסתכן, בעיקר אם אנחנו שותפות לאהבת מעוף העורב…

    ובטח ששמתי את תמונת העטיפה בגוף הפוסט, בהתחלה היתה תקלה אבל היא סודרה. הרי לא חשבתי לדבר על העטיפה מבלי להראות אותה, גם כדי שמבינים ממני (נגיד את…) יוכלו להגיב עליה.

    ר'- תודה, לא ידעתי על השכונה האמיתית, אבל בספר לא מוזכרת מדינה ספציפית, כנראה בכוונה.
    והתרגום בהחלט טוב למרות שאני מודה ששמה לא מצלצל לי מוכר. תאיר/י את עיניי לגבי ספרים נוספים שהיא תרגמה?

  • איתמר  On 22/02/2008 at 18:09

    בהזדמנות הקרובה אחפש בספרייה את הספר של אדם זמינזד. תודה

  • טלי  On 22/02/2008 at 18:20

    תגובות כאלה תמיד משמחות אותי, אחת המטרות המרכזיות של כתיבת המלצות היא בדיוק זאת- לעזור לחבר בין אנשים לבין ספרים שהם עשויים לאהוב.

    ואסתי- עכשיו קלטתי שנשמטה לי המילה "לא"- לא מכירה את הסרט ומכאן, כמובן, תיוק המלצתך…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25/02/2008 at 16:01

    זה רק למקרה שאלי אשד יחליט לצנזר

    תודה על התגובה שלך בבלוג שלו

  • טלי  On 25/02/2008 at 19:49

    הוא היה הגון ובחר להשאיר את הביקורות שכתבו עליו, כולל מה שאני כתבתי.

    תגובתך חיזקה אותי, אני שמחה שבחרתי להביע את דעתי הברורה אבל כפי שציינת, זה באמת לא הנושא פה, המקום הראוי לדיון הזה הוא שם
    http://www.notes.co.il/eshed/41376.asp

    תודה!

  • טלי  On 27/02/2008 at 19:34

    ואם קודם פרגנתי על הגינותו, עכשיו אני חושבת אחרת. מובן שזכותו למחוק את הפוסט שהוא כתב ואת מעל מאה התגובות שהופיעו בעקבותיו, אבל אחרי כל החשיפה הזאת (שבחלקה הגדול הוא בחר), זה פחדני בעיניי.

    אז תגובתי הארוכה נמחקה גם היא, ולכן טוב, אלמוני/ת שהזכרת את זה כאן, למרות היעדר הקשר ל"פפסי ומריה".

    וכל מי שרוצה להבין על מה המהומה ומדוע אלי אשד הואשם בעיתון בהטרדה מינית בשעור טנטרה (וגם הודה בכך בכל תגובותיו, למרות ההיתממות)- הדיון אצל וולווט אנדרגראונד שריר וקיים, כאן-
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=324773

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 07/03/2008 at 15:29

    לכתוב את מה שכתבת כבר למעלה.
    כן, מזל שכתבתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: