מחשבות על טראומה לאומית או מה פתאום הלכתי להצגה ביידיש

הירהורים נוגים בעקבות ההצגה "ילדי הצל- קינדער פון שאטען" של תיאטרון היידישפיל

עם כל אהבתי הרבה לתיאטרון, האמת היא שבימים כתיקונם לא הייתי חושבת ללכת לראות הצגה ביידיש.

אבל כיוון שבהצגה הספציפית הזאת משתתפים שני חברים שלי- דורי אנגל  ושרון ונצובסקי, מצאתי את עצמי יושבת ומתרגשת כמעט עד דמעות מהצגה שבמקרה, או בכוונה, משוחקת כולה ביידיש.
את המחזה "ילדי הצל" מאת בן ציון תומר אני מודה שלא הכרתי קודם, והגעתי לאולם בלי לדעת לקראת מה אני הולכת.
ההתחלה, אם להודות על האמת, נראתה לי קצת מיושנת.
אבל מהר מאוד נשאבתי לתוך הסיפור, סיפורו של יורם- קיבוצניק, פלמ"חניק, איש צבא, כל הסטריאוטיפים המוכרים של "מלח הארץ". אבל זאת לא כל האמת.

יורם, הוא בעצם יוסל'ה.
כמו דן בן אמוץ, הישראלי האותנטי ביותר, שהיה בעצם מוישה תהיליםזוגער, יורם הוא למעשה  ילד מילדי טהרן, ילד יהודי קטן מה"שטעטל" הגלותית, שהוריו הצליחו להצילו ולהבריחו לארץ.
בסצנה מדויקת במיוחד, יורם מתאר לנורית- אשתו הטרייה, את רגע המהפך: כנער בן 14, עולה חדש, הוא היה תורן בחדר האוכל בקיבוץ. איתו היו תורנים נעמי היפה ודובי, הבן הראשון של הקיבוץ- "נסיך העמק" החתיך שרוקד קרקוביאק, נוהג בטרקטור ויוצא עם הנערה הכי יפה במשק.
הנער החדש ביקש לדעת מה עושים עם ערימת השאריות שנשארה אחרי הארוחה, ולא היה מסוגל לזרוק את האוכל לפח, אחרי הרעב שחווה בעצמו כילד קטן ובזמן שמשפחתו ממשיכה לרעוב באירופה.
אבל דובי ונעמי צחקו עליו בתגובה, ואז, הוא הפך להיות "דובי" בעצמו, והתעלה על המקור. תוך שנה, הוא היה הרקדן הכי טוב בעמק, הוא יצא עם נעמי היפה, הוא נהיה יותר צבר מצבר…

אבל לעולם אי אפשר לברוח באמת ממי שהיית פעם, וזיכרונות הילדות והאימה מצליחים לחדור גם את מעטה הגבריות והישראליות המחוספס, עוברים בין הסדקים ומחזירים לתודעתו של יורם את יוסל'ה הילד הקטן, הגלותי והמפוחד- שחוזר בסיוטי לילה, בשירי שיכורים, בעיניים עצומות.

כשעל הבמה נורית- הרעייה הטרייה, ניסתה לחדור מבעד לחומות ההדחקה של בן זוגה ולהתיידד עם שֵדֵי העבר שלו כצעד הכרחי לאינטימיות אמיתית, חשבתי שהיא כל כך צודקת ברמה האישית, אבל חשבתי גם שיורם הוא סמל. חשבתי שכמו שאדם לא יכול לטאטא מתחת לשטיח השכחה את טראומות העבר שלו, ועדיין לחיות חיי רגש מלאים ומספקים, גם מדינה לא יכולה לעשות את זה.

המחזה "ילדי הצל" מתרחש כמה שנים אחרי השואה, בתקופה שבה לא דיברו בציבוריות הישראלית על מה שהיה "שם". היום מדברים על הכל ויודעים הכל, אבל זה לא משנה את היחס המחפיר של המדינה לניצולי השואה, ולא משנה גם את הטראומה הקולקטיבית.
הפצע הקולקטיבי הזה ממשיך להשפיע על כולנו יומיום- בפחדים אישיים ובפרנויות לאומיות, ומשפיע, כאן ועכשיו, על ראיית עולם קורבנית שמתווה מדיניות.

סצנה חזקה נוספת בהצגה, היא הסצנה שבה יורם מתעמת עם זקן משוגע שעוקב אחריו ומגלה את זהותו האמיתית. השניים מנסים לקיים שיחה אמיצה, רגשית, משמעותית ונוקבת, מנסים לשים על השולחן פחדים, האשמות וייסורי מצפון, אבל נקלעים לאמצע חגיגת יום העצמאות ברחוב תל-אביבי מואר, ומעגלי הרוקדים סוחפים אותם לתוכם, מפרידים אותם זה מזה וקוטעים את העימות ביניהם בשירה אדירה של "מוכרחים להיות שמח".

הם רקדו על הבמה ואני נזכרתי בשיר הנוקב ששיאו במשפט "וככל שפחות שמחים כך יותר חוגגים", שיר שמתרחש לפני עשרים שנה בדיוק אבל אקטואלי מתמיד גם היום.
הם רקדו על הבמה ואני חשבתי על מבול הנולד לרקוד/לשיר/גריז ששוטף את מסכי הטלוויזיה ללא הפוגה, על הקרחת של נינט שמושכת יותר תשומת לב מילדים רעבים, מניצולי שואה מוזנחים, מהקסאמים בדרום, מהכיבושמהמציאוּת.

ומה עם היידיש?
היידיש, מבחינתי, הייתה הפתעת הערב. בהתחלה היה מוזר לשמוע צעירים ישראלים מדברים ביידיש שוטפת, בעיקר כששניים מהם אני מכירה היטב ויודעת מידע אישי שזו ממש לא שפת אימם…
לקח לי בערך עשר דקות להתרגל לכתוביות התרגום לעברית שרצו על לוח אלקטרוני מעל הבמה, ומרגע שהתרגלתי, קריאת הכתוביות נהייתה טבעית בשבילי כמו קריאת כתוביות בסרט. בערך בשלב הזה, היידיש הפכה לכייף, כשמצאתי את עצמי משחקת עם עצמי במשחק פענוח שבו כמה מילים מכל משפט נשמעו לי מוכרות מתוך העברית או האנגלית.

אבל מעבר למשחקי הפענוח הפרטיים שלי, ליידיש במקרה הזה יש גם תפקיד סמלי.
כשהדמויות על הבמה עושות כל מאמץ להדחיק, להכחיש ולמחוק כל קשר לעבר הגלותי ולברוא את עצמם מחדש כישראלים חדשים, חסונים ומקומיים, אבל כל זה נעשה בשפה שמסמלת יותר מכל את היהודי הישן והחיוור שהם מנסים כל כך להסתיר, השפה מנצחת.
השפה מנצחת, העבר מנצח, הילדוּת, הפצעים, השדים, הזיכרונות והפחדים מציצים מעבר לכתף הצברית השזופה ואומרים בקול רם וביידיש מתגלגלת, כמו בהמנון הפרטיזנים– "ומצעדינו עוד ירעים, אנחנו פה!".

תיאטרון היידישפיל מציג את ההצגה כמחווה לשנת השישים של מדינת ישראל. במובן מסוים, הם צודקים. ההצגה הזאת יוצרת הזדמנות להתחלה של חשבון נפש לאומי, הזדמנות לגירוד חלק משכבות הטראומות הקולקטיביות שמתגבהות מתחת לשטיח, ובמצבה הנוכחי של ישראל, טיפול נפשי שנוגע בטראומות הילדות יכול להיות מתנה מצוינת לקראת יום הולדת שישים…

ולמרות (או בגלל…) ההירהורים הנוגים שלי, שווה ללכת להצגה הזאת גם אם אין לכם שום קשר ליידיש וגם אם אתם רחוקים מממוצע הגילאים הקבוע של צופי היידישפיל…

לוח הצגות של "ילדי הצל"

ואם כבר מדברים על מחזות טובים שיש בהם אלמנט של חשבון נפש לאומי, זה מה שכתבתי בזמנו על המחזה צדיק נעזב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: