מרבד הקסמים כבר לא ממש קסום

חלק גדול ממבצעי העלייה ההירואים של מדינת ישראל התרחש עוד הרבה לפני שנולדתי.
את ההתרגשות הגדולה של "מבצע שלמה" אני דווקא זוכרת- רבצתי על הספה בבית של סבתא וקראתי משהו מול טלוויזיה שדלקה בשקט.

מבעד למילים בספר שקראתי, קלטתי פתאום שמשהו מיוחד קורה על המרקע. הגברתי את הווליום, עזבתי את הספר וראיתי בשידור חי ומיוחד את הרכבת האווירית , את הילדים עם מדבקות מספרים על המצח, את התינוקות שנולדו במטוס, את הזקנים שמנשקים בהתרגשות את אדמת הארץ.

התרגשתי מאוד, כמובן. הרגשתי שאני גדלה במקום צודק טוב, במקום גדול מהחיים שיוצא מגדרו כדי לעזור לאחיו הרחוקים ולהושיע אותם מחיי רעב, בערות ועוני (בנבכי הזיכרון, נשארו לי תמונות וצלילים מ"we are the world" שהסעיר את העולם כמה שנים קודם והשאיר בראשי דימוי של אפריקה בדמותם של פעוטות שחורים רעבים עם עיניים גדולות ובטן נפוחה).

וגם עכשיו, כשהתכוונתי בכלל לכתוב סוף סוף פוסט בענייני חינוך, פתאום הטלוויזיה מראה לי תמונות מרגשות והרואיות משדה התעופה על ארבעים עולים מאיראן שהגיעו בדרך-לא-דרך, ממש הערב, בצירוף מעטה מסתורין של מדינה סודית בה עצרו לחניית ביניים בדרך לישראל.

אני לא יודעת הרבה על החיים באיראן.
מלבד מופעי ההפחדה הטלוויזיוניים של אחמדיניג'אד ומלבד החלון המופלא והצר שפתח לי הספר "פרספוליס", אני לא באמת יודעת איך חיו ארבעים האנשים האלה באיראן.
היה להם טוב? היה להם רע? הם ספרו את הדקות עד שהצליחו להיחלץ ממשטר טוטליטארי אכזרי? הם עזבו מרצון? הפעילו עליהם לחץ? הבטיחו להם ארץ זבת חלב ודבש? אכפת להם מציונות? מפוליטיקה? לא אכפת להם? הם הגיעו הנה בעקבות געגועים ערטילאיים לירושלים שהם מעולם לא ראו? בעקבות געגועים מוחשיים לבני משפחה שהגיעו לפניהם?

אין לי מושג.

אני מאחלת לארבעים האנשים העייפים האלה, שנחתו היום לתוך מציאות אחרת לגמרי, שיהיה להם טוב פה, שימצאו את מקומם, שיהיה להם איפה לחיות בכבוד, שיהיו להם מקומות עבודה, ובתי ספר טובים, ושכנים, וחברים, ובית.

ובכל זאת, לצערי, הפעם אני סקפטית.
היום אני לא אחוזת התפעלות מהמבצע הנועז של בחורינו המצוינים והחשאיים להבאת אחינו האובדים מהגולה הדוויה. היום אני בעיקר מקווה שבפעם הבאה שהטלוויזיה שלי תראה לי את העולים מאיראן, זה לא יהיה בדירות מתפוררות, לא בהפגנות זועמות מול משרדי ממשלה, לא בידיעות פלילים על רצח בתוך המשפחה, לא כעוד מספר בסטטיסטיקות שמתחת לקו העוני.

יצא לי לעבוד עם ילדיהם של חלק מהעולים שעלו מאתיופיה במבצע ההרואי ההוא ובמבצעים שהגיעו אחריו.

מבלי להיכנס לגילויי הגזענות שראיתי ושמעתי במערכת החינוך, ראיתי באיזה תנאים המדינה משכנת אותם. נשארתי, פיזית, בלי אוויר בריאות כשליוויתי הביתה ילדה קטנה על פני מאות מדרגות בהן היא צריכה לעלות כל יום בדרך מבית ספר. מאות מדרגות עד בתי שיכון עלובים, ברחוב שאין בו כלום חוץ מעוד בתים כאלה, מאות מדרגות שבהן צריך לעלות כל יום בדרך לבית ספר, לגן, למתנ"ס, למכולת.
גם עם עגלת תינוק, גם בהריון, גם בגיל שמונים, גם עם רגל שבורה.

מדינת ישראל אלופה בלהביא הנה אנשים מקצה העולם. האדרנלין גואה, העיניים דומעות, הקומה מזדקפת, הגאווה הלאומית מתעוררת.
אבל זאת לא חוכמה. החוכמה היא לדאוג לאנשים שכבר נמצאים כאן, לאפשר להם לחיות כאן בכבוד, גם בימים שאחרי השידור החי משדה התעופה, גם כשהתקשורת מתעסקת באייטמים אחרים, גם בחיי היומיום האפורים והמשעממים.

אני חוששת שבשלב הזה- עוד שבוע, חודשיים, שנה- אנחנו הרבה פחות מצטיינים.

הלוואי שאתבדה…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר שומרוני  On 25/12/2007 at 21:21

    כנראה שאת מאד צודקת. עצוב. חוץ מזה את כותבת נפלא, תודה.

  • רונית  On 25/12/2007 at 21:30

    שובר את הלב ומגרד את המצפון. זו התחלה.

  • טלי  On 25/12/2007 at 23:02

    רונית- את צודקת לחלוטין ששבירת הלב וגירוד המצפון יכולות להיות התחלה לשינוי, הבעיה היא שלעיתים מדי קרובות להתחלה הזאת אין המשך…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: