כי הים לכולנו פתוח?

תעצמו רגע עיניים ותחשבו על הים.

עכשיו תפקחו ותמשיכו לקרוא, אבל נסו לחשוב על האסוציאציות הפרטיות שלכם.

משחקים בחול עם דלי וכף?

דייט רומנטי על שפת הים?

שקיעה ורודה-צהובה, כזאת שנראית כמו פוסטר קיטשי בתחנה מרכזית אבל מצליחה לרגש במציאוּת?

צעדות ארוכות עם הרגליים בתוך המים?

מטקות?

ארטיק-קרטיב- שוקולד- בננה שמוכר איש שזוף עם בטן בחוץ וארגז קלקר גדול על הכתף?

זפת שנדבקת לרגליים?

מדוזות?

מדורה בחוף הים?

מלח בעיניים, בגרון ובכל מקום?

ניסיון נואש לשטוף את הרגליים ולעזוב את החוף בלי לאסוף עוד שני קילו חול בדרך?

ענבים בטעם חול?

ריח מלוח של ים?

דגל אדום?

הסתכלות מדיטטיבית על הגלים שהולכים וחוזרים ובאים ומתרחקים?

בכי משחרר לתוך הים?

השתוללות בין הגלים?

צדפים?

אני לא זוכרת מתי הייתי בים בפעם הראשונה. לא זוכרת את עצמי בשלב המוקדם הזה, של גיל שנה-שנתיים או אולי אפילו קודם, השלב שבו קשה לדמיין את הצבע והריח והטעם והמרחבים העצומים של הדבר הזה שקוראים לו ים, כמו שמיריק שניר היטיבה לתאר בספר הפעוטות "מרים והים".

ובעצם, כיוון שנולדתי בבי"ח רמב"ם על שפת הים, אני משערת שהכחול הגדול הזה היה אחד המראות הראשונים שראיתי.

ולמה אני מקשקשת פתאום על נושא כל כך בנאלי ונדוש?
למה עכשיו, כשהבלוג שלי עוד טרי ויש עוד כל כך הרבה נושאים שעוד לא כתבתי עליהם, למה דווקא עכשיו בחרתי לכתוב על האסוציאציות הכי מתבקשות למילה "ים"?

כי עכשיו, כשיש לי איפה להשמיע את קולי, אני רוצה לספר לכם לרגע על בחורה שפגשתי בקיץ האחרון. לגמרי במקרה פגשתי בחורה צעירה, בת 19, סטודנטית לספרות אנגלית, עם חיוך ממזרי ועיניים אינטליגנטיות. והחלום הכי גדול של הבחורה הזאת, הוא לראות את הים.

היא גרה במרחק נסיעה של שעה ומשהו מהים, ומעולם, בכל תשע עשרה שנותיה, היא לא הייתה בים, לא ראתה, לא שמעה ולא הריחה את הים, אפילו מרחוק.
אם היא הייתה קוראת את רשימת האסוציאציות הבנאליות כאן למעלה, אני משערת שאף אחת מהן לא הייתה מעוררת אצלה שום ניצוץ של היכרות או הזדהות.

למה?

 

 

כי היא פלסטינית.

הבחורה הזאת גרה באחת מערי הגדה, היא נולדה שנה אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה ואסור לה לצאת מהמקום שבו היא גרה.
המילה "כיבוש" היא מילה גדולה. טעונה. חזקה. מדממת.
יש מאחוריה עוולות הרבה יותר גדולים ומשמעותיים מבחורה שאף פעם לא ראתה את הים.
יש מאחוריה מגבלות, ואלימות, ושליטה, ומוות, ובעיקר שנאה ופחד- מכל הכיוונים.

והבחורה הזאת שפגשתי בקיץ, אם המחיר היקר ביותר שהיא תיאלץ לשלם על המצב שהיא נולדה לתוכו יהיה לא לראות את הים- אני בטוחה שהיא תחתום על ה"דיל" הדמיוני הזה בלי היסוסים.

אבל אני הזדעזעתי, כי לכאורה, היא לא ראתה את הים בגללי. בשבילי.
כי למעלה, בחלונות הגבוהים של השלטון והצבא, יצרו משוואה עקומה בין החופש שלי לבין הכלא שלה.
הבחורה הזאת לא עסקה מעולם בשום פעולה אלימה והיא לא מסכנת אף אחד.
ובכל זאת, הממשלה שלי, והצבא שלי, לא אפשרו לה אפילו פעם אחת בחיים, ללכת לים.

מאז שנפגשנו, בכל פעם שאני רואה את הים, אפילו מרחוק, או דרך החלון בנסיעה על כביש החוף, אני חושבת עליה.

זה לא עניין גדול. במונחים עיתונאיים אין כאן "סיפור".
אבל כשאנחנו יושבים לנו בתוך הבועה שלנו, וחיים את חיי היומיום, כדאי לפחות לזכור שיש מקום קרוב אחרי הים. ושאנחנו אחראים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 16/12/2007 at 0:41

    אני לא יכול לנסוע לדמשק או ג'וניה. בכל שדה תעופה בעולם מחטטים לי בכל דבר. בן של יהודי נסע לפקיסטאן חתכו לו את הראש בסכין לא חד. אחמד מצפון אפריקה עולה על ספינה טובעת וטובע בדרך לאירופה. חוזה ממכסיקו מת ברעב וצמא במדבר בטקסס כי רצה לראות את ארה"ב. יש גבולות בעולם. יש מי שמפוצץ מכוניות ויש מלחמה. אם וכאשר תיפסק המלחמה הגברת תוכל ללכת לים. אני מאמין בכאבה אבל באוטו מתפוצץ כואב יותר וזה מה שיש. רע, עצוב, מרגיז, מגעיל. וחוץ מזה אני חושב שצריך מחר בבוקר לפנות את כל היהודים מחברון 100% הכל. וכך מהמאחזים בגדה ולבטל את הטימטום של הדירות בהר חומה.

  • בושק  On 16/12/2007 at 8:51

    דייט רומנטי בים? אצל בני עמה הנאורים זו סיבה לרצח "על רקע כבוד המשפחה".
    נקרע לי הלב, עד שנזכרתי במה שקורה לאנשים תמימים שנכנסים בטעות עם האוטו לשטחי הרשות.
    זו מלחמה, ולמרות המחשבות הנאצלות על אחווה בין העמים, זה לא יקרה. לא בדור שלי, לא בדור של ילדי ולא בדור של נכדי.
    ועד אז – הם שם ואנחנו פה, ובינינו צריך להיות גבול מוגדר, חיילים ששומרים עליו, ובעיקר – צריכה להיות הבנה שהם האויב.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 16/12/2007 at 12:32

    בעזה יש חוף יפיפה. או לפחות, אמור להיות חוף יפיפה אם להאמין למי שזכה לראות אותו מקרוב.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 16/12/2007 at 13:55

    מטעי דקלים וגויאבות חול לבן-לבן. רק שיגורי הקסאמים והירי למרחבי בשיגור מפריעים לפסטורליה.

    גם המסגד הכחול בקסבה של שכם יפה מאוד, אבל הסיכוי היחיד לראות אותו זה במילואים בחומת מגן 2 או 3.

  • שמעון  On 16/12/2007 at 23:35

    טלי, בשביל תגובות כאלה שוות לפתוח בלוג?

    תצליחי.

  • טלי  On 21/12/2007 at 19:58

    פתחתי בלוג כדי להשמיע מה שיש לי לומר, לא בשביל תגובות כאלה או בשביל תגובות אחרות, אבל אני לא מתרגשת מהן.

    המחשב שלי היה מקולקל ומושבת השבוע, בקרוב אשוב להשמיע את קולי, גם בעניינים אחרים.

  • א-ת  On 27/12/2007 at 21:33

    נכון, צריכות להיות כאן תגובות אחרות לגמרי:

    אוי, כמה הם מסכנים
    אוי, כמה אנחנו מנוולים וכובשים

    תמציתי. מקורי. מרענן. אמיתי תמיד. גדעון לוי כזה.

    יוסי, בושק וכל השאר. אתם כל כך צודקים אבל זה כל כך לא מתאים לעידננו הפוסט ציוני.

    איחולי החלמה למחשבך טלי, עלי והצליחי.

  • טלי  On 28/12/2007 at 20:49

    לא בהכרח.

    אני לא יודעת לאילו תגובות שמעון התכוון, אני ממש לא מצפה בהכרח למקהלת אומרי אמן, ובטח שלא לארסנל תגובות אוטומטי- "שמאלני", "פוסט ציוני" או אחר.

    בכל מה שאני כותבת כאן, אשמח לכל תגובה עניינית שיש מאחוריה רגש, מחשבה, אסוציאציה- כל דבר ענייני שהוא, אבל לא תגובה אוטומטית.

    נדמה לי שהתגובות כאן למעלה נבעו כמעט מרפלקס- קראנו את המילה המפורשת "פלסטינית"? איתרנו גילויי שמאלנות?
    יאללה- אפשר לשלוף מהבוידעם את תגובה מס' 25ג'

    בניגוד לך, מן הסתם, אני לא חושבת שיוסי, בושק והשאר כל כך צודקים, אבל לא בגלל זה נמנעתי מלענות להם.

    והמחשב ואני מודים לך על איחולי ההחלמה וההצלחה! (-:

  • ליאת ניקולסון  On 31/12/2008 at 15:19

    קראתי עכשיו את
    ילדה קטנה יחידה ותמה
    ואת הים לכולנו פתוח
    ואני יושבת עכשיו וממרת בבכי
    מחבקת את ילדתי הקטנה
    ושואלת את עצמי שוב ושוב את אותה שאלה
    למה? למה? למה

  • טלי  On 31/12/2008 at 15:46

    אני מצטערת אם הקשיתי עליך. באמת מצטערת, אל תבכי…

    במקום זה קחי אויר, נגבי את הדמעות ותחשבי מה את יכולה לעשות. את לא יכולה לעשות הרבה ואני לא יכולה לעשות הרבה אבל דברי, תכתבי, תשמיעי קול!

    למה למה למה? כי כולם פה כל כך מפחדים, פחד אמיתי ועמוק שאני לא מזלזלת בו בכלל, והפחד מעוור את העיניים ואוטם את האוזניים ומייצר רק עוד סיבות לפחד…

Trackbacks

  • […] שנתיים מאוחר יותר, פגשתי בחורה פלסטינית בת 19 ונחרדתי לגלות שחלומה הגדול ביותר הוא לראות את הים. אפילו כתבתי על זה כאן, כשהבלוג הזה היה ממש בחיתוליו, ושאלתי אם באמת אפשר להגיד שהים לכולנו פתוח? […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: