"פרפרים בגשם"

 מאת מירה מגן, יצא בהוצאת כתר

"פרפרים בגשם" הוא ספר טוב ומעניין, מסוג הספרים שגורמים לי להבטיח לעצמי "רק עוד עמוד ודי" או "רק עד סוף הפרק"- הבטחה בעייתית במיוחד כשמדובר בספר עם פרקים ארוכים. מהר מאוד נשביתי בתוך חייו ותודעתו של דוקטור אוריה אדם, רופא משפחה שעובד במקצועו מתוך תחושת שליחות ונאמנות אמיתית לחוליו וליויתי אותו בצומת מרכזי בחייו.
הרופא בן ה-35 נולד לאם צעירה, מעין ילדת פרחים מרדנית שהעדיפה להתפרנס משטיפת מדרגות ומכירת חרוזי זכוכית ופרפרים צבעוניים ולא לקחת כסף מהוריה הבורגנים, ושנטשה את בנה בן העשר ויצאה לחפש את מזלה בעולם.
הספר מלווה את הבן שבגר כש-25 שנים לאחר היעלמה אמו מודיעה לו במפתיע על חזרתה לארץ, ואולי לחייו. מצאתי את עצמי מלווה את הבן במהלך מספר ימים דחוסים ועמוסים, בהם הוא עורך עם עצמו את חשבון חייו ומתלבט האם לפגוש את האם הנוטשת. הרופא המכובד הוא גם ילד קטן ורציני שמנסה לפענח את העולם, שמחכה 25 שנה לקרמבו שאמא הבטיחה להביא לו ושיוצר ברית חזקה בעוצמתה עם סבתו- ממה רות, אישה חזקה שגידלה אותו במקום אמו ושאבדה את כושרה הפיזי ואת יכולת הדיבור, אך לא את עוצמתה הפנימית ונחישותה.
מבלי שהתכוננתי לכך, מצאתי את עצמי מתלבטת ביחד עם אוריה אדם בשאלות הגורליות של חייו. ליויתי את התלבטותו בין כעס ונקמה, לבין קבלה וסליחה כלפי אמו וקבלתי מפתחות לילדותו ולנפשו, שעזרו לי להבין את התנהגותו ובחירותיו. היו רגעים במהלך הקריאה בהם הרגשתי תחושת החמצה ו"פספוס" על כך שהדמויות המשמעותיות בחייו של אוריה אדם לא יכולות לקרוא את סתרי נפשו כמוני. אליענה, הרופאה האמביציוזית שמנהלת אתו קשר סבוך למדי, הייתה יכולה להבין כל כך הרבה לו הייתה יכולה לקרוא את הספר בו היא עצמה כתובה… ספר שמראה את הצד הנסתר מן העין והגורלי כל כך של חיי הנפש הסודיים של כולנו, של זיכרונות הילדות והשפעתם החזקה על הבגרות ושמספק את המפתחות הנדירים להבנת המקום הפנימי והאמיתי ביותר של גיבורו.

"פרפרים בגשם" הוא ספר קשה. הכאב של הילד הנטוש והדחוי והתסכול וחוסר האונים של סבתו החולה מוצגים כפי שהם- בפשטות אכזרית שאינה מייפה את המציאות ושהצליחה, ברגע מסוים, לגרום לי לבכות. זה לא ספר שמתאים למצב רוח קליל של בריחה מהמציאות אלא ספר שמסתכל למציאות בלבן של העיניים, בלי להתחמק.
מבחינה ספרותית- השפה עשירה ופיוטית, הדמויות מעוצבות ברגישות ואמינות וההווה והעבר נשזרים זה בזה בשטף שמגביר את העומס הרגשי המוטל על הקורא.
ולמרות הקושי- המאמץ שווה, והקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית כדאית עבור מי שלא מפחד לגעת ברגשות.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 13.9.05.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביגיל  On 11/05/2009 at 14:10

    סיימתי את הספר איתו שהיתי כל היום במוסך. זה הרגל מגונה, אבל אני נוטה בסיום של ספר שאני מגיעה אליו באיחור וזה בדרך כלל קורה לי לראות מה היו התגובות עליו בזמן שיצא. הופתעתי לראות את הביקורת השלילית בהארץ כי אני ממש נהנתי מהקריאה, מהמילים והשימושים הייחודיים בשפה ובעיקר כפי שכתבת מהחוויה הרגשית והספרותית שעברתי בעודי יושבת בבועת המוסך. תודה רבה לך, שימשיכו להגיע פרפרים וגם גשם, ולא בהכרח ביחד….

  • טלי  On 11/05/2009 at 14:20

    אני תמיד נהנית במיוחד מתגובות על פוסטים ישנים, בעיקר פוסטים כאלה שהסתתרו בנבכי הארכיון ולא פורסמו מעולם בעמוד הראשי של "רשימות". והביקורות הספציפית הזאת, עכשיו כבר מותר לגלות, היא הביקורת הראשונה שכתבתי…

    ההרגל שלך בכלל לא נראה לי מגונה, הוא נראה לי מבורך וחינני לגמרי (-:

    ואני שמחה שנהנית מהספר- ספר טוב נשמע לי כמו בועה מצויינת להעביר איתה כמה שעות במוסך.

    שימשיכו להגיע פרפרים וגשם- אמן ואמן!

  • אביגיל  On 12/05/2009 at 17:01

    ושמחה שעשית דרך. זה נפלא לזכור את הפעם הראשונה…. מי ייתן ותכתבי פעם ביקורת על ספרי… בדיוק חזרתי עכשיו מהסופר ובדרך נזכרתי באמירה יפה מתוך הספר- שכשאישה יולדת היא ממש לא מדמיינת את בנה בן שישים יושב כפוף ועצוב. משהו כזה. מה שמעיד שזה ספר שנשאר. להתראות….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: