"ניקולאס ניקלבי"

 מאת צ'ארלס דיקנס, תרגמה מאנגלית עירית לינור, יצא בהוצאת אחוזת בית

"ניקולאס ניקלבי" הוא רומאן עב כרס אמיתי במלוא מובן המילה, כפי שמצופה מרומאן שנכתב במאה התשע עשרה. הספר מתאר את העלילה הנפתלת והמורכבת של מספר דמויות פשוטות – ניקולאס ניקלבי הצעיר, אחותו קייט ואמו, הנאלצים לאחר מותו של האב לבקש את חסדיו של הדוד העשיר מהעיר הגדולה. הדוד הוא ראלף ניקלבי חסר הלב, השולח את ניקולאס הצעיר לעבוד בבית ספר דיקנסי טיפוסי המושתת על "שיטה חינוכית" של מכות, התעללות והרעבה. במידה דומה של תועלתנות וחוסר רגישות אותו דוד מנסה גם לסדר לאחות קייט עבודה הולמת ושידוך מתאים.
העלילה הפשוטה הזאת הולכת ומסתבכת בעלילות משנה ודמויות משנה רבות עם חלוקה ברורה ופשטנית בין טובים לרעים, בין בשורות משמחות לטרגדיות איומות ובין חכמים לטיפשים. ניקולאס הצעיר בורח מבית הספר האכזר בלויית סמייק- נער עלוב ועזוב, מתגלגל בנדודיו לתיאטרון נודד וחוזר לעיר הגדולה לונדון כדי להושיע את אחותו מהצרות אליהן נקלעה. העלילה רבת תהפוכות, מתח, התאהבויות, בגידות, אסונות ותקוות, והיא מזכירה בדחיסותה עלילה של טלנובלה טיפוסית. גם הדמויות הן ברובן דמויות של טלנובלה- דמויות שטוחות וחד מימדיות שקל לקורא להזדהות אתן, לרחם עליהן או לסלוד מהן.
וזו אולי הבשורה הגדולה ביותר של התרגום הנוכחי, שמזכיר לנו שלמרות הילת המכובדות והקלאסיקה שדבקה בשמו של דיקנס, למרות שמדובר בספר עב כרס שנכתב לפני קרוב למאתיים שנה, ולמרות שיש בו 744 עמודים, הרי שבעצם ניצב לפנינו ספר במשקל נוצה שגם מי שבדרך כלל נרתע מקלאסיקה כבדה לא צריך לחשוש מפניו.
כמו הטלנובלות הישראליות החדשות, "ניקולאס ניקלבי" מאופיין לא רק בעלילות מפותלות ובדמויות שטוחות, אלא גם בהרבה שנינות, אירוניה והומור עצמי. דיקנס אמנם גולש לפעמים לפאתוס ואפילו לפתטיות, אבל הוא בהחלט יודע לצחוק על עצמו ועל הדמויות שלו, ואם הסופר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, גם הקוראים לא מחויבים לעשות זאת.
עירית לינור, המוכרת כסופרת ולא כמתרגמת, מציגה כאן תרגום קולח, ברור ונעים, ובעיקר היטיבה לתאר את כתיבתו של דיקנס על כל יתרונותיה וכל חסרונותיה במבוא מענג ומאיר עיניים במיוחד, המצליח להדביק את הקוראים באהבתה הכנה של המתרגמת לסופר ולספר.
הספר פורסם במקור כסיפור בהמשכים ומשום כך דיקנס נוטה לעיתים לטעות בנקודות הנוגעות להמשכיות העלילה או לשתול בטקסט מסרים וסיפורים שאין להם כל קשר לרומאן ושכל תכליתם למלא את הדף במילים כדי שהסופר יעמוד ב"דד-ליין" או להעביר מסרים בהם הוא מאמין ללא כל נגיעה לאופיין של הדמויות. לזכותה של לינור אפשר לזקוף את תשומת הלב המיוחדת שהיא מעניקה לנקודות הללו בהערות השוליים ובמבוא לספר. בדרך זו היא למעשה הופכת את הטעויות המביכות לפספוסים חביבים וכך המינוסים של דיקנס הופכים עבור הקורא העברי לפלוּסים ולאנקדוטות משעשעות של התבוננות מאחורי הקלעים.

 
בראשית המאה העשרים ואחת, כשבזיכרון הקולקטיבי והאישי של כל בן תרבות בעולם המערבי צרובים אלפים רבים של עלילות מתוחכמות, אמינות ומעניינות יותר, יש לפעמים משהו מייגע בקריאה ב"ניקולאס ניקלבי". אבל למרות זאת, שווה להקדיש לו זמן וליהנות מאחד מהאבות הקדמוניים של מרבית יצירות הבדיון שכולנו צורכים עכשיו בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה.

כדאי להתיידד עם דיקנס השווה לכל נפש ולהסיר ממנו את עילת המכובדות והרצינות שדבקה בו שלא באשמתו וליהנות מדי פעם מספר בעל קצב אחר, שבו יש לכולם זמן בשפע לבכות, לסבול, להתאהב ולהינצל, ספר שההומור שלו לא נגזר מכמות הפאנצ'ים שצריך להספיק לפני היציאה לפרסומות.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 26.3.06.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: