"וידוי"

מאת יוכי ברנדס, יצא בהוצאת ידיעות אחרונות

כמו ספריה הקודמים של יוכי ברנדס, גם "וידוי" מככב ברשימות רבי המכר. בנוגע לפופולאריות שלו אין מקום לויכוח, אך השאלה נעשית מורכבת יותר כשמדובר באיכותו.
יש כאן עלילה מעניינת הבנויה בשתי קומות- סיפור המסגרת מלווה את תמר, בחורה הנתונה במשבר משפחתי ומנסה לאצור תערוכה של אמנים יהודים נשכחים. תמר מגיעה אל ציונה, קשישה בת מאה ואחת הבוחרת לחשוף בפני תמר את סיפור חייה המפותל ולהתוודות בפניה על חטאי העבר שלה. סיפורה של ציונה, כמתבקש משמה, הוא במידה רבה סיפורה של התנועה הציונית החל מהפוגרום בקישינב, דרך פעילות ציונית ענפה באודסה, עלייה לארץ והחיים בתל אביב הקטנה – גימנסיה הרצליה, הגירוש מתל אביב בידי התורכים ותחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל. סיפורה של ציונה הוא אמנם סיפור בדיוני גדוש בטרגדיות וניסים בסגנון אופרת סבון, אבל הוא מעוגן בתוך מציאות ריאליסטית היסטורית עשירה ואמינה. כך אנחנו נתקלים בצרוף המוזר של תינוקת הניצלת בנס מהפוגרום בו נרצחים הוריה, כמעט מאומצת בידי ביאליק המשורר הגדול, מגלה כשרון ציור יוצא דופן, ומנהלת רומן סוחף עם קומוניסט נלהב בעודה חברה אוהדת פעילה ונלהבת בתנועה הציונית.

 ההיסטוריה הציונית מתוארת דרך סיפור חייה רב התהפוכות של ציונה ומן הבחינה הזאת האלמנט הדידקטי בספר בולט ביותר.
קטונתי מלשפוט את הדיוקים ההיסטוריים אבל אין ספק שיוכי ברנדס ערכה תחקיר רציני ומוקפד והצליחה להניח את גיבוריה הבדיוניים על קרקע היסטורית יציבה. המשורר ביאליק, המחנך יחיאל הלפרין והאמן יעקב פרמן מוצגים כאן כדמויות קרובות של דודים נחמדים ואכפתיים ונתחים משמעותיים מראשיתה של התרבות העברית ברוסיה ובישראל מסתתרים בספר, כמו גלולה מרה בציפוי סוכר. מהבחינה הזאת "וידוי", שבתכניו הוא לחלוטין רומאן למבוגרים, הזכיר לי יותר מכל את ספרי הנוער ההיסטוריים של דבורה עומר, דורית אורגד וסופרים אחרים שניסו להנחיל לילדי ישראל פיסות ציונות והיסטוריה במסווה ספרותי. העברת הסגנון הזה לספרות יפה למבוגרים מעוררת סימני שאלה ותהיות- האם לספרות אמור להיות תפקיד חינוכי? ומצד שני- האם יש רע בניסיון להרחיב את דעתם וידיעתם של קהל הקוראים הרחב ולחשוף אותו לחומר שספק רב אם ייחשף אליו בדרך אחרת? התשובות אינן חד משמעיות, אבל לזכותה של ברנדס ייאמר שלמרות הנימה הדידקטית הבולטת, במרבית הזמן היא מספקת את הסחורה המצופה ממנה ומצליחה ליצור סיפור סוחף ומסקרן שקל ונעים לקרוא בו.

הניסיון הנוכחי איננו הניסיון הספרותי הראשון לשזור פרקי היסטוריה ברומאן בדיוני, וקדם לו, למשל, הרומאן המצוין "גיא אוני" שכתבה שולמית לפיד על החלוצים מייסדי ראש פינה. ועדיין, אצל ברנדס הסיפור "בורח" מדי פעם ונדמה שדמותה של ציונה הזקנה אומרת משפטים רבים מגרונה של ברנדס שחבל לה לוותר על פרטי רכילות עסיסיים או אירועים היסטוריים רבי משמעות, גם כשהקשר שלהם לסיפור קלוש ורופף. כך, למשל, "רוזה האדומה", אמו של יצחק רבין מופיעה בסיפור משום מקום ונעלמת באותו אופן, אבל רק אחרי פסקה תלושה המתארת את סיפור חייה ואת פועלו של בנה המפורסם.
מבחינה רגשית, הרומאן משופע בפצעים נפשיים, ייסורי מצפון, וידויים, חרטות ותיקונים גורליים המתוארים כולם ברגישות וברמת מודעות גבוהה.

 

הקריאה ב"וידוי" איננה מפגש עם יצירת מופת ספרותית אבל היא בהחלט יכולה לספק כמה שעות של עניין והנאה שלימוד היסטוריה בצידם.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 10.4.06.

פרק ראשון מתוך הספר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: