מאת דיוויד אברשוף, תרגמה מאנגלית אופירה רהט, יצא בהוצאת כתר
הקהילה המורמונית בארצות הברית, פוליגמיה וחיים בקהילה סגורה עם מנהיג כריזמטי, כולם נושאים פיקנטיים, מסקרנים ומעוררי מציצנות – זה קורה בחדשות, כמו בסיפור של גואל רצון הכת של דיוויד כורש, וזה קורה גם בסרטים וספרים. אין טעם להכחיש – השילוב בין כריזמה, דת, וגבר אחד שחי עם הרבה נשים, מצית את הדמיון ומעורר רתיעה וסקרנות משולבות.
לסקרנות הבסיסית הזאת נוסף סיפור מתח, כשג'ורדן הצעיר שגורש מהקהילה בנעוריו מגלה שאביו נרצח ושאמו, אחת מנשותיו הרבות של האב, היא החשודה ברצח.
ג'ורדן מנהל חקירה משלו כדי להגיע לחקר האמת וכדי לשחרר ממעצר את אמו, אותה לא פגש כמה שנים. בעלילת המתח משתלב סיפורה ההיסטורי של הקהילה המורמונית בראשית דרכה, תחילתם של החיים הפוליגמיים וסיפורה האישי של אן אלייזה יאנג, בת הקהילה שיצאה בשלהי המאה התשע עשרה למסע הרצאות אנטי פוליגמי ברחבי ארצות הברית.ההתבוננות האנושית באורח חיים רחוק ושונה כל כך מאפשרת למצוא בחיים הזרים האלה היבטים מוכרים ואוניברסאליים של אהבה, מצוקה, שליטה ופחד, במשפחה ובקהילה.
דיוויד אברשוף ערך מחקר מעמיק על ההיסטוריה של המורמונים והפוליגמיה בארצות הברית, והוא משלב ברומאן שלל מסמכים, בדויים ברובם, שכתובים בסגנונות שונים מנקודות תצפית שונות ומגוונות. העושר הזה וקטעי היומנים, הראיונות והעדויות ההיסטוריות מעורר הערכה ומעיד על מאמצים רבים שהשקיע הסופר, אבל לטעמי הוא דווקא בעוכרי הספר, והתחושה שהתקבלה אצלי כתוצאה מכל אלה היתה של גודש ובלבול. התמקדות בסיפור המרכזי ודילול אמצעי ההמחשה לצד עריכה קפדנית וקיצור מאסיבי יכלו, בעיניי, לשפר את התוצאה הסופית ולזקק רומאן שנוגע בנקודות עמוקות יותר בלב קוראיו.
הרומאן גדוש בביקורת על אורח החיים המורמוני אבל הוא כתוב באופן מורכב ורב מימדי שמשמיע גם את קולותיהן של דמויות התומכות באורח החיים הזה ומאפשר להתוודע למציאות הזאת באופן רב מימדי ואמיתי. עד כמה שאורח חיים כזה מעורר בי סלידה, חשוב לראות גם את נקודת מבטם של האנשים שחושבים ומרגישים אחרת.
אהבתי גם את ההתייחסות הטבעית והאגבית להומוסקסואליות של הגיבור – זה לא לב הספר או נושאו המרכזי אלא מציאות חיים של הדמות, וכך ראוי בעיני לכתוב.
"האישה ה -19" הוא רומאן מתח היסטורי שנוגע בנושא מסקרן ומעורר מחלוקת. לטעמי הוא מדי ארוך ומורכב ועריכה קפדנית היתה עושה איתו חסד, אבל מדובר בהחלט בספר מעניין.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 14.4.11.
לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה לגמרי במקרה, בשיטוט ברשת.
אני מודה שהוא לא "עשה לי את זה" על ההתחלה.
אני לא תמיד משתגעת על כוכבוּת מוקדמת של ילדים, יש לי יחסים מורכבים עם אופנת ה"רוחניקיות" העכשווית (אני מאמינה בהרבה דברים בלתי מוסברים, מאמינה בכל ליבי בקסמים, בניסים, בטקסים, עושה רייקי, אבל ממעטת לדבר על כל הדברים האלה ואני מודה שלרוב גם אין לי סבלנות לדיבורים "רוחניים", ועוד פחות סבלנות לסיסמאות ומנטרות ורדרדות) והכותבים שאני עורכת להם ספרי ילדים יכולים להעיד על עוצמתה של ה"אלרגיה" שלי הן לחריזה לא נכונה או לא מלאה והן לתחביר ש"מכוּפף" לצורך החרוז בלבד.
עד כאן, מניתי את כל הסיבות שהיו אמורות, לכאורה, להרחיק אותי מהשיר הזה.
אבל למרות כל אלה, מרגע שלחצתי play וראיתי את הקליפ החצי ביתי הזה, נשביתי. הוקסמתי. הילדה הזאת, היפיפיה ורבת ההבעה והקסם, והמילים (למרות כל ההסתייגויות שלי), והמנגינה, והמקום הפנימי הזה שקשה להסביר ולתאר אבל קל מאוד לזהות, הדבר הזה שגרם לי ללחוץ play שוב ושוב, ולזמזם את הפזמון לעצמי, בלב, מרגע ששמעתי אותו לפני חמישה ימים ועד עכשיו, בזכות כל אלה, ולמרות שלל ההסתייגויות, אני בעד השיר הזה. בדיוק בדיוק כמו שהוא. ככה זה טוב.
ולצד הקסם והכריזמה האדירים של אלי יופי אור (ככה קוראים לילדה הזאת, שאני לא מכירה אבל הצליחה להכנס לי ללב), מצאתי גם גרסא נוספת, עם קסם משלה, שהוקלטה לפני כמה שנים עם ילדי אדמה
גיגלתי קצת וגיליתי שהילדים היפים שמצולמים בקליפ הראשון הם ילדי הבית העגול - יוזמה חינוכית שנראית לי מעניינת, מסקרנת וטובה.
מאת ריק ריירדן, מאנגלית: רוני בק, ספר ראשון בסדרת "39 הרמזים", יצא בהוצאת צלטנר ספרים לנוער
הרעיון מאחורי סדרת הספרים הזאת נועז, מקורי ויומרני ביותר- לא סתם ספר ולא סתם סדרת ספרים, אלא פרויקט מקיף וחובק עולם שכולל קלפים מיוחדים, אתר אינטרנט וסופרים שונים שאמורים לכתוב את ספרי הסדרה השונים. הבנתי שחלק מרמזי הסדרה אמורים להופיע במסגרת הספרים וחלק אמורים להופיע במסגרות אחרות, כך שלא מדובר רק בסדרת ספרים אלא בפרויקט כולל שהספרים הם רק חלק ממנו.
סיפור המסגרת אחיד וקבוע, אבל כל ספר בסדרה אמור להיכתב בידי סופר או סופרת אחרים – אתגר מסקרן ולא פשוט.
הספר הראשון נכתב בידי סופר הנוער המצליח ריק ריירדן, יוצר סדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" וסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים". ריירדן הוכיח בעבר שהוא מצטיין בדיוק בז'אנר הזה – ספרי נוער מותחים, קלילים, עתירי מתח ואקשן, שמכניסים לראשי הילדים ידע כללי דרך הדלת האחורית, ולפעמים גם דרך החלון.
גם כאן זה קורה, כשהאחים דן ואיימי נכנסים למשחק רמזים מסתורי שבמסגרתו הם מתחרים בשלל קרובי משפחה משונים על ירושת המיליונים שהשאירה סבתם האהובה.
מסתבר שבני משפחתם נמנו על השמנתה והסלתה של התרבות המערבית והחיפוש אחר רמזים על תולדות משפחתם יוביל, כנראה, לשעורים מעניינים בהיסטוריה, מוסיקה, תרבות, אמנות, מדע ותחומים נוספים.
הספר הנוכחי מתרחש ברובו בפאריז. הוא נשען, אמנם, על קלישאות מוכרות מבחינת עיצוב הדמויות והמקומות, ובחלק מהמקרים הצלחתי לנחש את הכיוון הכללי שאליו הסיפור ממשיך, אבל למרות זאת, קלילות הכתיבה של ריירדן וקצב האירועים האינטנסיבי מצליחים לשמר את אלמנט ההפתעה שעובר מסצינה לסצינה.
כמקובל בז'אנר ובספריו האחרים של ריירדן, הספר לא נרתע ממגע במוות, בקברים ובעצמות, ובאופן אישי גם נרתעתי מהכריכה המצמררת ועתירת הגולגלות, אבל האווירה הקלה והסגנון ההומוריסטי מנטרלים את אלמנט הפחד. הנשימה נעתקת מדי פעם במהלך הקריאה, אבל היא חוזרת בחזרה מהר, כי למרות התפאורה הריאליסטית, המקומות האמיתיים והגיבורים הילדים מעוררי ההזדהות, איכשהו ברור כל הזמן שזה רק סיפור, והבהלה היא בהלה בידורית ולא יותר, בהלה בשביל הכיף.
"מבוך העצמות" הוא ספר קליל, מותח וכייפי שמלמד לא מעט על הדרך. בספר עצמו אין חידוש גדול או בשורה לאנושות, אבל הוא מממש את מטרותיו במלואן. מאוד נהניתי לקרוא אותו וכמוני נהנו גם קוראים צעירים שקראו אותו מאז שוב ושוב ומחכים בקוצר רוח לספרי ההמשך – לא צריך יותר מזה.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 30.3.11.
הביקורת הזאת מתפרסמת כאן עם שידורה ברדיו, הרבה אחרי שהספר יצא לאור. מאז הספקתי כבר לקרוא גם את הספר השני בסדרה – תו קטלני, שממשיך את הסגנון האטרקטיבי והמותח ועוסק גם בחייו של מוצארט – גם אותו קראתי בהנאה וב"שלוק" אחד, וכמוני גם קוראים צעירים, מכורים כבדים לסדרה, וכולנו מחכים בקוצר רוח לספר השלישי שכבר יצא לאור אך טרם הגיע למחוזותינו – גנב החרבות.
מאת פאולו ג'ורדנו, תרגמה מאיטלקית יערית טאובר, יצא בהוצאת כתר
על הילדה אליצ'ה עברה חוויה מאוד לא נעימה, חוויה חיה, כואבת ומכווצת לב ובטן, שעתידה להשפיע על המשך חייה.
על הילד מתיה עברה חוויה עוד יותר קשה, דרמטית וטראומטית, שמשאירה גם היא צלקות בנפש.
שתי החוויות, שאי אפשר להשוות ביניהן ולא כדאי לספר עליהן למי שלא קרא את הספר, הן חוויות מכאיבות, קשות ומעוררות חמלה, ותיאוריהן החיים, שפותחים את הספר, הם בעיני גם החלק החזק ביותר שלו.
שנים אחר כך, בגיל ההתבגרות, מתיה ואליצ'ה נפגשים והופכים לחברים קרובים. הם לא מדברים על טראומות הילדות שלהם, אבל שני הכאבים המושתקים נצמדים זה לזה כמו באמצעות מגנט ויוצרים בין השניים חברות קרובה ומשמעותית.
החומרים שבהם עוסק הספר חזקים, מרגשים ונוגעים ללב.
קראתי אותו בנשימה אחת, קריאה מהירה, אינטנסיבית וקלה, למרות החומרים הקשים.
ובכל זאת, בסוף הקריאה נשארתי עם תחושת החמצה מסוימת. תיאורי הילדות הקשה, הנעורים המסויטים, ההתעללות החברתית, יחסי המשפחה שעיקרם שתיקה, כולם אמינים ונוגעים לפרקים, אבל הטעם הסופי שנשאר לי בפה עם תום הקריאה היה טעם של מלודרמה, של דחיפה חזקה מדי, כמעט טעם של זיוף.
מעניין לראות איך טראומות ילדוּת מתגלגלות להדים בנפשם של המבוגרים, מעניין לראות איך ילדים אומללים וסובלים הופכים למבוגרים חיוורים, חלשים ומפוחדים, כמעט צללים של מבוגרים, שחוששים לחיות את חייהם במלוא חושיהם וצבעיהם ומצמצמים את קיומם כמעט למינימום ההכרחי.
מעניין לראות איך שני הכאבים השונים משיקים זה לזה ונפגשים זה עם זה במערכת יחסים חברית – חמה אך מסויגת.
החומרים האנושיים והדרמטיים, כאמור – מעניינים, אבל נדמה לי שהטיפול בהם רדוד מדי ונשאר על פני השטח בלבד. פאולו ג'ורדנו יודע לכתוב והשילוב בין כובדם של הנושאים הרגשיים לבין קלילותם של הסגנון והקריאה מקלים על הבנת הנוסחה שהפכה את הספר לרב-מכר. ועם כל זאת, למרות מיומנות הכתיבה שלו, חשתי כאילו אכלתי במסעדה של טבח שיודע לבשל ומשתמש בחומרי גלם טובים. מהארוחה הזו יצאתי שבעה ורוב המנות אפילו היו טעימות, אבל הארוחה לא השאירה אצלי חותם עמוק והיומרה של השף גדולה בעיני מיכולתו האמיתית.
"בדידותם של המספרים הראשוניים" הוא ספר קריא וסוחף שנוגע בנקודות כואבות אבל הוא לא הותיר בי את חותמו. אם הוא מתגלגל לידיכם הוא שווה קריאה, אבל לא הייתי מתאמצת במיוחד או יוצאת מגדרי כדי להשיגו…
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב -13.3.11.
מאת הרמן קוך, תרגמה מהולנדית ענבל זילברשטין, יצא בהוצאות כתר ועברית
במרכז הספר הזה מונח סיפור שכאילו נלקח היישר ממהדורות החדשות הישראליות – נערים צעירים מתעללים בחסרת בית מבוגרת בפינת רחוב. כולנו רגילים להזדעזע מסיפורים כאלה, לצקצק קצת בלשון ולהמשיך הלאה והרמן קוך מחייב אותנו לתגובה קצת אחרת שקשה לי לתאר את כל פיתוליה מבלי לקלקל את התפתחות העלילה.
פאול ואשתו קלייר יוצאים לארוחת ערב במסעדה מפוארת עם אחיו של פאול וגיסתו. האח הוא פוליטיקאי בכיר, מועמד לראשות ממשלת הולנד, המסעדה מפוארת ואפילו פלצנית, ושני הזוגות נאלצים לדבר על המעשים שעשו הבנים הצעירים שלהם. הספר מחולק לפרקים לפי מרכיבי הארוחה המפוארת על כל פרטיה ודקדוקיה – מהאפריטיף ועד התשר, ומלווה בביקורתו הנוקבת של פאול על כל גינוני הטקס האלה. בתחילת הספר השתוממתי לגבי התנהגותו של פאול – לא הבנתי למה הוא מחשב כל משפט באופן אינטרסנטי לפי הדרך בה הוא מעוניין להצטייר בפני אחיו וגיסתו במקום, פשוט, להביע את דעתו העניינית. התפלאתי, וחשבתי שההתנהגות שלו משונה ומלאכותית, אבל בדיעבד, ככל שהתרחקתי יותר מדמותו והתנהגותו, הפסקתי להתפלא.
למדתי מהספר הרבה על הסיאוב, הצביעות והשחיתות שמאפיינים, כנראה, את החברה ההולנדית בת זמננו, אבל לא קראתי בו כמו במסמך אנתרופולוגי רחוק – הלוואי שיכולתי לקרוא בו כך. למרות הביקורת הנוקבת על החברה ההולנדית, מצאתי נקודות השקה דווקא עם הצדדים האוניברסאליים שעומדים בלב הספר, אלמנטים אקטואליים מתמיד כמו הקשר בין מוסר, נוער, אלימות וטכנולוגיה, המשקל הגדול של "מה יגידו" אל מול המוסר הפשוט והנקי, ההבדל בין מה נכון למה שרק נראה נכון מרחוק והמרחק העצום בין "בני טובים" לבין "אנשים טובים".
זה לא ספר מתח במובן המקובל- הפשע שעומד במוקד הספר נחשף בשלב מוקדם יחסית ואין ספק רב בנוגע לזהות הפושעים, אבל בכל זאת, "ארוחת הערב" בנוי כמו ספר מתח אינטלקטואלי שיוצר אצל הקורא ציפיות מוקדמות ואז משנה אותן, משחק בהן והופך אותן על הראש. למרות שהעובדות והנפשות הפועלות ידועות ומפורשות, הספר מצליח להפתיע, אותי הוא ממש הצליח לתפוס לא מוכנה, ללא הגנה, וזו לא עמדה נעימה במיוחד, אבל עמדה יעילה מאוד לצורך רענון שרירי המחשבה והמצפון.
"ארוחת הערב" הוא ספר מאופק, מעניין, מטלטל ומעורר מחשבות. הוא השאיר אותי עם תחושת בוקס בבטן ושלל מחשבות נוגות, ולצד איכותו הספרותית, הוא נמנה על הספרים שאפשר ממש להגדיר כחשובים.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב 23.1.11.
מאת צ'רלס דיקנס, תרגמו שהם סמיט ואמנון כץ, יצא בסדרת הרפתקה של הוצאות אוקיינוס ומודן
רק כשהתחלתי לקרוא את התרגום החדש של "אוליבר טוויסט", הבנתי שבעצם, מעולם לא קראתי את אוליבר טוויסט… כלומר, ברור שראיתי את הסרט בגרסת המחזמר, וקראתי לפחות גרסא מקוצרת אחת וראיתי סדרת טלוויזיה מרהיבה. ברור שהכרתי את הסצנה המפורסמת וקורעת הלב שבה אוליבר מבקש עוד קצת מהדייסה הדלוחה, וזכרתי את פייגין המרושע ואת ננסי טובת הלב ואת משחקי הכייסות של ד'ודג'ר. כמובן שהכרתי את המסגרת הכללית של הסיפור, אבל מעולם לא קראתי אותו במלואו, על אמת, כמו שצריך.
עכשיו, סוף סוף, השלמתי את החסר וגיליתי המון דברים שלא מספיק ידעתי. גיליתי שהאכזריות הדיקנסית המפורסמת אכן שרירה וקיימת, מחרידה ומזוויעה ושילדות דיקנסית, כפי שחשבתי, היא ילדות אומללה, אכזרית ודלה במיוחד, לפעמים עד לכדי אבסורד.
גיליתי את ההומור החד, המושחז והשנון של דיקנס וגיליתי את הדרך המופתית שבה כל האכזריות הזאת היא בעצם כלי מתוחכם בשירות הסאטירה החברתית החריפה.
גיליתי שאפשר ומותר, ולפעמים אפילו כדאי, להיסחף קצת על גלי המלודרמה והשמאלץ, למקום בו הטובים מלאכיים והרעים מפלצתיים, למקום בו צירופי מקרים קורים כל הזמן ויש, בסופו של דבר ונגד כל הסיכויים, צדק אבסולוטי.
גיליתי את האמנות של דיקנס שהצליח ליצור תמהיל מדויק של סוכר ומרור, של קיטש ורוע, ולשבור אותם בקריצות אירוניות בשנייה הנכונה- רגע לפני שהתבשיל גולש מרוב מתיקות או זוועה.
נתתי את הספר לנערונת חובבת קריאה והיא נהנתה אבל התלוננה שהגרסא הזאת ארוכה ומפורטת מדי… הסברתי לה שדיקנס ידוע בכך שהוא כתב הרבה, לפעמים הרבה מדי, וחשבתי שהתגובה שלה היא תוצאה של דורות ילדים שנאלצו לקרוא רק תקצירים ועיבודים ומתייחסים למקור כאל גרסא מאורכת…
המתרגמים מאשרים וכמעט ממליצים לדלג על קטעים משעממים, ואני אמנם לא נזקקתי לאופציית הדילוג הזו, אבל אני בהחלט מברכת על קיומה וחושבת שעדיף לדלג מאשר לגדול על תקצירים דלים.
טוב עשו עורכי סדרת "הרפתקה" שהוציאו לאור את "אוליבר טוויסט" המלא וטוב עשו שהם סמיט ואמנון כץ שהיטיבו לתרגם אותו לעברית עדכנית, זורמת, עשירה ומלאת הומור.
המתרגמים השקיעו גם בכתיבת הקדמה ואחרית דבר נעימות, מכבדות ומלמדות שכתובות בדיוק איך שאני חושבת שצריך לכתוב לילדים.
דיקנס, כמו דיקנס, אמנם כולל לא מעט תיאורים קשים ללבבות רגישים, אבל אני ממליצה על הספר בחום לקוראים צעירים וגם למבוגרים כמוני, שאף פעם לא התוודעו לדבר האמיתי.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 2.3.11.
באמצע ריצת ערב שגרתית, איתן מוצא נערה שנפלה קורבן לאונס. המפגש המקרי הזה זורק אותו אחורה ופנימה, לסיפור לא פתור מתקופת נעוריו.
מציאות החיים הבורגנית השבעה מצוירת כאן ביד אמונה שמכירה אותה היטב, מבפנים. פרטי הפרטים של חיי הנישואים, ההורות לילדה קטנה, דילמות מעולם העבודה, כסף, קשר עם משפחת המקור – כולם יוצרים תמונה עשירה, מלאה, אמינה ומורכבת של חיים.
במרכז הספר עומדת דילמה מוסרית ואי אפשר לקרוא אותו או לחשוב עליו בלי להתייחס להיבט הערכי המשמעותי שמשחק בו בתפקיד מרכזי.
אני מברכת על עצם הבחירה לעסוק בנושא חשוב כל כך – הגבולות האפורים והמטושטשים של ההסכמה ושאלת האונס שלא מתרחש בסמטה אפלה ברחוב אלא כחלק מסיטואציה מינית שתחילתה בשיתוף פעולה. הנושאים האלה צריכים להיות מדוברים לא רק בכותרות העיתונים ובתי המשפט – מקומות שמטבע הדברים מחפשים שורות תחתונות וחוקים יבשים, אלא בכלים רכים, מהורהרים ומורכבים יותר, ורומאן הוא בעיני כלי מצוין וחשוב לדיון כזה.
אבל חשיבות הנושא אינה מספיקה, וספר טוב מוכרח גם להצדיק את עצמו מבחינה ספרותית ולא לשמש רק מסגרת נוחה לדיון תיאורטי, ולכן חשוב לבחון ספר כזה משתי הפרספקטיבות.
לטעמי – "סיפור קטן ומלוכלך" עובר בהצלחה את שני המבחנים: גם מטפל בצורה מעמיקה וראויה בנושא ערכי חשוב וגם, אולי בעיקר, מספר סיפור מעניין, אמין ועשיר שנוגע בשלל רבדים נוספים ולא משרת רק את העיסוק הערכי.
ספר שמעמיד במרכזו עיסוק בשאלות של מין ומיניות לא יכול ולא צריך להימנע מעיסוק במין, וגם את המבחן הזה רוני גלבפיש עברה בהצלחה ובכבוד כשהצליחה ליצור ספר מאוד ארוטי שאין בו שמץ של פורנוגרפיה, שהמין המוצג בו הוא חלק טבעי ומשמעותי מהחיים.
גילוי נאות: אני מיודדת וירטואלית עם רוני גלבפיש וקראתי לא מעט על תהליך הכתיבה של הספר הזה הרבה לפני שקראתי אותו עצמו. ידעתי בקווים כלליים על מה הספר, מי הגיבור ושמעתי על חלק מהתהליכים שעברו על רוני תוך כדי כתיבה, אבל מרגע שהתחלתי לקרוא, כל הרקע המוקדם הזה נעלם כלא היה, ונסחפתי אחרי הסיפור שעומד בפני עצמו גם בלי קשר לזה שזה "הספר של רוני".
"סיפור קטן ומלוכלך" הוא רומאן אנושי, רגשי, רגיש ומלא. קראתי אותו בהנאה ובקלות והוא עורר בי לא מעט מחשבות. זה ספר שנעים, כדאי וחשוב לקרוא, אני ממליצה בחום!
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב 13.1.11
קוראיי, קוראותיי, יקיריי, יקירותיי, מנויי, מנויותיי וכל מי שמזדמן הנה לפעמים או באופן קבוע וכבר נמאס לו להרים גבה ולתהות איפה אני וכמה ולמה – אני פה.
כל הזמן.
אני יודעת שזה לא נראה ככה, ואיכשהו קרה, בניגוד לכל תכנון, שכבר הרבה יותר מדי זמן אני רק מתכוונת לכתוב כאן ולא באמת מגיעה לזה, אבל אין לכם מושג כמה אני מתכננת, ומנסחת, ורוצה, וחושבת, ושוב מתכוונת ו…לא כותבת.
זה לא אתם, זו אני, באמת!
אבל עכשיו אני כאן, כי הבטחתי לעצמי ובעיקר כי הבטחתי לאנשים אחרים שאספר לכם על כמה דברים טובים ויפים. אז בואו נסכם דבר כזה – אני אספר לכם עכשיו על כמה דברים מהירים שאין ביניהם שום קשר ( בעצם יש: הם מעניינים אותי), ובימים הקרובים אחזיר לכם חובות של כמה ביקורות ספרים שכבר שודרו ופונקסו וטרם הגיעו לכאן, ואחרי זה (בלי נדר) גם ממש אחזור לכתוב, כמו שצריך. זה מה שאני מבטיחה מצידי.
אני הייתי מגיעה בדרך כלל באחור (מה שהופך את הכתיבה הנוכחית לסוג של סגירת מעגל- גם עכשיו אני מגיעה ברגע האחרון ממש…), קוראת, מגיבה ונעה בין התפעלות עזה, התפעמות ממש – מיכולת הניתוח העדינה והחדה של מרית, לבין חמלה וכאב על אהרון קליינפלד של גרוסמן לבין התנגדות עזה ורתיעה עצומה מאמנות הגוף המפחידה, המצמררת והמחליאה של דון ויטו, כמו שנהגנו לכנות אותו.
לא קשה להבין מהתיאור הזה שאמנות הגוף ופועלו של אקונצ'י רחוקים מלהיות כוס התה שלי, אבל הקפדתי לקרוא, ולשוחח, ולהקשיב בכל זאת, גם כי המשולש הזה כלל גם שתי צלעות שאני מאוד אוהבת – מרית וגרוסמן, וגם כדי לאתגר את עצמי ואת גבולותיי.
סדרת הפוסטים הזאת הפכה לספר, ולמרות שהוא נמצא אצלי בבית, עוד לא הצלחתי להביא את עצמי ללפתוח ולקרוא אותו ממש, לפי הסדר, כמו שצריך. זה עוד יקרה.
במפתיע. ככה זה אצלי בזמן האחרון.
אבל להשקה של הספר, הערב ב 20:00 בעלמא, ת"א, אני מגיעה גם מגיעה, בשביל מרית, ובשביל שועי, ובעיקר בשבילי, כי אני פשוט לא יכולה שלא להיות חלק מההשקה של הספר הזה – למרות ובגלל.
לא גיליתי לכם שאני לא היחידה שחושבת שאמא שלי מוכשרת, ולא גיליתי לכם שלפני כמה חודשים היה לה הכבוד העצום לזכות בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על התרגום הזה שהיא תרגמה מערבית קלאסית, אבל אני מגלה לכם עכשיו שחלק ב' של התרגום כבר נמצא בחנויות, ואתם לגמרי מוזמנים להתענג עליו.
וכיוון שהאינטרנט הזה מאפשר לשמוע רדיו בכל מקום ובכל שעה, אתם יכולים גם לעצום עיניים, לטעום מהתרגום ולסדר לעצמכם סיפור לפני השינה:
לפני כמה שבועות גיליתי את תכנית הרדיו המצוינת "אנשים בלילה" של קובי מידן, בגל"צ. כל לילה, בימי ראשון עד רביעי, קובי מידן מראיין אדם אחר, בראיון קשוב ורציני שעוזר לי לנסות ללכת לישון בזמן. בסוף כל ראיון, הוא מקריא סיפור בהמשכים, בקולו המכשף. נדמה לי שמאז מותו של יוסי בנאי זצ"ל, קובי מידן הוא עכשיו הישראלי שקורא הכי יפה, הכי מכשף, הכי מרגש, ולכן כל כך שמחתי כשגיליתי, לגמרי במקרה, שהוא התחיל לקרוא בהמשכים גם את הסיפור על עבדאללה איש הים ועבדאללה איש היבשה, הסיפור הפותח את חלק ב'.
אתם יכולים להאזין כאן, ואתם יכולים גם להדליק את הרדיו הלילה ובלילות הקרובים, בסביבות עשרה לחצות, ולהתענג.
{לצערי לא מצאתי דרך טכנית לתת לינקים יותר ממוקדים להקלטה של קובי מידן, הלינק היחיד הוא לינק התכנית כאן למעלה, הוא קורא מאלף לילה ולילה בתכנית של ה- 6.2 בשלהי ראיון עם דורי בן זאב(החל מדקה 51:28), בתכנית של ה- 15.2 בשלהי ראיון עם יהוא ירון (החל מדקה 52:58) , בתכנית של ה- 20.2, בשלהי ראיון עם ליביו כרמלי (החל מדקה 51:46), בתכנית של ה- 21.2, בשלהי ראיון עם רפיק ידידיה-תמיר קמחי (החל מדקה 53:00), בתכנית של ה- 22.2 בשלהי ראיון עם רפיק חלבי(החל מדקה 51:18), בתכנית של ה-23.2, בשלהי ראיון עם רנה ורבין (החל מדקה 51:10), אנד קאונטינג… באמת שווה לשמוע}.
ואם שאלתם את עצמכם לאיזה שעשוע אינטרנטי התמכרתי לאחרונה, ואם אתם רוצים גם, ואם אתם נמנים על אנשי הפייסבוק, אתם יותר ממוזמנים לחידון המוזיקאלי היומי ולשלל תת המשחקונים שלו, אני ממליצה בחום.
מאת שרמן אלכסי, איורים: אלן פורני, תרגם מאנגלית: ארז אשרוב, יצא בהוצאת כנרת, זמורה ביתן.
לא מעט סופרים כותבים לקבוצות גיל שונות במקביל. לא תמיד זה מצליח – כי לא כל סופר שכותב ספרות משובחת למבוגרים בקיא גם במלאכת הכתיבה לילדים – אבל ישנם סופרים המצטיינים בכתיבה לקהלים השונים ובז'אנרים מגוונים. בהקשר זה, בשדה הספרות הישראלית, ראוי להזכיר את דויד גרוסמן, מאיר שלוושהם סמיט –שמיטיבים לכתוב הן רומאנים למבוגרים והן ספרי פעוטות. בדורות הקודמים בלטו בהקשר הזה אלתרמן, ביאליקולאה גולדברג.
גרוסמן מיטיב לכתוב לא רק לילדים קטנים ולמבוגרים אלא גם לנוער ("דו-קרב", "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו"), אך מלבדו לא זכורים לי סופרים טובים אחרים ששילבו בהצלחה בין כתיבה למבוגרים לבין כתיבה לנוער.
לכן, סוקרנתי כששמעתי על ספר הנוער של שרמן אלכסי שתורגם לעברית לאחרונה, משום שזכרתי לטובה את ספר הסיפורים הקצרים העוצמתי, האיכותי והצנוע שהוא כתב למבוגרים – "עשרה אינדיאנים קטנים" (חרגול, 2005). זהו ספר אנושי מאוד שמתאר, בין השאר, את חוויותיו של צעיר אינדיאני בחברה לבנה.
את ההגדרה הזאת – "תיאור חוויותיו של צעיר אינדיאני בחברה לבנה" אפשר להכיל גם על ספר הנוער "יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית", אבל יש בו הרבה מעבר לכך.
במבט ראשון, נדמה שלפנינו ספר נוער קליל במשקל נוצה, משהו ממשפחת "יומנו של חנון". ספר אוורירי גדוש באיורים הומוריסטיים בקו מינימליסטי, ספר שגורם הנאה גם לילדים שלא אוהבים לקרוא אבל אין בו הרבה מעבר לכך.
במבט שני, מתגלה תמונה שונה לחלוטין. הקו החזותי אמנם מזכיר את "יומנו של חנון" (ובמידה מסוימת גם את האיורים הותיקים והאהובים של אראלה לספריו של פוצ'ו, שאין ספק שלא היוו מקור השראה למאיירת אמריקאית…) אבל מאחורי החזות מסתתרות שכבות עמוקות ורבות של רבדים רגשיים וחברתיים מגוונים.
גיבור הספר, ג'וניור אוהב לצייר קריקטורות, והספר מלא וגדוש בביטויים חזותיים שמשלימים את המידע המילולי ונראים כאילו נתלשו ממחברת או שורבטו על דף מקומט. הציורים והשרבוטים כוללים הסברים, חיצים, הערות ומחשבות שאינם מופיעים בטקסט הכתוב. הדומיננטיות שלהם הופכת את חוויית הקריאה לאוורירית ומהירה יותר, אך הם גם מביעים רגשות תסכול, כעס, כמיהה ודמיון שמוסיפים מימדים, ישירות ועומק למה שעובר מהטקסט הכתוב.
הופתעתי לגלות שלאיורים אחראית אמנית הקומיקס אלן פורני, מפני שאין בספר הפרדה ממשית בין "טקסט" לבין "איורים", כולם שלובים יחד במעין יומן שחלקו כתוב וחלקו מצויר. שיתוף הפעולה והתיאום בין הכותב לבין המאיירת הצליח ליצור אצלי רושם אמין של יצירה אחת שלמה שנכתבה וצוירה באותה יד.
אפשר לדבר על כך שהספר עוסק ברב תרבותיות, ומבקר את הקולוניאליזם והגזענות של החברה האמריקאית הלבנה והשבעה כלפי האינדיאנים של השמורות. אפשר לומר שהספר עוסק ב"קבלת הזר והשונה" ומתגבר על סטריאוטיפים ודעות קדומות. ואפשר לומר שזה ספר שמתאר את חיי האינדיאנים המקופחים בשמורות שטופות אלכוהול, אלימות והימורים. אמירות אלו נכונות ומתארות במדויק את מה שקורה בספרו של אלכסי, אבל הן גם רחוקות ממנו כמרחק מזרח ממערב.
כן, זה אכן הרקע שבתוכו מתרחש הסיפור, זו אכן הסביבה התרבותית של הגיבור ושל המחבר, ואלה אפילו חלק מהערכים המובלעים שעולים ממנו. אבל אין דבר רחוק מהנימה העולה מהאמירות האלה כמו הספר הפשוט והישיר הזה. זה לא ספר שמתיימר לשנות את העולם, אלא ספר שמספר את סיפורו של נער אחד, ג'וניור. מעטים הספרים שמצליחים לשקף בצורה כל כך אמיתית ומדויקת את העולם הרגשי של גיל ההתבגרות ללא טיפת התנשאות או פטרונות.
המחשבות והרגשות של ג'וניור מובעות במלואן – במילים ובציורים- כולן, ללא סינון וללא צנזורה: הוא חושב מחשבות עמוקות ופילוסופיות, הוא מתאהב, הוא חסר בטחון, הוא מלא בטחון, הוא חרמן, הוא מתרגש כמו ילד, הוא גדול, הוא קטן, הוא חזק, הוא חלש, הוא מתגעגע, הוא מבין, הוא לא מבין כלום.
כל הרצף הזה מגיע בערבוביה, כמו בחיים, ומצטייר דיוקן של נער מוכשר ומחונן, שלפעמים פותר בעיות עם חבר באמצעות משחק כדורסל או מכות, שמתאבל על סבתו האוהבת אבל אין לו סבלנות לשטויות של ההורים. שכמו הרבה נערים ונערות, מייחס חשיבות עצומה לבעיות קלות ערך אבל מתייחס באגביות טבעית לכך שהוא צריך ללכת קילומטרים ברגל לבית-הספר או לבעיית האלכוהוליזם של אביו – ככה זה וזהו, הוא לא מכיר מציאות אחרת.קשה מאוד להגיע בספר שנכתב בידי מבוגר לקול אמין, אותנטי ו"עגול" של נער מתבגר, התחושה הזאת נדירה בעיניי וכאן במקרה הנוכחי היא בולטת לטובה.
נדמה לי שהנימה הקלילה והאיורים עשויים למשוך גם בני נוער שאינם "תולעי ספרים", כי הספר משדר משהו "מגניב", "קולי", או כל מונח עדכני אחר שאני לא יודעת להשתמש בו מבלי להישמע כמו דודה זקנה. אבל הוא ישמח גם נערים אוהבי קריאה, שימצאו בו את עצמם, למרות שהוא מתאר מציאות חברתית-תרבותית רחוקה מכל מה שקורה כאן.
על הדרך הם עשויים גם להגיע למחשבות חשובות על ענייני רב תרבותיות, אינטגרציה ושלל מושגים כאלה. זה חשוב ומבורך, אבל זה לא העיקר.
פעם, היתה בישראל פרסומת פופולארית שנשענה על הסיסמא "כי בשבילו זה 'דני' ובשבילך חלב". אני כמעט מתפתה לומר אותו דבר על הספר הזה, כי "בשבילו" זה ספר "קולי" ו"בשבילך" זה ספר ערכי. אבל מה שחשוב הרבה יותר, הוא שזה ספר טוב. "בשבילם" ו"בשבילנו".
"יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית" הוא ספר נוער משעשע, מרגש וקל לקריאה, שכתוב ומצויר בצורה אטרקטיבית וכולל גם ערך מוסף חברתי ורגשי. אני ממליצה עליו בחום לבני 14-15 ומעלה וגם למבוגרים שאוהבים ספרי נוער.
ברחובות היבשים של חיפה, ריח קל ומשמח של רמזים לגשם החליף את ריחות השריפה הכבדים שנכנסו אתמול הביתה דרך חלונות סגורים כי הרוח שינתה את כיוונה, כמו שהחזאים הבטיחו.
אחרי שלושה ימים בהם שמעתי ללא הפסקה מטוסים ומסוקים בשמיים מעלי, אחרי שאתמול ראיתי את הסופרטנקר, הצעצוע היקר של ביבי, מעופף מעלי כשעברתי באחת השכונות הגבוהות של חיפה, אחרי שנפסקו הטלפונים והמיילים מאנשים מודאגים שרצו לוודא שהאש רחוקה מכאן (והיא אכן היתה רחוקה), אחרי שאפסנתי בבוידעם של הנפש את שברירי המחשבות של מה יקרה אם ומה אורזים ולאן בורחים, ואיך, אחרי שביטלתי בבוז את גלאי החרדה הקטן שניסה להרים את ראשו, מאותת זכרונות אוטומטיים של טראומות קולקטיביות, והוא התקפל מייד בחזרה – כמו מחוש של חילזון שמתכנס ונעלם אחרי מגע של אצבע אנושית.
אחרי הבדיחות השחורות על העיירה הבוערת, אחרי הדאגה לגורלו של מיתר – בית חינוך דיאלוגי בבית אורן שבקרתי בו כמה פעמים ואני מכירה אנשים שעובדים בו, אחרי שהפסקתי להתחבר לשידורי הטלוויזיה הבלתי פוסקים שמצליחים להלחיץ ולהרגיע בו זמנית, אחרי שנחרדתי, אחרי שפחדתי, אחרי שהתעצבתי, אחרי שהתכווצתי, אחרי שכעסתי.
לפני שהעזתי לרדת למורדות חיפה, ללכת לים המלא שאריות חומרים מעכבי בערה אדומים ורעילים, לפני שהעזתי לעלות לאוניברסיטה לראות מה נשאר ומה היה עלול לקרות, לפני שהעזתי לצאת מחיפה ולראות את כל השחור והלבן האלה באמת, בלי מסגרת מגוננת של מסך מסביב.
אחרי שזה נגמר, אחרי האש.
אחרי שעברו הרגעים בהם הרגשתי כמו ילדה קטנה שסומכת על ראש העיר (שאכן תפקד כאן למופת) ואפילו על ראש הממשלה שלה. בהתחלה, לתדהמתי, ממש התפעלתי ממנו. מראש ממשלה שאי אפשר לחשוד בי שתמכתי בו אי פעם. לכמה שעות היה לי נוח להרגיש שיש על מי לסמוך, אחר כך התעוררו גלאֵי המניפולציה והספין, אחר כך הבנתי שהשריפה הזאת, במימדים האלה, במחירים הכבדים האלה, בפגיעות המיותרות והמחרידות בנפש וברכוש, קרתה בגלל שאין על מי לסמוך, בגלל שרשרת של מחדלים, של קיצוצים, של חוסר לקיחת אחריות.
ריחות האש שיעטפו את חיפה היום יגיעו, כנראה, רק מנרות חנוכה, וכמו תמיד, האזרחים מתחילים בעבודה האמיתית.
אני מתחילה ללקט חפצים לתרומה ולחשוב איך ולאן כדאי ואפשר להעביר אותם, מעתיקה הנה מייל שקבלתי הבוקר
שלום
אני פונה אליכם בצורה אישית מתוך הכרותי האישית עם ה'אסון בכרמל'
אמא שלי אחראית על בית היתומים בכפר הנוער 'ימין אורד'.
אמנם בכלי התקשורת ממעטים לדבר על ימין אורד, אך רובו המכריע של הכפר- בתים ופנימיות של כ- 500 התלמידים,
בתי אנשי הצוות ומחסני התחזוקה נשרפו.
בחלק מהבתים שנשרפו מתגוררים החניכים של אמא שלי- יתומים ויתומות בגילאי 9-19 שהגיעו מברית המועצות לארץ במסגרת 'פרוייקט המאה'.
ילדים יתומים אלו, שזהו ביתם היחיד בארץ, ולמעשה ביתם היחיד בעולם כולו, איבדו את הבסיס היציב שלהם.
מהרגע הראשון בו שמעתי על השריפה, הרגשתי תחושת דז'ה וו.
אחרי השריפה הגדולה של 89', כתבתי שיר, שאפילו פורסם בעיתון המקומי. זה שיר של ילדה בת 12 ומשהו, החריזה לא תמיד מושלמת, המלודרמה בשיאה והמציאות של עכשיו חריפה וקשה יותר, כי עכשיו הלכו לאיבוד גם חיי אדם, בנוסף לעצים והחיות שנשרפו למוות.
יש בי צד מרוחק וציני, צד שרוצה להתמקד רק בספינים ובתרומות ובפוליטיקה הנכלולית והיבשושית, צד שרואה בעיני רוחו את השירים והציורים היפים וצובטי הלב שילדי חיפה והכרמל בטח כבר שוקדים עליהם עכשיו, לקראת תערוכה צובטת לב עם גזע עץ שרוף, כמו התערוכה שבה השתתף השיר שלי אי אז ב 89', תערוכה צובטת לב שאין בכוחה לעצור או למנוע את השריפה הבאה או להקל על הנפגעים מהשריפה הנוכחית.
אבל יש בי גם צד אחר, סנטימנטלי, ועצוב, ומלודרמטי ומתרגש, צד שרוצה להשמיע עכשיו מילים גבוהות ובלתי מלוטשות של ילדה בת 12:
"פעם, לפני 40 שנה
הגיעה ליער ילדה קטנה.
היא קבלה שתיל ירוק ועמדה ליד גומה,
הניחה את השתיל וכיסתה באדמה.
לבסוף השקתה, וחזרה אל הגן,
והשתיל הקטן נשאר כאן.
הוא גדל וגבה, השתיל של האורן
יפה מכולם וזקוף כמו תורן.
לידו נטעו עצים נוספים,
וילדים את מחטיו היו אוספים.
אפילו אותה ילדה שגדלה
באה אליו עם כל משפחתה
וישבה בצילו, אכלה, שתתה,
ובסוף, כרגיל, חזרה לביתה.
איילות וצבאים בצילו נרדמו,
וציפורים מצייצות בין ענפיו קיננו.
טלה קט נולד, ואז מתה אמו,
והאורן ראה וכיסה בצילו.
עד שפתאום, ביום קיץ חמים,
היה חם מדי, לא היה עוד נעים.
מסביבו רצו חיות נפחדות
ובעצים מסביבו הוא הביט בדמעות-
הם הפכו לשחורים, לא היו קיימים,
ולפתע גם הוא הרגיש בא בימים.
הוא רצה עוד לחיות, אבל לא יכול,
הוא רצה להשקיף, להביט על הכל,
כל מחטיו ארצה נשרו, ענפיו ופריו באש נאכלו,
אבל הוא לא קרס, הוא נשאר במקומו.
נשאר גבוה וגאה. בלי חיים, בלי עצמו"
(טלי כוכבי, כיתה ז'3, בי"ס "רעות", חיפה, פורסם בעיתון קול חיפה, 27.10.89)
מאת דיוויד אברשוף, תרגמה מאנגלית אופירה רהט, יצא בהוצאת כתר
